גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 176ראשיהפצה

משחק עם כללים אחרים - בגליון השבוע

מועצת יש"ע מבינה, באיחור, שכללי המשחק השתנו: החיילים שפעם שלחו אותם לחזית ואמרו להם "יהיה בסדר", היום נחשבים לבוגדים
19/01/05, 00:00
אריאל כהנא

* ההפתעה הגדולה במפד"ל היא אליהו גבאי, שיושב היטב על משבצת המזרחי החברתי. כמה קולות היה צריך לקנות כדי להגיע לשם? * שאול יהלום ואורי אריאל מפגינים גדלות נפש

זו היתה זו אחת הישיבות הגורליות שהשתתפתי בהן מעודי. על הפרק עמד בג"ץ עמונה – אותו חלון משפטי שנפתח ברגע האחרון ועשוי היה לדחות את הרס הבתים ביישוב. בפועל עלה לדיון מצב ההתיישבות כולה.

היו שם זמביש ופנחס וולרשטיין, עורכי הדין נפתלי ורצברגר ודורון ניר צבי ושני תושבים מהמאחז עצמו. בין הצעה משפטית אחת לשנייה פרקו את מר לבם, בעיקר הוותיקים, על בגידת המדינה – שפעם שלחה אותם לגבעות והיום שולפת אותם משם בציפורניים.

מתוך הדברים, הציטוט היחיד שניתן להביא הם דבריו עורך הדין דודו רותם, פרקליטה הנצחי של מועצת יש"ע, שבמשרדו נערכה הישיבה. "חברים, תבינו", הסביר ליושבים מולו, "המנוולים שינו את הכללים ושכחו לספר. פעם הם היו גונבים איתנו את הסוס, היום הם רודפים אחרינו עם השריף".
אחר-כך, בשיחה נוספת, הסביר את כוונתו: "עד לפני שנים ספורות היו הרבה מאוד נהלים (הקשורים לבנייה ביו"ש) שהמדינה לא הקפידה עליהם. אם צצה בעיה, היו נותנים לך ארכה או מוצאים פתרונות בהסכמה. היית מדבר עם אריק שרון, גם כראש הממשלה, והוא היה מבטיח לך: 'יהיה בסדר'. היום שינו את המדיניות, לא רק מכאן ולהבא אלא גם רטרואקטיבית. פתאום נזכרים בבעיות שהיו קיימות 15 שנה. יש למשל נוהל חנינה לבנייה בלתי חוקית ביו"ש. משום מה את הנוהל הזה מפעילים רק כלפי ערבים. זה נקרא לשנות את הכללים".

הסוסים שרותם ולקוחותיו היו גונבים פעם עם המדינה ובשבילה עשו כבר מזמן סיבוב פרסה. היום הולמות פרסותיהם בראשי אלה שאינם משלימים עם המהפך, ועודם מצפים מהמדינה לגבות את הקו שבשמם שלחה אותם לאן ששלחה. את הכאב שמבטא רותם בהתנסחות של פרקליט מנוסה הם פורקים בכלים בוסריים: אבנים, ביצים וקללות בלתי נסבלות. הפצע הוא אותו פצע. הצעקה שונה.
ההתנגשויות הקשות בחברון בין רעולי הפנים היהודיים לבין חיילי צבא ההגנה לישראל הן הרבה יותר מאשר רצון של כמה צעירים להראות שככה-לא-נאבקים-בגירוש. האלימות שהתפרצה שם, יותר מכל דבר אחר, מבטאת את הסירוב להשלים עם הבגידה – אין מילה אחרת – הערכית של המדינה.

אלימות במרחב הציבורי – וזוהי מוסכמה עולמית – מתפרצת במקום שבו איש כבר אינו מקשיב למילים. זהו פשר הזעקה האילמת והאלימה של רעולי הפנים היהודיים. לא, הם לא נחמדים, בדיוק כמו שהפנתרים השחורים לא היו. הם משתוללים, כי גם אותם איש אינו שומע, והאלימות היא מפלטם הבעייתי אך האחרון. מדינת ישראל, ששלחה את הוריהם לפני דור לחברון ולקריית ארבע, סוגרת אותם כעת בטבעת הגדר, מפקירה אותם למוות בפיגועי הירי, אוטמת את אוזניה למשמע הסבל של חבריהם המגורשים, ומעל לכל דוחקת אותם מהשיח הציבורי ושולחת את זרועותיה הצבאיות, המשטרתיות והמשפטיות, להיאבק בהם. בתנאים האלה אין פלא שהתגובה היא התפרצות אלימה. יותר מפתיע שהיא לא הגיעה עד היום.

