חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 174ראשיהפצה

משפחה בשידור - בגליון השבוע

היא נולדה עם מיקרופון ביד, ואת הרומן עם היהדות החלה בשנות נעורים. הוא נולד בבית של רב, ונכנס לתחום התקשורת כתלמיד ישיבה צעיר.
05/01/06, 00:00
עדי גרסיאל

ידידיה מאיר חתום על 'אפעס', כשעל צוות הכותבים הקבוע נמנית גם אשתו, כתבת ערוץ 2 סיון-רהב-מאיר. החומרים העודפים שאספה סיוון עוברים לתכנית הבוקר של ידידיה, שמצדו מעדכן אותה ב-SMS תוך כדי שידור. וכעת, לרגל הוצאת הספר 'ימים כתומים', ההפקה המשותפת הרשמית הראשונה – קבלו את הראיון המשפחתי המשותף

אם זה היה תלוי בנו, הראיון הזה היה מתקיים כבר מזמן. מרגע שהכריזו על עצמם כזוג הפכו ידידיה מאיר וסיוון רהב (היום רהב-מאיר) לזוג הנסיכותי של הברנז'ה הדתית בתקשורת – אייטם אולטימטיבי ששום עיתון מגזר לא יוותר עליו. הקהילייה התקשורתית הדתית הקטנה אהבה לאהוב את זוג התקשורתנים המוכשר, ועקבה בסיפוק אחרי ההתקדמות המקצועית של השניים, ביחד ולחוד.

בן הרב שחור הכיפה מכפר גמזו לקח את המיזם המקורי 'אפעס' משלב הסטארט-אפ אל שלב הייצור ההמוני, כשהפך אותו למדור סאטירי דווקא במוסף 'הארץ'. בינתיים השתחררה הכתבת החוזרת בתשובה מגל"צ, התקבלה לחדשות ערוץ 2 ככתבת לענייני דתות, ובהמשך קיבלה לידיה גם את תיק המשפט הנחשב. וכשבתוך כל העשייה התקשורתית הזאת השתלבו גם חתונה ולידה – חומר עסיסי במובן החיובי של המילה – מה חסר בשביל כתבת צבע טובה?

ידידיה דווקא הסכים: "אני רודף פרסום", נימק בהומור עצמי אופייני. אולי בגלל שככתבת טלוויזיה לא חסרה לה חשיפה, ואולי בגלל צורך בקצת פרטיות – או שמא בזכות ניסיון שצברה בענייני קידום הפקות – סיוון אמרה: עדיין לא. קלף הראיון המשותף נשמר היטב, כדי לקדם את ההפקה המשותפת הרשמית הראשונה של השניים: הספר החדש 'ימים כתומים' (הוצאת ידיעות אחרונות) שאותו הם משיקים בימים אלו ממש.

לרגל הוצאת הספר נכנסו השניים בימים האחרונים לטראנס של הופעות תקשורתיות משותפות. בתום הראיון הזה נכנסה מאפרת כדי להכין את בעלת הבית לצילומים לאחד ממוספי התרבות של סוף השבוע. בערב הם יופיעו אצל לונדון וקירשנבאום, ועל השולחן מונח גיליון '24 ימים' טרי עם כתבת שער עליהם.

כמי שמתרחקים מתיוג מחנאי, מצאו לעצמם בני הזוג רהב-מאיר מקום מגורים הולם בבית שבע ימים בשכונת נחלאות בירושלים. שלושת החדרים הגדולים של דירתם ממוקמים אחד מעל לשני, כשביניהם מחבר גרם מדרגות תלול למדי. בכניסה המטבח, מעליו הסלון עם שולחן רחב וספרייה גדולה ומגוונת, ובמפלס השלישי נמצא חדר העבודה, ובו גם אולפן קטן שממנו משדר ידידיה בכל בוקר את התכנית 'התעוררות' ברדיו 'קול חי'.

פעם בשבוע מצטרפת אשת השדרן, ונותנת את הפינה השבועית הקבועה שלה בתכנית. איך מגדלים ילד בן שנה בבית עם כאלה מדרגות? מחזיקים על הידיים, אומרת האם הצעירה.

חינוך בשחור
אבל כדאי שנתחיל בהתחלה: מאיר (29), יליד העיר העתיקה בירושלים, גדל במושב גמזו. "כיום זה מושב דתי-לאומי", הוא מעיד, "אבל היתה תקופה שבה עזבו רוב מקימי המושב החסידיים בגלל הפדאיון (מסתננים). הרב הקודם, הרב רוזנברגר, פנה לרבי מסאטמר ושאל בעצתו. 'מקום של תורה בארץ ישראל לא עוזבים', היתה התשובה שהצילה את היישוב".

