גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 174ראשיהפצה

בעיה כמותית - תרבות ופנאי (סרט)

'המרוץ לתהילה' מעביר מסר חינוכי ברור, אך הדרך אליו ארוכה ומלאת בוז ולעג מיותרים
05/01/06, 00:00
אמציה האיתן

ביצה מתנפצת על ראשו של ילד, דלי מים נשפך עליו או עוגה שמוטחת בפרצופו – אותי זה לא מצחיק.
אולי אני מוזר וחסר חוש הומור, או סתם מרובע חסר תקנה. לא תצליחו לשכנע אותי מדוע הסצינות שתיארתי לעיל צריכות להיכנס לסרט שהילדים יצפו בו בעניין. נכון, הילדים שלנו חכמים ומבינים שהסרט הוא רק משל, והם אפילו יודעים להבחין בין הטובים לרעים. אך אם תראו לי את הילד שלא יעלה חיוך כשיראה את העוגה נמרחת על פניו של השחקן המסכן, אני מבטיח להזמין אתכם לקפה הפוך ועוגה (לא הפוכה) על חשבוני. לכן עלה החשד בלבי, כבר כשראיתי את התמונות על עטיפת הדיסק "המירוץ לתהילה". מה שהרגיע אותי הוא הלוגו "ניצוצות של קדושה". הסרטים שלהם חינוכיים ומושקעים, וכך השקעתי יותר משעה מזמני, כדי לצפות בשני החלקים של "המירוץ לתהילה". עכשיו אני ממש קרוע, בין הרצון לפרגן למי שמשקיע כל כך הרבה כדי להעביר מסר ערכי, לבין הדחייה מהסגנון הבוטה והאגרסיבי.

מוטי הוא ילד תמים וחביב, שמקנא בילדים המופיעים בסרטים, ורוצה גם הוא להתפרסם. הוא מנסה בכל כוחו להשתחל לאחד הסרטים ומוכן לעשות הכל כדי שהבימאים יבחרו בו. ממש הכל. בדרכו העקלקלה הוא עובר דרך בימאים שונים ומשונים, סובל השפלות והצקות, ואינו מתייאש. החברים לועגים לו, השחקנים מתעללים בו וההורים אינם מבינים את הג'וק שנכנס בו. דוקא חבירו מנדי מצליח להתפרסם, לא בגלל הסרטים, אלא בזכות מעשיו הטובים והחלצותו לעזרה לכל מי שזקוק. מוטי כבר מתחיל לתעב את מנדי על הצלחתו, ואף מנסה לפגוע בו. בסופו של דבר נקלעים שניהם לסצינה של מתח וסכנת חיים, עד הסוף הטוב והחינוכי.

המסר העובר לכל אורך הסרט הוא פשוט וחד – תהיה טוב וכך תתפרסם, או בלשון חז"ל: "איזהו מכובד – המכבד את הבריות". את המסר הזה מעביר לנו הסיפור בכל צורה ותבנית, ואם עדיין לא קלטנו, יישיר הגיבור את מבטו אל המצלמה וייסכם את הסרט במילים ברורות ובלי בושה.
הסרט עובד. המשחק חביב, הצילום סביר, העריכה מוקפדת, והגלריה הענקית של השחקנים המופיעה בו, מלמדת על השקעה לא פשוטה בהפקה. עדיין משהו מפריע לי.

אם אנסה להשוות לסרטים האחרים של "ניצוצות של קדושה", זה נראה כאילו הבמאי התחלף. חלקו הגדול של הסרט מראה את נסיונותיו הנואשים של מוטי להצטלם, ובעיקר מדגים את הרוע של המפיקים, הבימאים ושאר השחקנים, ביחסם המזלזל כלפי מוטי המסכן. נכון, אי אפשר להתעלם מהרוע שיש בעולם, ובאמת לא הכל ורוד. אך המינון הוא קריטי. כמו אותו סיפור על היהודי שהפך לאפיקורס בגלל פירוש האברבנאל על פרשת השבוע. כל ליל שבת היה אותו יהודי יושב עם ספרו של האברבנאל, ותמיד נרדם לאחר שקרא את כל השאלות, לפני שהגיע אל התשובות. כך נותר עם קושיות ללא מענה. בסרט של שני חלקים, שרובו ככולו לועג לשחקן התמים, ורק בסוף חלקו השני אנחנו מצליחים להעריך אותו על הישגיו, ישנה בעיה במינון. אז הנה המלצה מעשית – תוודאו עם הילדים שהם רואים את כל הסרט, ולא מסתפקים בחלק הראשון, כך ירוויחו את המסר היוצא ממנו, ולא יישארו עם הלעג בלבד.
וכדי לסיים בנימה חיובית, אני מנצל הזדמנות זו כדי לציין את השחקן עמירם גבריאל, שממלא את תפקיד האבא של מוטי. עמירם משחק בדיוק רב, נכנס לדמות בצורה משכנעת, וניכר בו שהוא שולט במדיה הקולנועית.

לדיווח על סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@a7.org