גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 175ראשיהפצה

על דעת עצמי

12/01/06, 00:00
אבי סגל

מוטב אף פעם מאשר מאוחר

"עדכון מבית החולים הדסה עין-כרם: ראש הממשלה עדיין מונשם ומורדם, כפי שהיה במהלך היומיים האחרונים, אבל מנכ"ל בית החולים גירד לעצמו באף. עוד מעט נשאל את הרופא המומחה שלנו מה זה אומר". (קטע סאטירי, המתאים לזמן כתיבתו בתחילת השבוע, אבל בטח עד סוף השבוע הוא יעשה לי בושות).

שלושה חברו יחדיו כדי להפיל לקרשים את המדור שלי מהשבוע שעבר: חוקי העיתונות הכתובה (ובעברית צחה: דד-ליין), חוש העיתוי הגרוע שלי, ורוח תוקפנית במיוחד שאחזה בי דווקא בשבוע זה. בקיצור, יום שבו ראש ממשלה מאבד את הכרתו הוא לא יום מוצלח במיוחד לגדף אותו, גם אם המדור נכתב זמן רב קודם לכן. אז ראשית, הפדיחה הזאת עדיין מייסרת אותי, ואני מתנצל בפני קוראים שנפגעו. אם זה מנחם אתכם – חטפתי גם וירוס ויש לי חום גבוה (אם כי בזמן שאתם קוראים את העיתון – אולי כבר הבראתי, מצטער).

סכנה לא ברורה ומיידית

מלה אישית לכמה אנשים: לרופאים שאפשרו לאריאל שרון לחזור לעבודה אחרי האירוע המוחי הראשון; ליועציו הבכירים, שהתחרו ביניהם בתיאור מצבו הבריאותי המצוין; לעיתונאים שפרסמו את המסמך המשטרתי נגד שרון זמן קצר לאחר ששוחרר מבית החולים:

אינכם אשמים במצבו של ראש הממשלה. איש מכם לא יכול היה לצפות את שעומד לקרות. יהיו שיגידו כי הכתובת היתה על הקיר, שאחרי האירוע המוחי הראשון, אסור היה לשרון לחזור או להיחשף ללחצי הפוליטיקה והעיתונות החוקרת. עם כל הכבוד, זאת חוכמת הבדיעבד. הסיכון לחיי אדם הוא לרוב שאלה של מידה, גורם אחד בתוך מערכת שיקולים שלמה. במקרה של שרון, ענייני המדינה עמדו על כף המאזניים, וההחלטה להקדים אותם לבריאותו האישית נראתה סבירה ומחושבת, עד שקרה מה שקרה.
גם בשנת 1995, היו מי שחששו לחייו של ראש הממשלה, בעקבות ההפגנות הסוערות של הימין. זוכרים? בטח זוכרים. באותם ימים, הסכנה לחייו של רבין לא נראתה מוחשית יותר מהסכנה הפוסט-שבצית לחיי שרון. כבר היו לנו ראשי ממשלות שסיימו את תפקידם מסיבות בריאותיות, אבל רצח? מי האמין ברצינות באפשרות של רצח?

אתם מבינים, רופאים ויועצים ובעיקר עיתונאים יקרים? יכולתם לדאוג לבריאותו האישית של שרון ולשכוח מענייני המדינה. ואילו אנחנו, פעילי הימין דאז, יכולנו לדאוג לבריאותו של יצחק רבין, להפסיק את מסע המחאה ולחסל את חופש הביטוי, כפי שקרה למעשה אחרי הרצח. "הכתובת היתה על הקיר", אמרו בשמאל אחרי רצח רבין, תוך שהם מפנים אצבע מאשימה כלפי הימין כולו. זאת, חברים, חוכמה של בדיעבד.

בוקר מצוין ישראל

מצבו של שרון גרם השבוע לכל השדרים לשמור על נימה מאופקת, ממלכתית ועגמומית. לעתים באופן מוגזם, כפי שמעידה השיחה ההזויה שהתקיימה ביום ב' בגל"צ:
מיכה פרידמן: תחזית מזג האוויר, שלום לחזאי התורן רוברט אולינסקי...
אולינסקי: בוקר מצוין.
פרידמן: מה כל כך מצוין בבוקר הזה?
אולינסקי: בוקר, אה... כשאומרים: מזג האוויר, אה... כשאומרים "בוקר מצוין", זה בדרך כלל איחולים, כפי שאתה יודע... הטמפרטורות יהיו דומות לאתמול. אני רואה גשם חזק יותר בימים רביעי וחמישי.
פרידמן (מתעורר): המממ... באמת? אלה חדשות טובות. ולכן, כמו שסיכמנו – הבוקר הזה הוא...
פרידמן ואולינסקי (יחד): מצוין!