אביו, אליאב מאיר, הוא רב המושב, ואילו סבו הוא אהרון מאיר, שהיה מנכ"ל בנק המזרחי. אמו של ידידיה היא בתו של הרב שלמה קוק, שנהרג בתאונה בגיל צעיר יחד עם אשתו ושניים מילדיו, והוא קרוי על שמו: שלמה ידידיה. דודו, הרב שמחה קוק, הוא בעיניו "מאחרוני הרבנים של דור הנפילים".
מאיר: "אני מתפעם מהשילוב שיש בו. מצד אחד הוא חרדי, שמחויב לדעתם והשקפתם של גדולי ישראל כמו הרב שך והרב אלישיב, ומצד שני יש לו חיבור להתיישבות. חצי שנה לפני ההתנתקות, כשעשינו פדיון הבן, הגיע הרב שמחה קוק וסיפר על המקווה של חנה ברט בגוש קטיף. 'אתם מאמינים שמישהו יעז לבוא לאישה הנכה הזו, שבנו לה מקווה מיוחד, ולפנות אותה מביתה?', הוא נהג לשאול בכל אירוע – גם כשהקהל היה חרדי, וגם כשהיו בו אנשי תקשורת חילוניים".

ידידיה למד במוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים בשעלבים, והמשיך בחינוך חרדי יותר בישיבת 'מערבא' הסמוכה לחשמונאים. המשיך לישיבת 'תפארת צבי'. "זו מקום ש'נשרפים' בו", הוא אומר בחיוך, "כלומר ישיבה שבה הופכים כיפה סרוגה לשחורה, אבל מתמקדים שם בתורה, ולא בהשקפה או בלבוש החיצוני". בהמשך למד בישיבה של הרב נויבירט בירושלים.

בגיל 21, "כשתורתו חדלה להיות אומנותו", התגייס מאיר לרבנות הצבאית. "הרב שך אמר שבחור ישיבה שלא לומד יש לו דין רודף", הוא מסביר. "אף פעם לא תפסנו את עצמנו כחרדים גמורים. אבי חובש כיפה סרוגה, אני שחורה".

אז למה שלחו אותך למוסדות חינוך חרדיים?
"יש סיפור על פקיד ממשלתי בכיר, ציוני-דתי, ששלח את כל ילדיו לישיבות שחורות. כששאלו אותו מדוע, הוא השיב: כדי שיצאו 'מזרוחניקים' טובים. כי אם הייתי שולח אותם לחינוך הממלכתי-דתי, מי יודע אם הם היו נשארים דתיים. לא הייתי אומר שזה בדיוק המקרה של הורי, ובכל זאת אני נזכר בסיפור הזה". חוסר הרצון של ידידיה וגם של סיוון להיות מתיוקים לזרם דתי או חרדי מסוים נוכח כמעט בכל רגע בראיון.

מהקפה של הרב לעיתון שלו
בתקופת הישיבה החל מאיר את הקריירה העיתונאית שלו, כעורך מוסיקלי ברשת א'. "אני מכיר הרבה שירים חסידיים, וכיוון ששעמם לי בחופש הגדול, הצעתי לנחום עדו להיות עורך מוסיקלי בתכניתו". אחר-כך נדד עם עדו לרדיו 'קול חי', ובהמשך קיבל שם תכנית אישית, שמשודרת כיום בין השעות 7 ל-9 בבוקר ונקראת 'התעוררות'.

במקביל החל מאיר גם בכתיבת טורים לעיתון החרדי 'במשפחה'. כיוון שעיסוק כזה לא היה מתקבל יפה בישיבה, ואחר-כך בצבא, השתמש מאיר, שעד אז הוכר בפי כל כשלמה, בשמו השני – ידידיה, והשם דבק בו עד היום.

בצבא שירת מאיר כשנה וחצי במדרשה של הרבנות הצבאית בירושלים, אך עזב כשהתחוור לו שתפקידו התמצה בעיקר בהכנת קפה לבכירי הרבנים הצבאיים. "אני מחזיק בידי את המידע עם כמה סוכר שותה הרב ישראל וייס את הקפה שלו".
תגלה לנו.
"אני לא יכול. זה סוד צבאי".
מאיר שלח כמה טורים לדוגמה מ'במשפחה' לעורך במחנה, והתקבל לעיתון הצבאי. הדרך החוצה מהרבנות הצבאית התבררה ככלל לא פשוטה. בסיום התלאות, כשהגיע מאיר סופסוף ל'במחנה', התברר לו שהעורך התחלף, וזה החדש לא הסכים לקבל כתב שלא עבר הכשרה צבאית מסודרת, קרי קורס כתבים. כיוון שהקורס הבא היה עתיד להיפתח רק כחצי שנה מאוחר יותר, שימש מאיר בפרק הזמן הזה כעוזר מגיה. אחת הכתבות המפורסמות שלו עסקה בשירות הצבאי של ח"כי ש"ס. מאיר: "זה היה בתקופה שלש"ס היו 17 מנדטים והיא היתה 'אויבת העם'. התברר שכולם, פרט לרב גמליאל, שירתו בצבא. רובם אפילו היו קרביים. לכתבה קראנו 'כוח 17'".

