גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 176ראשיהפצה

הוי ארצי:

19/01/05, 00:00
חגי סגל

חסר תקדים
לימור לבנת, שנחבאה השבוע מאחורי שם הקוד 'מקורבי השרים', התאוננה כי "נתניהו נהג באופן לא אנושי כאשר הורה לשרים לעזוב את משרותיהם ערב הפריימריס". כן, מדובר באותה לימור לבנת שהצביעה בכנסת פעם אחר פעם בעד המעשה המאוד אנושי של העזבת תשעת אלפים אנשים את בתיהם ואת משרותיהם גם יחד.

אהוד הולך הביתה
אור ליום שישי שעבר, כשמקורבי לימור לבנת ומפונקים בכירים נוספים בליכוד, הגיבו ברקיעת רגלים על תוצאות הפריימריס שם, התייצב מאוכזב פריימריס אחר בפני המיקרופונים והמצלמות, ולשם שינוי התבטא באצילות. אהוד יתום. הוא לא בא בטענות לאף אחד, לא התלונן שנרקם נגדו דיל אפל, הכריז שהוא מכבד את ההכרעה, והודיע לאלתר על פרישתו מהחיים הפוליטיים. רק בגלל ההתבטאות הזאת הוא ראוי לאות הצטיינות מהאגודה למען ארץ ישראל יפה. כבר חודשים רבים לא נרשמה כאן השלמה מהירה כזאת עם דין בוחר. כמעט כל גיבורי מערכת הבחירות הם אנשים שמצפצפים על הכרעות דמוקרטיות.

יתום, מסתבר, הודח למקום לא ריאלי כעונש על התנגדותו הנחרצת להתנתקות. במרכז הליכוד מוצבת עדיין אורוות סוסים טרויאניים של משפחת שרון, והיא הוציאה חוזה על המורדים הבכירים. חלקם נדחקו לירכתי הרשימה (עוזי לנדאו, לאה נס, חיים כץ), חלקם סולקו ממנה כליל (יתום, מיכאל רצון, איוב קרא, דוד לוי). בכל זאת, יתום הגיב בקור רוח, אולי כי התרגל כבר לפעולות האיבה נגדו. מאז השתחרר מהשב"כ ונחשף ברבים היה נתון להצקה מתמדת של גורמי תקשורת בכירים ואישי שמאל. עיתונאים בעלי זכרון קצר מאוד לפשעים פלשתיניים הפגינו זיכרון פנומנלי בכל הנוגע לחטאיו בפרשת קו 300.
במרוצת הקריירה השב"כית שלו עמד יתום בראש שלושה אגפים: אבטחה, כוח אדם ומבצעים. "אזרחים רבים במדינת ישראל חבים לך את חייהם, ואפילו אין הם יודעים על כך", כתב לו יצחק רבין כשפרש מהשרות. רבין המליץ לו להישאר בשב"כ עד גיל 65, והזהיר אותו ש"אחרת יעשו לך בחוץ מה שעשו לגינוסר". אבל יתום, יליד 48', החליט לפרוש בכל זאת כשרבין מינה את כרמי גילון לראש השב"כ. זמן מה אחר-כך התראיין ל"ידיעות אחרונות" ותיאר בפרוטרוט את הלילה האביבי הקודר ב-84', שבו חוסלו בפקודה שני מחבלים שבויים שהשתלטו על אוטובוס לאשקלון. לפי הכותרת של הראיון היה אפשר להבין שיתום רוצץ במו ידיו את גולגלתו של אחד המחבלים. העורך דאז, אלון שלו, שלח לו אחר-כך מכתב שבו הגדיר את הכותרת כ"חוסר הבנה", אבל הנזק כבר נעשה. חלקו של יתום בפרשת קו 300 הובלט בתודעה הציבורית. הוא נרשם לדראון עולם בספרים השחורים של השמאל.