חמסה עלינו

א. סיפור עצוב, מה שקרה לראש הממשלה שרון. כמה עצוב? כל כך עצוב, שאני מתגעגע לכותרת ראשית שתעסוק בארקדי גיידמק. עד כדי כך עצוב.
ב. "מי חשב שדווקא קריש דם עלול לסיים את חייו של איש שבע קרבות זה?" תהו בשבוע האחרון שדרים ומרואיינים יותר מפעם אחת. ובאמת מי חשב? הלא תמיד חשבנו, שחבורת קטינות שהפגינו נגד ההתנתקות ונעצרו עד תום ההליכים - הן שיסיימו את חייו של איש שבע קרבות זה.
ג. לגברת שמכרה לי נעליים בשבוע שעבר, ובתוך כך סיפרה לי על החברה שלה מהדסה עין-כרם, ש'הדליפה' לה כי ראש הממשלה נפטר: רציתי רק לומר לך שהנעליים בסדר.
ד. הבעלים לשעבר של בית"ר ירושלים, מאיר פניג'ל, ניסה לרומם את שמו של מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, וסיפר ברדיו על האהדה הפנאטית של אולמרט לקבוצה במהלך השנים. האמת? זה היה די מפחיד, ואני עוד חובב כדורגל.
ה. יופי, עשיתי את זה שוב... למה אני צריך עכשיו להסתבך עם אולמרט? ואם חלילה יקרה משהו עד פרסום המדור, מה אז? הראש שלי מתחיל לכאוב. נדמה לי שהחום עלה.

יודע את מקומי

זה קרה לפני מספר חודשים, בשעת ערב מאוחרת, כשניסיתי להשכיב את הילד לישון. הוא כבר היה מותש, הרוס, גמור, לא התנגד אפילו לצחצוח השיניים, ואחר כך גם עלה למיטה ברצון. בעוד אני ממלמל "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", התרומם לפתע היורש ממשכבו, ירד שוב מן המיטה ורץ אל קופסת הלגו שלו.

"היי, לאן אתה הולך?" התעצבנתי, "עכשיו הולכים לישון, לא לשחק!"
רגע לפני שלבשתי את החליפה של האיומים, קלטתי פתאום שהצוציק כלל לא התכוון לשחק. הוא פשוט ראה חתיכה קטנה של לגו זרוקה על השטיח, וישר רץ להחזיר אותה למקומה בקופסה. לאחר מכן חלף על פני אביו המתמוגג, טיפס שוב על המיטה ונרדם תוך שניות.

בימים שלאחר מכן, התברר כי לא מדובר בשטיק חד-פעמי. מבלי שיתבקש, דאג היורש לסדר את ספריו על מדף לפי גודלם, להניח קלטות וידאו במקומם ולסגור כל דלת פתוחה שמצא בבית. אף שהיה קשה להודות בכך, הבנתי כי בני הבכור, קופרודוקציה מזרח-אירופית משובחת של רעייתי ושלי, הפך לסוג של יקה.

רק כדי להבהיר את הנקודה: מדובר בבנו של עיתונאי שמצא פעם גרב בתוך המדפסת שלו. גם אמו של הפעוט לא תזכה כנראה בתואר "מיס פדנטית 2006". לפיכך הנחנו שנינו, כי הילד אינו סובל מתסמונת גנטית מסוכנת של אהבת סדר מופרזת, אלא מדובר כנראה בשלב כלשהו בהתבגרות, שאחריו כנראה אנו צפויים למהפכה, תרתי-משמע.

אבל השלב ההתפתחותי התארך לו, ובינתיים הספיק הילד לארגן את ארון המשחקים מחדש, לזרוק זבל לפח האשפה ובגדים משומשים לסל הכביסה. לאט ובהדרגה התרגלו הוריו למעשיו הבוגרים של הילד, ואפילו החלו להטיל עליו משימות: כיבוי אורות מיותרים, הוצאת צעצועים אבודים מאחורי המיטה, שטיפת כלים וספונג'ה. הסידור היה נוח לכולם. העוזר החדש שלנו לא דרש משכורת גבוהה, לא יצא לחופשות ולא התעקש על זכויות פנסיה. הוא נהנה מהעבודה הקשה ומהנשיקות, ואנחנו נהנינו מבית נקי ומסודר ומילד מחונך להפליא.

עד שיום אחד הגעתי לסלון, ולא מצאתי את השטיח. לרגע אחד חשבתי כי הילד שלח אותו לניקוי יבש, עד שהבנתי כי השטיח עדיין שם – הוא רק מכוסה כולו בתפזורת ענקית של ספרים, פאזלים, בובות של חיות ושאריות של ביסקוויט, ששכבו ללא סדר, ללא צורה, כאילו - כאילו... כאילו יש לנו בבית ילד רגיל בן שנתיים וחצי.

טוב, האמת היא שקצת נרגענו. עם כל הכבוד למקצוע העוזרת, ניקיון בתים אינו אחד מהתכנונים שלנו לעתידו של הצוציק. אנו שמחים על שהוא גדל באופן נורמלי – לעתים מבלגן, לעתים רחוקות יותר מסדר, והכול בחיוך ומכל הלב. רק מדי פעם, כשאני רואה את הבלגן בבית, קצת צובט לי הלב, ואני קצת מתגעגע לתקופה שבה היה היורש חולה סדר – אחרי הכול, עדיין לא מצאתי את בן הזוג של הגרב מהמדפסת.