ביום שהשתחרר מאיר, לפני כשש שנים, הוא שמע ברדיו אמירה של אהוד ברק שהרגיזה אותו. בתגובה הוא שלח דוא"ל לקובי אריאלי, שאותו הכיר מרדיו 'קול חי'. "כיוון שראיתי שבאינטרנט יש אתרים עם שמות כמו ואללה ונענע, החלטתי לקרוא לזה 'אפעס', כדי להכניס קצת סגנון חרדי".
כך נולד עיתון האינטרנט הסאטירי 'אפעס', שהפך בהמשך למדור במוסף של 'הארץ'. 'אפעס' בגרסתו האינטרנטית נשלח בעיקר לעיתונאים ולמעצבי דעת קהל – הברקה שיווקית שהפכה את החברות ברשימת התפוצה שלו לסמל סטטוס בברנז'ה התקשורתית. למאיר יש הסבר תמים יותר: "גיליתי באותה תקופה את נפלאות הרשת, והתברר לי שאפשר בקלות לצרף העתקים לכל דוא"ל. שלחתי אותו לעוד עשרה אנשים, והם שלחו לחברים שלהם, וכך גדלה הרשימה".

בדיחות לאנשים חושבים
"זו בדיחה שלקחו אותה ברצינות", הוא מודה. "תפסנו שבמקום לכתוב בידיעות, עדיף לכתוב לאנשי התקשורת עצמם ולהשפיע יותר. הפעם הראשונה שהבנתי את הכוח של 'אפעס' היתה כשכתבתי טור נגד אלעזר שטרן, כשמונה לתפקיד קצין חינוך ראשי. באותו שבוע ראיין ירון לונדון במוסף לשבת של ידיעות אחרונות את שטרן. בפתיחה הוא כתב: 'לא כולם אוהבים את שטרן. העיתון 'אפעס' מבקר במאמרו הראשי השבוע...'"

כשהגיעה הפנייה מעיתון 'הארץ' התלבט מאיר האם לעזוב את חיקה החמים של הברנז'ה לטובת 'העיתון לאנשים חושבים'. לבסוף כתב למנויים באינטרנט: "'אפעס' החליט לרכוש עיתון בשם 'הארץ'. כחלק מהעסקה הוא יתפרסם כמדור במוסף של העיתון".

הכותב הראשי של 'אפעס' כיום הוא יאיר חסדיאל, שהוא בכלל עורך דין ויועץ לעיריית בני ברק. עוזרים במלאכה כמה כותבי צללים וגם סיוון, שאינה מזוהה כבדחנית כפייתית, משתתפת בכתיבה. "יש לה חוש הומור מקצועי", מסביר בעלה.

כיום יש ב'אפעס' פחות מאמרים ארוכים ויותר התעסקות סאטירית, לא פעם מצחיקה כמעט עד כדי דמעות, בברנז'ה התקשורתית. האם יש למדור אג'נדה? מאיר מסתייג וטוען שהוא יורה לכל הכיוונים: "אנחנו מנסים לקיים את מצוות ליצנותא דעבודה זרה. אך מהי עבודה זרה? זה יכול להיות דברים רבים. ההתחנפות למיליונר גיידמאק למשל. דוגמה אחרת היא פוטומונטאז' שאני גאה בו במיוחד: מיד אחרי ההתנתקות לקחנו את התמונה המפורסמת של כניסת מפקדי צה"ל לעיר העתיקה בירושלים בששת הימים – משה דיין, עוזי נרקיס ורבין, ושיבצנו במקומם את ראשיהם של יונתן בשיא ודן הראל ודן חלוץ. הכותרת היתה: מפקדי הפינוי באים בשערי העיר העתיקה של גדיד. התכוונו ללעוג בכך לאווירת הרוממות והניצחון שאפפה את המדינה".
יש לכם קווים אדומים?
"כן, בעיקר ענייני צניעות. לגבי פגיעה באנשים, מתברר שהם דווקא נהנים כשהופכים אותם למטרות לחצי הסאטירה. ניסנו להרחיב את גבולות הסאטירה ולכוון דווקא לאנשים שבדרך כלל לא מטפלים בהם".