"אישית לא נטלתי חלק בהריגה", סיפר לי יתום, "ארבעה מהפקודים שלי עשו את זה, אבל הם נשארו אנונימיים. מעולם לא הסגרתי את שמם לתקשורת. לקחתי על עצמי את כל האחריות". לגופו של עניין החיסול הסביר, שבאותם ימים היתה נורמה שמחבלים לא יכולים לצאת בחיים מפיגוע-מיקוח. יצחק שמיר אישר את ההסבר הזה בראיון ל'ידיעות אחרונות": "אני קובע שהשב"כ לא חרג מהמסלול הקבוע של פעילותו מאז קום המדינה כולל במקרה הנוכחי" (29.5.86).

בקדנציה הראשונה של שרון כראש-ממשלה מונה יתום כראש המטה למלחמה בטרור. יוסי שריד ומוסי רז עתרו נגד המינוי, ובג"ץ ביטל אותו. גם מינויו לקצין הבטחון של הכנסת בוטל בנסיבות דומות. אבל לפני שלוש שנים הצליח יתום להגיע לבית המחוקקים כחבר מן המניין, הצלחה נאה שלא זיכתה אותו במחילת השמאל. "רודפים אותי כאן רדיפה חולנית", התמרמר פעם באוזני, "בעיקר מפני שהלכתי לליכוד, ולא למפלגת שמאל". ביום עיון על פרשת קו 300, לפני שנה בערך, הוא הביע חרטה מלאה על חלקו בפרשה וקרא לעובדי שב"כ לא לעבור על החוק, ולו גם ממניעים פטריוטיים, "כי המדינה יותר חזקה מהארגון והארגון יותר חזק מעובדיו". גם החרטה הזאת לא זיכתה אותו בריהביליטציה, מפני שבינתיים הוא הניף עם עוזי לנדאו ומיכאל רצון את נס המרד בהתנתקות. המרד נכשל, ההתנתקות עברה, ויתום שילם את המחיר. האיש הולך הביתה אחרי קדנציה פרלמנטרית בודדת, מאוכזב מאוד, אבל לפחות שלם עם מצפונו. הוא לא מכר את עקרונותיו תמורת חנינה תקשורתית או מקום טוב ב'קדימה'. במונחים פוליטיים מודרניים מדובר בתופעה נדירה.

תפרו לו תיק
פסק הדין של אברי רן מאיתמר משתרע על פני 9313 מלים, כאלף מלים בממוצע לכל חודש מעצר שווא שלו. למי שאין זמן לקרוא אותו (הוא מאוד טכני) הנה תמציתו ופירושו במלים לא משפטיות: 1. הפלשתינים שהתלוננו נגד הנאשם במשטרה ובתקשורת, וטענו שהוא תקף אותם, שיקרו במצח נחושה ובכשרון מפוקפק. 2. הרופא הערבי שהעניק להם "תעודת פצוע" הוא כנראה רופא מתחזה. 3. שאר עדי התביעה הפלשתינים שיקרו ברובם אף הם במשטרה ובבית המשפט. 4. עד התביעה המרכזי הודה בבית המשפט, כי הוסת למסור עדות שקר בטלוויזיה נגד אברי רן, כדי להכפיש את המתנחלים. 5. המתלוננים לא הצליחו להוכיח ששדה התלתן שבו "הותקפו" כביכול שייך להם. 6. נציגי ארגון השמאל הקיצוני "רבנים למען זכויות אדם", אשר מככבים בשנים האחרונות ברוב כתבות השיטנה נגד אברי רן, לא צפו כלל בתקרית שהיתה עילת המשפט, כי היו במרחק של ארבעה קילומטרים ממקום הארוע. 7. המשטרה ניהלה חקירה מגמתית נגד אברי רן וחבריו (או אם לצטט הפעם במדויק את מלות בית המשפט בנדון: "ראוי כי המשטרה תתייחס בחקירתה במקרים דומים בעתיד – בלא קיבעונות חקירתיים, ותוך בירור ממשי של גרסאות הצדדים"). 8. בשורה התחתונה: נגד אברי רן נרקמה עלילה. הפלשתינים, התקשורת, השמאל וזרועות חוק חשובות פשוט תפרו לו תיק.