דודו רותם, אין צורך לומר, לא מעלה בדעתו להצדיק את משולחי הרסן בחברון. יתרה מכך, לא פחות משהוא כועס על המדינה הוא מבקר את "הסגנון הכוחני" שמאפיין את הדור הבא של ההתיישבות ביהודה ושומרון. "את השוק בחברון אפשר היה להציל, אם לא היו הולכים בכוחנות. המועקה שלי היא שלא גידלנו דור שיודע לשחק בכללים החדשים. אצלנו עדיין חושבים שבהתלהמות אפשר להשיג משהו, למרות שכבר ראינו שבכוח לא משיגים שום דבר. אני באמת מאמין שאם הכוחות התומכים ביישוב ארץ ישראל היו מתאגדים יחד ופועלים בדרך הנכונה, אפשר היה לשנות את התמונה הפוליטית".

הוא עצמו תומך היום באביגדור ליברמן. ייתכן שאפילו ישתלב ברשימתו לכנסת. מבחינתו, זו הדרך להשתלב בכללים החדשים. "אם הממשלה – כל ממשלה – נסוגה חד-צדדית, אז עדיף להרוויח משהו בתמורה. על כל מקום שעוזבים, שלפחות ייקחו איתם אוכלוסיה ערבית. שלפחות נקבל מדינה שהיא באמת יהודית, ולא דו-לאומית".

החברתי של המפד"ל
מי רוצה פנים חדשות? כולם. במיוחד אם הן 'חברתיות'. הפנים החדשות של המפד"ל הן אליהו גבאי, הפתעת הבחירות הפנימיות מהשבוע שעבר. גבאי דחק את שאול יהלום הוותיק, עקף את גילה פינקלשטיין הנמרצת ונחת במקום השלישי, והבטוח כרגע (על-פי הסקרים).

גבאי הוא אישיות שנויה במחלוקת: לפני שמונה שנים נכנס לכנסת כתוצאה מפטירתו של זבולון המר. "הרב כדורי הבטיח לי להיות ח"כ בקדנציה הזו, וההבטחה התגשמה", הכריז אז בשמחה ובחוסר טקט. מאז, ולמעשה גם קודם לכן, לא נח ולא שקט, אלא עשה הכל כדי לשוב לבית המחוקקים.
גבאי, פנסיונר של משרד החינוך, מציג עצמו כמועמד חברתי. בתקופה הקצרה שכיהן כח"כ אכן תמך בכמה חוקים ותקנות חברתיות, כמו חוק סימון מחירים. גם יריביו מודים שהוא איש שדואג לאנשים, על כל המשתמע מכך. במסדרונות המפד"ל וברחובות ירושלים מסתובבים מאות שגבאי דאג להם במשך השנים, החל מפקידים במשרד החינוך שהוא סידר להם עבודה ועד סתם מובטלים. רבים מהם חייבים לו. מרכז פעילותו הוא עמותת 'חיבה', שבאופן פורמלי מקדמת ערכים של אהבת ישראל ופיוטי המזרח.
להצלחה הפנטסטית שלו במרכז המפד"ל יש שני הסברים. גבאי הוא מזרחי. רבים מחברי המרכז בחרו בו כלשונם "כדי שהרשימה לא תהיה אשכנזית ולא תורכב רק מתושבי אלקנה" (שיהלום וסלומיאנסקי מתגוררים בה). את הנימוק הלא פוליטקלי-קורקט השמיעו רבים. גבאי, אחרי עזיבתו של הרב יצחק לוי, היה איפוא ה'חברתי' הנכון במקום ובזמן הנכונים. הסיבה השנייה והמרכזית יותר להשתלבותו בצמרת היא סוג של עננה שמלווה את המפד"ל מאז המפקד לפני פחות משנה. המספרים, כרגיל, מספרים הכל.

גבאי קיבל במרכז המפד"ל 1777 נקודות, 20 נקודות יותר מפינקלשטיין, 200 פחות מסלומיאנסקי. עד כאן הכל בסדר. התמיהה בולטת לעין בפיזור הנקודות. בגבאי תמך בלוק של 209 חברי מרכז למקום הראשון, הרבה יותר מכל מועמד אחר. לשם השוואה, עבור סלומיאנסקי הצביעו רק 140 איש למקום הראשון. מספר דומה תמך ביהלום.