אחד האנשים הללו הוא הפרשן של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ'. 'אפעס' הקצה לו פינה קבועה במשך כחצי שנה, ובה הוציא בשיטתיות את האוויר מהבלון של הפרשן הנפוח. "המטרה היתה להפוך אותו מפרשן חשוב ל'ויציונר' הזוי לחלוטין", מסביר מאיר. יום אחד נפגשו מאיר והפרשן המפורסם במדינה במסיבה של ערוץ 2. "כשהוא ניגש אלי הייתי בטוח שזה הסוף שלי, אבל הוא אמר משהו כמו: 'לאחרונה הטקסטים ששמתם בפי פחות טובים'. אולי זו היתה הדרך שלו לצאת 'קול'. אך גם מנשואי סאטירה אחרים, רינו צרור למשל, קיבלתי פידבקים חיוביים".

איך אתה מסביר את זה?
"העובדה שעושים עליך סאטירה רק מחזקת את החשיבות של הדמות שלך. עוזי כהן הוא דוגמה מצוינת לכך. נדיר שסאטירה באמת תגרום נזק לאורך זמן".
יש לחצים מהעורכים ב'הארץ'?
"לא, יש חופש מוחלט. כשנפגשתי לראשונה עם עורך המוסף, רוגל אלפר, שאלתי אותו איך הוא מפקיר את הסאטירה בידי הדתיים. הוא השיב שדווקא בגלל שאנחנו אאוטסיידרים נוכל להתבונן במציאות בלי דעות קדומות ולחשוף את כל הפוזות".

משגיח הכשרות של 'החצר'
מאיר היה גם בצוות ההקמה של ערוץ 'התכלת', וגם כיהן כיועץ אמינות לטלנובלה החסידית 'החצר' ששודרה בערוץ. מאיר: "הייתי צריך לשבת על הסט ולוודא שהכל תואם את המציאות של חצר חסידית. קרה שהלכתי לשירותים, וכשחזרתי התברר לי שהרב חזר הביתה מתפילת ליל שבת, בירך את אשתו ב'גוט שאבס' והיא החלה להדליק נרות שבת..."

נוסף לכך שימש מאיר כיועץ ל'טלעד', שהפסידה במכרז לערוץ 2, וכן כתב טורי דעות באתר Ynet, ויש לו גם פינה בתכנית של נחום לנגנטל במוצאי שבת בערוץ הראשון. בחודשים האחרונים הוא נמצא במגעים עם אחת הזכייניות על גיבוש תכנית אירוח, שאמורה להיות משודרת בשעות הערב המאוחרות.

אתה בכלל חרדי?
"לפי ההגדרה הקלאסית, חרדי הוא מי שלובש את ה'מדים השחורים' – ואני לא, ולא משרת בצבא – ואני שירתי. אני חרדי אולי במובן שאני לא מזרוחניק, אבל אני מאוד ציוני: חוגג את יום העצמאות בדבקות – אומר הלל, אמנם בלי ברכה. מצד שני, יש לי ביקורת על הציבור הדתי-לאומי וגם על החרדי. אני בכף קלע מגזרית".

נולדה עם מיקרופון ביד
סיון רהב-מאיר גדלה בהרצליה במשפחה חילונית. היא בת 24. אמה היא עורכת לשונית ואביה כיהן כמנהל חברת מחשבים וכיום עוסק במיזמי היי-טק.
היה לכם איזה קשר למסורת? עשיתם לפחות קידוש בליל שבת?
"זה תמים בעיני לחשוב שמשפחה חילונית 'רגילה' בהרצליה עושה קידוש. אני גם לא זוכרת שאצל חברות בכיתה שלי המצב היה שונה. נכון שבפסח עשו סדר, אבל גם אכלו פיתות".
רהב-מאיר כמעט נולדה עם מיקרופון ביד: הקריירה התקשורתית שלה החלה כבר בגיל שש, בעיתון הילדים 'צ'ופר'. את היצירה הראשונה, 'שיר העגבניה', היא יודעת לדקלם בעל פה גם כיום: "אני לא אוהבת עגבניה בכלל, אז למה אמא מתעקשת שאותה אוכל. תמיד היא מכריחה אותי את העגבניה לאכול, כאילו שבלעדיה אי אפשר לגדול". בהמשך כתבה בעיתוני ילדים נוספים, ואחר-כך עברה לעיתוני נוער. בגיל 16 אף כתבה את הספר 'המדריך לעיתונאי הצעיר'.

