גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 176ראשיהפצה

סיפור לילדים

19/01/05, 00:00

"מי רוצה להשתתף איתנו ב'מחניים'?" שאלה נעמי בקולי קולות מיד כשנשמע הצלצול. "אני, אני", נשמעו קולות מכל עבר. חמדת עמדה בצד ושתקה, כרגיל. היא התביישה לצרף את עצמה למשחק עם כל הבנות. בעצם, היא התביישה תמיד ליזום משהו, לדבר עם מישהו, ובכלל היא היתה מעדיפה לפעמים להיות רואה ואינה נראית. 'נו כבר, תגידי שאת גם רוצה', ניסה קול מבפנים לשכנע אותה. 'אם תמשיכי להיות כזו ביישנית, לא תצליחי לעשות כלום בחיים', המשיך הקול שדיבר מתוכה. חבורת הבנות כבר הספיקה לצאת מהכיתה ולהתחיל לשחק, בעוד חמדת לא מצליחה עדיין לפתוח את פיה ולבקש להצטרף אליהן. היא כבר התרגלה לזה: עכשיו נשאר לה רק להעביר את ההפסקה המשעממת בהכנת שיעורי בית, בלעיסה איטית מאוד של הסנדוויץ' או בספירת הדקות עד הצלצול. 'את פשוט לא שווה כלום', אמר הקול.

עוד יום לימודים עצוב ושקט הסתיים. חמדת רצתה להגיע מהר הביתה כי היום היא צריכה לנסוע לבקר את סבתא חביבה ברמת גן. מסבתא חביבה היא לא התביישה בכלל. הן היו מדברות על כל דבר, ומכינות ביחד עוגיות שוקולד צ'יפס, שחמדת היתה מביאה אחר כך הביתה. האחים הקטנים שלה ליקקו את האצבעות, וכשחמדת ראתה אותם נהנים כל כך ממה שהכינה, הרגישה שהיא דווקא כן שווה משהו, למרות שהיא כזאת ביישנית.

חמדת סיימה לאכול במהירות, ורצה לתחנת האוטובוס. צפויה לה נסיעה ארוכה, ולכן היא לקחה את התיק עם כל המחברות והספרים כדי שתספיק להכין שיעורי בית בדרך. האוטובוס הגיע די מהר, והיא תפסה לה מקום מאחור, כמובן, ליד החלון. העיניים התחילו להיעצם לאט לאט. לפניה ישבה חבורת בנות שפטפטו בעליצות, והקולות שלהן נשמעו באוזניה כמו זמזום דבורים, רגע לפני שהיא שוקעת בחלום. "'איי!" נפלטה צעקה מפיה, לאחר שראשה נחבט בחוזקה בשמשת החלון. הנהג עצר בפתאומיות וכל הנוסעים נעו קדימה. "הצילו, אני נחנקת!" נשמעה זעקה מקדמת האוטובוס. הנוסעים התקרבו לכיוון ממנו נשמעה הזעקה. על הרצפה היתה שרועה אישה כבת שישים, כל גופה רועד והיא אוחזת בגרונה. "אאאני ללללא מממצליחה לננננשום..", חרחרה האישה בקושי. "יש פה מישהו שיודע לטפל במקרה כזה?" שאל הנהג כשכולו מזיע ולחוץ. הנוסעים הביטו זה בזה- אף אחד לא ידע. ידיה של חמדת התחילו לרעוד מרוב פחד. היא דווקא ידעה מה עושים: אחיה הקטן, חזי, סבל לעיתים קרובות מהתקפי קוצר נשימה, ואימא לימדה אותה איך בדיוק מפסיקים את ההתקף. אבל היא כל כך התביישה לגשת למרכז ההתרחשות בקדמת האוטובוס, ושכולם יסתכלו עליה. האישה פרפרה, וכבר בקושי נשמה. "אם יש פה מישהו שיכול לעזור לה, שיעשה את זה מיד!" קרא הנהג, "האישה עומדת לאבד את ההכרה!". חמדת עצמה את העיניים והחליטה לעצור את המחשבות ופשוט לצעוד קדימה. היא ניגשה אל האישה בשקט, לעיניהם המשתאות של שאר הנוסעים, והשכיבה אותה בצורה המתאימה. האישה החלה להראות סימני הירגעות אך עדיין התקשתה לנשום. חמדת הוציאה מהתיק את המשאף שבעזרתו היתה מטפלת בחזי, וקירבה אותו לפיה של האישה. לאט לאט החלה האישה להתאושש ולנשום בקצב סדיר. חמדת חזרה בשקט למקומה לקול קריאות ההתפעלות של האנשים סביבה. הקול בתוכה, שתמיד גער בה, היה עכשיו שונה לחלוטין: 'כנראה את בכל זאת מסוגלת לעשות משהו...', אמר לה. חמדת בטוחה שהוא אפילו חייך קצת.