סלומיאנסקי ניצח את גבאי בזכות הניקוד המצטבר מאלה שבחרו בו למקום השני ומטה. גבאי, לעומת זאת, קיבל מעט קולות למקום השני ומטה. משמעות הדברים היא שגוש ענק, נאמן במיוחד, של 20 אחוזים מחברי המרכז, הטיס את גבאי לטופ שבטופ – קצת מפתיע בהתחשב בכך שמדובר באיש די אנונימי בציבור הרחב.

השאלה היא מנין צמחה לפתע התמיכה המסיבית הזאת. גבאי טוען שמדובר ב"תוצאה של עבודה אינטנסיבית במשך שנים", שעיקרה "עשייה חברתית". הוא מציין שבתות פו"פ, מפעל קמחא דפסחא ועלייה לרגל מדי שנה לסוכה שמקימה עמותתו 'חיבה' כחלק מפעילותו בשנים האחרונות. את הטענה שיש במרכז גוש ענקי של עושי דברו הוא דוחה מכל וכל. "חברי המרכז הם לא בובות", הוא אומר ומונה גלריה של דמויות בולטות שתמכו בו.

אבל אחרים במפלגה מספרים סיפור אחר. "נכון שהוא נהנה מתזמון מוצלח, בגלל שחיפשו מועמד מזרחי ופנים חדשות. אבל הצלחתו נובעת לא פחות מכך שהוא גם קנה חברים, בלי מרכאות", אומר גורם בכיר במפד"ל. רבים מאשרים את הדברים. השמועות על קניית חברי מפלגה נפוצו אשתקד בתקופת המפקד. יותר מאדם אחד, בעיקר בירושלים, ידע לספר על אזרחים שאין להם דבר עם המפד"ל, ומישהו מממן עבורם ובשמם את רישומם כחברים. העקבות הוליכו למטה גבאי. אנשיו, למשל, הם שהגנו בבית הדין של התנועה על אלף מתפקדים ששילמו את דמי החבר במזומן, בניגוד לתקנון המפלגה. יחד עם זאת, חובה לציין שהוכחה חותכת לא נמצאה.

בסופו של יום התברר שהמפקד היה הצלחה מסחררת, מעל ומעבר לכל תחזית. יותר מ-55 אלף איש הצטרפו למפלגה הדתית-לאומית. היו"ר אורלב, טען אז בצדק שהיחס בין מספר המנדטים לבין מספר המתפקדים צריך להביא את המפד"ל לרף עשרת המנדטים. הסקרים, בשום שלב, לא התקרבו לתוצאה הזו. הפער הוסבר בחלקו בעבודה האינטנסיבית של קבלני הקולות. אותם מתפקדים בחרו את ועידת המפלגה – מחציתה פנים חדשות. חמישית ממנה שלח את גבאי למקום הראשון. "אלה אנשים רעי לב וצרי עין, כמו שיש בפוליטיקה. מישהו הלעיט אותך", אומר לי גבאי, שבדרך כלל מסרב להתראיין. "חס ושלום שהיו דברים כאלה".

אצילי הימין
בתוך צרות העין שבפוליטיקה יש מקרים נדירים מסוג אחר. המפסיד הגדול של הבחירות במפד"ל היה שאול יהלום, שנדחק למקום החמישי. יהלום, שפעם כבר ויתר על כהונת שר למען יצחק לוי, לקח את ההפסד כמו גבר. "אני מברך את המנצחים וגאה בבחירות הדמוקרטיות שיש במפד"ל", הכריז מיד עם היוודע התוצאות.

את שיא גדלות הנפש שהפגין יהלום שבר אחרי ימים אחדים ח"כ אחר בימין, אורי אריאל. אחרי חודשים של משבר נגרר קיבל השבוע אריה אלדד את מבוקשו, וקודם מהמקום השישי ברשימת האיחוד הלאומי. אלדד, שנחשב לח"כ הפופולרי בחוגי הימין, טען שכוחו האלקטורלי גדול בהרבה ממנדט אחד, ולכן אין זה הוגן להציבו המקום השישי והלא בטוח על-פי הסקרים. מי שהתנדב להחליפו היה שכנו וחברו מכפר אדומים, אורי אריאל, שהוצב עד כה כמספר חמש. אריאל, איש של הרבה עבודה ומעט מלל, יזכה אמנם לתמורה קטנה אחרי הבחירות, אך במונחים של פוליטיקאים מדובר כמעט בחסיד אומות העולם.