במהרה הוזמנה להנחות תכניות ילדים בטלוויזיה החינוכית: "'זומביט', 'חדש בעיניים', 'מוקש', 'בננה בום'. ידידיה תמיד קורא לתכניות האלה בשם הכללי 'בום טראח', כי אלה באמת שמות שמתאמצים להיות מגניבים. אבל כשאני רואה את תכניות הילדים כיום, בעידן המסחרי, אני מבינה עד כמה אותן תכניות היו תמימות. לפני כניסת הכבלים וערוץ 2 אפשר היה להשאיר את הילד מול הטלוויזיה יחד עם גברת פלפלת או בימבה. היום אי אפשר דקה".

את לימודיה עשתה סיוון, שהתגלתה עד מהרה כמחוננת, במוסדות חינוך ממלכתיים בשרון. בתיכון התקבלה לפרוייקט מיוחד לתלמידים מחוננים, 'רמות'. במסגרת 'רמות' היו אמורים התלמידים לסיים תיכון בגיל 16, להירשם לאוניברסיטת תל אביב ולסיים את התואר הראשון לפני הצבא.
רהב-מאיר, שמגדירה את עצמה כחנונית, "ילדה של תנועות נוער, התנדבות ומפגשים בין דתיים וחילונים", נחשפה לנוער הדתי במסגרת המועצה הציונית לנוער של הסוכנות. פרוייקט זה מארגן משלחות של נוער דתי וחילוני שיוצאות לקהילות היהודיות ברחבי העולם, בדרך כלל לקראת החגים.
"שמה הכרתי לראשונה דתיים בצורה בלתי אמצעית. אז נתקלתי בתיאוריית ה'דתי הנורמלי': כשחילוני נפגש עם דתי ומתחבר אליו, הוא אומר: 'נו טוב, כל הדתיים לא בסדר, אבל אתה דווקא נורמלי. כשהוא פוגש חובש כיפה נוסף, הוא חוזר על הטענה. כך אספתי גם אני דתיים 'נורמליים', ואני ממשיכה עד היום".

לעובי הברנז'ה
באוניברסיטה למדה תואר דו-חוגי במדעי המדינה וניהול, וסיימה בהצטיינות. בשנות האוניברסיטה החלה רהב-מאיר להיחשף לעולם היהדות. זה התחיל מספרון של ישעיהו ליבוביץ': "הייתי בהלם. לאו דווקא מהתשובות שהוא נתן כמו מהשאלות שהוא העלה – מה זו הלכה, מה התמצית היהדות, מה זה מוסר ועוד".

משם המשיכה לאחותו נחמה, לרב סולובייצ'יק, לרב קוק ולרב וולבה. "מצאתי את עצמי בולעת ספרים. אחד מהראשונים היה 'רינת ישראל' – הסידור. גם ספרי בר מצווה, אלה שילדים מקבלים במתנה ובדרך כלל מעלים אבק, הפכו אצלי לחומר קריאה".

איך הגיבה הסביבה להתחזקות הזו?
"אמא שלי טוענת שנולדתי עם גנים תקשורתיים ויהודיים מאוד חזקים, ולכן היא לא הופתעה. לא מזמן, כשראתה כתבה על תופעת ההתחברות למסורת של זמרים ושחקנים, היא אמרה לי שהקדמתי את זמני, זיהיתי את הטרנד לפני כולם". כיום יש בבית הוריה גם מערכות כלים נפרדות לטובת הזוג הצעיר. "יש להם יותר כלים כשרים מאשר אצלנו", צוחקת רהב-מאיר.

לגלי צה"ל כבר הגיעה כמי שרואה את עצמה כדתייה, אחרי שנת שירות בקיבוץ העירוני 'בית ישראל' בשכונת גילה – המשותף לדתיים וחילונים, כמובן. ובכל זאת, לא היה לה קל לדרוש לא לעבוד בשבתות: "אולי במידה מסוימת עדיין התביישתי".

בגל"צ שימשה ככתבת לענייני רווחה, קליטה, אחר-כך משפט ולבסוף דתות. לקראת סוף השירות גם הגישה תכנית במשותף עם רינו צרור, שנקראה 'אחד העם' ועסקה בחומרים בלתי שגרתיים: "שוליים, פריפריה. היתה לנו למשל פינה שבה ביקשנו מכל עורכי העיתונים המגזריים – רוסים, ערבים, חרדים, לספר לנו על כותרות סוף השבוע שלהם".

