גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 176ראשיהפצה

מכתבים למערכת

19/01/05, 00:00

למי ברכה?
(בתגובה ל'שאלת השבוע', גיליון 175)
אכן, יש להרבות בתפילה - אך לא על מצב מוחו של שרון, אלא דווקא על שטיפת המוח הגדולה של השנים האחרונות שמביאה על פי הסקרים ל'קדימה' 40 מנדטים. זאת למרות מראות ההרס והחורבן הנורא של גוש קטיף והתגברות הקסאמים. כל אלו, יחד עם האמונה ב'מפת הדרכים' הם תוצאה של אותה שטיפת המוח.
אכן יש מקום לדאגה, אך גם לתפילה, אמונה ותקווה.

דוד שפירא, ירושלים

התרוממות הרוח של הרב וייס
(בתגובה ל'רביבים', גיליון 175)
בשבוע שעבר הובאו ב'רביבים' דברי תמיכתו של הרב אחיה אמיתי ברבנות הצבאית. רציתי להפנות את הרב אמיתי למאמר של הרב הצבאי הראשי, תא"ל וייס לפני כשבועיים בעיתון 'הצופה'. במאמרו טוען תא"ל וייס כי כשכתב הצופה תיאר את השירה בסעודות בין פתיחת קברי המתים בבית העלמין בגוש קטיף, הוא "נטל את קודש הקודשים הזה, את רגעי ההוד והיראה הללו, והורידם ממקומם הרוחני העליון".

תחילה טען תא"ל וייס כי אין לסרב פקודה כדי לא לפרק את הצבא, גם אם המעשים שהרבנות הצבאית נדרשת לעשות אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה. כעת התקדם תא"ל וייס עוד צעד והוא טוען שהפעילות מסביב לעקירת הקברים היא "קודש קודשים", וכשניהל את הפשע הבזוי הזה הוא התעלה והרגיש הוד ויראה. מעין עולם הבא. יש אנשים שמרגישים התעלות רוחנית כשהם עוזרים לזולת. תא"ל וייס מרגיש התעלות רוחנית כאשר הוא מוציא מתים מקברם בניגוד לדעת משפחות הנפטרים.
בנוסף, תא"ל וייס גאה לכתוב כי בזכותו נוצרה "המסוגלות וההיתכנות לביצוע המשימה". איך יכול אדם להתגאות שהוא זה שהכריע את הכף לכך שהפשע יוכל להתבצע?
ד"ר יאיר ויסמן, רמת גן

להוכיח רצינות במאבק

אין לנו זכות להטיף
לכל המטיפים בשער, לכל מגלגלי העיניים ומתחסדי השמים, אין לנו זכות. אין לנו זכות להטיף לנוער הנאבק על עתידו של העם הזה ועל עתידה של הארץ הזו.
בשם איזה ניסיון מוצלח יכולים אנו לבוא? האם הצלחנו להביא מיליון איש לרחבי לבה של ארץ ישראל ביש"ע? האם הצלחנו להתנחל בלבבות ולזכות לאהדתם של כל הציבור בישראל? הבה נודה בקול צלול שבמקום שאנו והורינו נכשלנו, יש לתת מקום ואפשרות לדרכים חדשות.
אנא ספרו לי, אתם המגנים והמטיפים, מה בדיוק עצר את חורבן גוש קטיף: האם היה זה המהלך הפוליטי המתוחכם של הפוליטיקאים ממפלגות הימין? האם היו אלה דמעותיו של ראש ישיבה חשוב או שמא תפילתו של הרב המקובל? שמא היה זה בזכות צ'פחות ידידותיות של מועצת יש"ע עם ראשי המגרשים או בזכות חיבוקו האבהי של פוליטיקאי חשוב?
מאומה מכל אלה לא עצר את החורבן, לא בלם את טורי לובשי המדים השחורים שבאו להחריב ארץ אבות. אז אנא, מעט ענווה, מעט הכנעה ומעט צניעות בבואנו להטיף לדור הבא כיצד לנהוג.
ואולי כעת, עם זריקת האבנים והפנים הרעולות יזכה הנוער סוף סוף לאהדת התקשורת, ארגוני השמאל הקיצוני והמאיון הנאור. הרי כך בעצם נראים מי שהם אוהבים ומעריצים. אולי אפילו נתחיל לראות פעילי שלום בינלאומיים משתפים פעולה עם הנוער שלנו במלחמתו נגד כוחות הגירוש והכיבוש.

צחי פנטון, אלקנה

לטובת האחדות
בשבוע שעבר שאלנו כאן, במדור שאלת השבוע, אם היה נכון להורות לציבור להתפלל לשלום שרון. בין המשיבים היה הרב שאול בר-אילן. כיוון שלא אני ראיינתי אותו, את תשובתו קראתי רק לאחר שהעיתון הודפס. קראתי, והזדעזעתי.

הרב הביא את דברי הסטייפלער זצ"ל, ש"נמנע מלתת ברכות לחילונים באופן גורף, מחשש שמכוח הברכה שלו הם יעשו עבירות". קטונתי עד מאוד מהסטייפלער ומהרב בר-אילן, שייבדל לחיים. אולם כמדומני, לא היה ראוי לומר זאת. לא כל יהודי שאיננו דתי ("חילוני") הוא שרון, אבי החורבן והגירוש האכזרי.

האמירה הזאת, הפוגעת במיליוני יהודים מעולים, משקפת יחס נורא לכל מי שאינו "כמונו". כאן יש לומר שעד לפני כמה שנים גם אני לא הייתי "כמונו". מה לעשות, הרב, יש יהודים שהקב"ה שולח אותם להיוולד לא דתיים. האם הם גרועים משום כך? ומה עם יהודים שאינם דתיים הגומלים חסדים? ואלה שנאבקו כפי כוחם להציל חבל ארץ ושבכו איתנו על חורבנו? ואם יעברו, לפי אותו חשבון, שתי עבירות, אולי גם יקיימו עשר מצוות?

מוטב לנו, לציבור הדתי, להימנע מהתנשאות מביכה כזאת. הגיע הזמן לשלב ידיים עם ה"חילונים" ועם העולים מרוסיה, להוות רוב יהודי נאמן, ולפעול למען היקר לנו. מה זה "הגיע הזמן", אנחנו כבר באיחור נוראי.

חגית ריטרמן

צימוקים לשבת

1. אולמרט מנהל מגעים עם ברק.
מישהו מהם אהוד?
2. פוליטיקה:
אין שינוי היא לא בהכרח בשורה רעה.
3. פסק הלכה: בעל חייב לעזור בעבודות הבית.
"כי לו יעה".
משה טאו
רחובות