פתוחה לכל הכיוונים
במהלך אחת הנסיעות לחו"ל של משלחות הנוער סיפר אברום בורג, אז יו"ר הסוכנות, את הבדיחה הידועה על המושבניק שעולה לתורה לראשונה בחייו. יצחק בן? שואלים אותו, הוא משיב, '35'. ושוב שואלים: יצחק בן? והוא עונה 'בן משק'. "לא הבנתי את הבדיחה", מודה רהב-מאיר, "וזה לא שהייתי תלמידה גרועה שנמנמה בשיעורי יהדות בתיכון. נושאים בסיסיים כמו תפילה פשוט לא קיימים בתכנית הלימודים הממלכתית".

החזרה בתשובה של רהב-מאיר החלה אמנם מהחוויה האינטלקטואלית-פילוסופית של מפגש עם הספרות התורנית וצימאון לידע, אולם היה לה גם ממד רגשי יותר של היכרות אישית, שאחריו הגיע ההזמנה לשבת לביתן של חברות דתיות בבאר שבע, שאותן פגשה במשלחות הנוער.

"אל תבינו אותי לא נכון. אני מתנגדת לחלוקה שעושים לפעמים מחזירים בתשובה, שאצל החילונים זה רק פריצות וסמים ואצלנו רק ערכים. אבל כשהגיעה משלחת של בני נוער לספרד והתפצלה לשניים: אלה למסעדה מאוד לא כשרה והאחרים למפגש עם הקהילה ושירה בציבור, היה ברור לי לאיזה צד אני שייכת".

רהב-מאיר מעידה שאת תהליך החזרה בתשובה שלה לא ליווה רב מסוים. "שמעתי רבנים רבים, אבל אין מישהו ספציפי שהוא המורה הרוחני שלי. מאז החתונה בשאלות הלכתיות אני פונה לאבא של ידידיה".

את שייכת לאיזשהו זרם בציבור הדתי?
"לא. וזה לא בגלל שאני מתנגדת לכל אחד מהם, אלא להיפך. בכל אחד אני מוצאת דברים חיוביים. בגיל 24 אני לא חושבת שאני צריכה להציג השקפת עולם מאוד סדורה. אני יכולה לומר שמכל המרואיינים בספר החדש שלנו, שהקיפו את קשת הדעות בציבור הדתי, יכולתי לצאת משוכנעת".
עם סיום שירותה בגל"צ קיבלה סיוון הצעות עבודה מערוץ 10 וערוץ 2. האחרון זכה, ומזה שלוש שנים משמשת רהב-מאיר ככתבת לענייני דתות ומשפט בחדשות הערוץ. עובדת היותה אישה, היא אומרת, לא הפריעה. אחד הראיונות הבודדים שהעניק הרב עובדיה, למשל, היה איתה. "חרדי שכבר מדבר עם עיתונאי, ידבר גם עם אישה. הרב אלישיב ממילא לא יתראיין לאף אחד".

המהפכה הפמיניסטית בציבור הדתי, שחלק ממנה הוא לימוד בנות במסלול מעין ישיבתי, מתחברת אליך?
"לי זה לא מתאים באופן אישי. אבל כל מי שרואה את עצמה בת תורה, תבורך".
ובעלה מוסיף (מהמטבח!): "אני מאחל לציבור הדתי-לאומי שאהבת התורה של בנות המגזר תדביק גם את הגברים".
בנך, אהרון, נולד לפני שנה וחצי. איך את מסתדרת עם האמהות בתפקיד כה תובעני?
"בחודש התשיעי עוד שידרתי מבית המשפט העליון. אני זוכרת את עצמי עומדת ומדווחת על הדיון בנושא החתונה של יגאל עמיר, והמצלמה התמקדה רק בראש שלי, כי הטלוויזיה מאוד משמינה... אחר-כך לקחתי חופשת לידה של חצי שנה. התלבטתי אם להוריד הילוך, ולבסוף החלטתי דווקא להגביר את הקצב וקיבלתי על עצמי להרחיב את תחום הסיקור שלי גם לנושא המשפטי. בכל מקרה, כשיש התנגשות בין אהרון לגדי סוקניק, התשובה ברורה: הבן שלי חשוב יותר".

לא המצווה התרי"ד
אין סתירה בין העיסוק התקשורתי לחזרה בתשובה?
"אני לא קוראת לכל חוזר בתשובה לבוא לעבוד לערוץ 2. לי זה מתאים. יש היום לא מעט יוצרים שחוזרים בתשובה ומשתמשים בכלי היצירה שהביאו איתם כדי לעבוד את ה'".
את רואה בעיסוקך התקשורתי שליחות?
"לא. יש תחושה בשנים האחרונות בציבור הדתי-לאומי שהמצווה התרי"ד היא 'הטובים לתקשורת'. זו טעות. יש בתקשורת דתיים שכל שנייה שהם נחשפים היא בושה, ויש חילונים שהם גאווה לאינטליגנציה ולרב-תרבותיות. אני במסלול שונה מ'דתיי המחמד', שקודם היו דתיים ואז השתלבו בתקשורת. אני הייתי קודם בתקשורת ורק אחר-כך הפכתי לדתייה. המטרה העיקרית שלי היא להילחם בשטחיות, ה'קליפיות' והרדידות המחשבתית בתקשורת.

"תראה לי אדם אחד שקרא בעיתון דיווח על אירוע שהוא נכח בו או כתבה על עצמו, ואמר: 'ואללה, זה בדיוק היה ככה'. הרי אין חיה כזו. זה בעיני הרבה יותר חשוב מאשר השאלה אם העיתונות היא דתית-ימנית או חילונית-שמאלנית".

למה זה קורה?
"משתי סיבות: ניסיון לפנות לקהל רחב ככל האפשר כתוצאה מתחרות על הרייטינג, ולחץ זמן בלתי אפשרי. כל חצי שעה יש מבזק חדשות. איך אפשר לעשות כתבת עומק במצב כזה? היו רגעים שמצאתי את עצמי מהצד השני של המתרס, כשהתראיינתי על הספר החדש, ושאלתי את עצמי אם אלה הקולגות במקצוע, אם אני רוצה להמשיך בו".
אולי, כמו שלי יחימוביץ', תעבירי לפוליטיקה?
"אני עוד צעירה, אבל בהחלט ייתכן שבעתיד אעבור לתחומים כמו עשייה ציבורית, אקדמיה או חינוך. אולי אפילו פוליטיקה, אם כי קשה לי למצוא מפלגה שאני מזוהה איתה במאה אחוז".
ואכן, במקביל לעבודתה העיתונאית רהב-מאיר מגישה בימים אלה הצעת מחקר לדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן, שאמור לעסוק בחרדים ותקשורת. הסקופ הגדול של רהב-מאיר היה חתונתו של יגאל עמיר. היא היתה ראשונה שהכירה לציבור הישראלי את לריסה טרימבובלר. גם הראיון עם הרב עובדיה הוא מבחינתה הישג עיתונאי בלעדי.

המסיבות הסגורות של משפחת מאיר
השידוך בין השניים נולד דרך ידיד משותף מהרצליה (עירה של סיוון) ששירת ב'במחנה' יחד עם ידידיה. הידיד, שרצה לערוך מסיבת יום הולדת בליל שבת, החליט לדחות אותה למוצ"ש בגלל שני מכריו שומרי השבת, סיוון וידידיה. הפגישה במסיבה הפכה אותם למכרים, ורק כעבור שנתיים, עם שחרורה של סיוון מהצבא, הם 'התפנו נפשית' כדי להבין שהם מתאימים.

ידידיה: "עבודתה של סיוון בגל"צ היתה כל-כך אינטנסיבית, שלא ספרתי אותה בכלל כפוטנציאל לשידוך".
סיוון: "באותו זמן אני ניסיתי לשדך לו את כל השותפות שלי לדירה".
החתונה נערכה, באופן סמלי משהו, בנווה אילן – סמוך לאולפני הטלוויזיה.
שיתוף הפעולה בין השניים הדוק. "לידידיה יש יד בהרבה מאוד סקופים שלי, והוא מייעץ לי לא מעט, לפעמים ב-SMS כשאני כבר באולפן", מעידה סיוון. והיא, כאמור, מסייעת לו בתכניתו ברדיו 'קול חי' ובכתיבה ל'אפעס', וגם בחומרים שמגיעים אליה ולא משודרים בחדשות ערוץ 2. השניים אף מריצים הרצאות יחד בנושאי תקשורת, יהדות ועוד. תכנית טלוויזיה משותפת? לא בטוח. היתה אמנם הצעה מאחת הזכייניות, אבל כפי שאומרת סיוון, "יש בזה מקדם פאתטיות מאוד גדול".
500 איש, ביניהם לא מעט מפורסמים, נכחו במסיבה השנתית שערך הזוג מאיר בסוכת ההורים בגמזו, לפני כשלושה חודשים. בין המשתתפים: אורי לופוליאנסקי, שלום קיטל, גידי גוב, יצחק לבני, עמוס שוקן, אמנון דנקנר, יוחנן צנגן, אודי ליאון וכמובן לא מעט עיתונאים דתיים וחרדים.
הכל החל ממסיבת השחרור של ידידיה, שנערכה באותו מקום לפני חמש שנים. זה התחיל בקטן, עם 60 איש ואברך מוסיקלי מוכשר, הרב הלל פלאי ('שירו למלך'). גם מרדכי בן דוד הגיע בהפתעה ברגע האחרון, ונתן הופעה 'בלי הגברה'. עם השנים הלך חוג המוזמנים והתרחב, והפך – בדומה ל'אפעס' – לסמל סטטוס.

"יש במקביל שני אירועים", מסביר מאיר. "העיקרי הוא שירה ומוסיקה והתרוממות הנפש. במקביל יש גם מפגש חברתי. ותתפלא שאפילו אנשים חילונים מתחברים למוסיקה הזו. יש מביניהם שיושבים כל הערב ומאזינים. חורה לי שבזמן שאני עסוק בהנחיית האירוע, קובי אריאלי סוגר תכניות טלוויזיה מאחורי גבי", הוא אומר, לא ממש ברצינות, אבל כנראה גם לא לגמרי בצחוק.

כתום דוהה?
"ההתנתקות נמחקה. התקשורת החילונית אמרה יאללה, לאייטם הבא", אומרים ידידיה וסיוון. זו היתה בעצם המוטיבציה לכתיבת הספר 'ימים כתומים', שמכיל ראיונות עומק עם שמונה רבנים, אישי ציבור, עיתונאים ובני נוער על העקירה.

בין המרואיינים: הרב אליקים לבנון, הרב שלמה אבינר, הרב ישראל וייס, אמילי עמרוסי, דיוויד לנדאו, מוטי זיסר ומנהיגי 'הבית הלאומי'. כולם – מדיוויד לנדאו, הסמן השמאלי, ועד השב"ח מ' – העידו כי בכו במהלך אותם ימים קשים בחודש אב תשס"ה.

סיוון: "ערב ההתנתקות הכותרות הבטיחו דם ואש ותמרות עשן, אבל הסיפור בסופו של דבר היה חיבוק, שירה ובכי. יש כמובן מי שלא אוהב את זה. גם לי מכרו את תסריטי האימה, והאמנתי בהם. נראה שגם למערכת הביטחון וגם לחלק מהמתיישבים היה אינטרס לנפח את האיום".

עורך הארץ, דיוויד לנדאו, שטח את השקפת עולמו, והודה ש"המוסריות שבהתנתקות גברה עשרת מונים על אי המוסריות של שרון במישור האישי". הוא לא בחל במילים כלפי מעשה ההתנחלות: "אני לא יודע מי היה הראשון שהעלה ברבים את האנלוגיה לשבתאי צבי, אבל אני רוצה לטעון לבעלות על זה. בשנה האחרונה אני חי בתחושה שברגע שגוש קטיף ייפול יוכח לכל בר דעת שזוהי משיחיות שקר".
שב"חית אחת, לעומת זאת, תמהה בפני הזוג מאיר במה בדיוק הועילו 'הדתיים שלנו' בצבא, בפוליטיקה ובתקשורת, אם ביום פקודה הם הפכו לחלק ממכונת הגירוש. היא סיפרה את הבדיחה, המיוחסת בדרך כלל למפד"ל, על הארנבת שניצבת מול זאב ענק שפוער את פיו לטרוף אותה: לא נורא, היא מתנחמת, נשפיע מבפנים.

הגירוש מפצל את החברה הדתית-לאומית, וקו השבר, מנתחים השניים, הוא הקו שהובילה מועצת יש"ע. ידידיה: "נתקלנו באנשים שכינו אותה 'מועצת ישו', על שם התכונה הנוצרית להגיש את הלחי השנייה. ברור לי שאם יהיה פינוי נוסף, לא כולם יתחבקו ויתנשקו עם החיילים, ואם בנצי ליברמן יקרא לנוער במגאפון להתכנס בבית הכנסת לתפילה אחרונה ושירה – יהיו כאלה שלא יישמעו לו".
מצד שני, יש מגעים לאיחוד בין המפד"ל לאיחוד הלאומי. אז אולי הפיצול בציונות הדתית הוא נמנע?
"יכול להיות שאנחנו פסימיים מדי. ראינו לא מעט הורים מהבורגנות הדתית ברעננה ובפתח תקווה שבנם או בתם עצורים במעשיהו. אז אולי בכל זאת שתי הגישות יצליחו לשכון יחד".
את המלכודת השקופה של השאלה, עם מי מבין המרואיינים בספר הם הזדהו, הם הדפו בקלילות. ואולי דווקא העובדה ששניהם אינם משויכים לאף אחד מהזרמים בציבוריות הדתית אפשרה להם לסקר את כל הקשת הרחבה שלה.
agarsiel@yahoo.com