חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 178ראשיהפצה

מדע בשביל הפרנסה - בגליון השבוע

עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ומחוללת מהפכת ההשכלה האקדמית בקרב בנות המגזר החרדי לא מסגירה מניעים פמיניסטים ולא מדברת גבוהה על אור ההשכלה
02/06/06, 00:00
עפרה לקס

# לאחר שכנערה נאלצה בגלל מוצאה הספרדי לוותר על הוראה וללמוד תפירה, היא ביקשה רק לפתוח לחברותיה החרדיות את הדרך למקצוע אקדמי מכניס ומספק # בשבוע שעבר קיבלו 44 הבוגרות הראשונות של "המכללה החרדית" תואר ראשון בעבודה סוציאלית

המפגש עם עדינה בר-שלום היה אמור לעסוק בפמיניזם, בקידומה של האישה החרדית ובמצב הפתיחות במגזר. הציפיות ממי שהקימה מכללה חרדית, המעניקה לראשונה תואר ראשון באישור המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) היו שיחות על השכלה ורפורמה. אבל המניעים להקמת הכללה, מסתבר, שונים לגמרי. בר-שלום מדברת על חיזוק החומות ("החרדים יוכלו לפנות לבעלי מקצוע חרדיים") ועל שימור המצב הקיים ("אישה שתביא פרנסה מכובדת תוכל לאפשר לבעלה להמשיך ללמוד תורה").

טקס הסיום הראשון, שבו קיבלו 44 הבוגרות הראשונות את התואר הראשון שלהן בעבודה סוציאלית, התקיים בשבוע שעבר, בנוכחות מכובדים רבים ובתחושה שנפל דבר ישראל. האקדמיה הגיעה גם אל המגזר החרדי, ומעתה הגבול הוא השמים. לעדינה בר-שלום עצמה, שמקדישה את כל שעותיה לדחיפת המגמה הזאת, 'בית יעקב' לא אישר אפילו ללמוד הוראה בסמינר. ולא בגלל הישגים לימודיים.

ספרדיה לא תהיה מורה

עדינה בר-שלום נולדה לפני 61 שנה, כבתם הבכורה של הרבנית מרגלית והרב עובדיה יוסף. "אבי ואמי נישאו שנה קודם, והיו חסרי כל", היא מספרת. כשהיתה בת 3 יצאה המשפחה הצעירה למצרים, בשליחותו של הרב הראשי – הרב בן ציון חי עוזיאל, והרב עזרא עטיה – ראש ישיבת 'פורת יוסף'. הרב יוסף שימש שם כסגנו של הרב הראשי של מצרים וכדיין.

מן השנים האלה זוכרת בר-שלום טיולים, גמלים ופירמידות. כפעוטה היא לא ידעה שהימים הם ימי מלחמה. אמה של בר-שלום, לעומת זאת, בכתה כמעט כל הזמן. "בישראל התחוללה מלחמת השחרור. אח שלה היה אז בצבא, והוא גם נהרג, אבל היא לא ידעה. היינו בארץ אויב והיה קשה מאוד".
כעבור שלוש שנים שבה משפחת יוסף לירושלים, ומנתה כבר 5 נפשות. בר-שלום בת ה-6 החלה ללמוד בכיתה א', אך לא ידעה מילה בעברית. "שלושה חודשים אחר-כך ידעתי רק עברית, ולא ידעתי מילה בערבית. אז זו היתה שפת אויב, ובעיני חברותי שפה פרימיטיבית. אני לא רציתי להיות פרימיטיבית, רציתי להשתייך לבנות המערביות, המתקדמות". כאן החל המסע של בר-שלום, מסע שמעולם לא הגיע לתכליתו: להיות שווה לחברותיה ב'בית יעקב'.

"הן לא קיבלו אותי. למדתי בשכונת בית ישראל בירושלים, אחר-כך עברנו לפתח תקווה ומאוחר יותר לשכונת תל ארזה בירושלים. בפתח תקווה נפקחו לי העיניים להבין שאני שונה מהאשכנזיות ולעולם לא יקבלו אותי כשווה, לא חשוב עד כמה אצטיין. זה נתן לי מוטיבציה להצליח יותר ולהוכיח יותר. אני מזדהה עם הפסוק 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', כי כמה שהיה לי יותר קשה, ככה הצלחתי יותר".
בר-שלום מספרת שאת לימודי בית הספר היסודי היא סיימה בציונים גבוהים מאוד, אך בכל זאת הוחלט שהיא תלמד תפירה בבית ספר מקצועי ולא תזכה ללמוד הוראה – המקצוע שהיא רצתה בו. "המורים קבעו שאני לא צריכה להיות מורה. אני ילדה ספרדייה, ותפירה זה מסלול שאליו הולכות הבנות הספרדיות".

אימהות ושאפתנות
בר-שלום נישאה בשנה האחרונה ללימודיה, וילדה את בנה הבכור בגיל 19. הרב עזרא, בעלה – כיום דיין בבית הדין הגדול בירושלים, ישב ולמד במשך שבע שנות הנישואין הראשונות. בר-שלום נשאה בעול הפרנסה. "אבי חשב שבעלי צריך לעזור בפרנסה, ואני אמרתי שאני לא רוצה. רציתי שהוא ילמד, והוא למד. רק אחרי 7 שנים רציתי שהוא יפסיק, וגם זה לא לגמרי. רציתי שימצא משרה חלקית ובשאר הזמן ילמד".

בר-שלום לימדה תפירה, החזיקה סלון לשמלות כלה וגם תפרה לפי הזמנה. "זו היתה עבודה סביב השעון", היא אומרת, ומוסיפה בצער: "פספסתי את גידול שני ילדי הגדולים, כי מסרתי אותם למטפלות. רק אחרי הבת השלישית, שאותה ילדתי כשבעלי כבר היה דיין, הבנתי כמה הפסדתי עם הראשונים". מאז לידת בתה השלישית ועד לפני כמה שנים הסתפקה בר-שלום בלימוד תפירה 4 שעות ביום ולא יותר. משלושת ילדיה יש היום לבר-שלום 12 נכדים.

"הילדים זה אושר שאין כמוהו. אני מוכרחה להעביר את התחושה הזו. מדברים על פמיניזם ועל קריירה ועל כל מיני דברים שרוצים שאנחנו, הנשים, נעשה. אבל האושר הכי גדול בעולם זה להיות אמא".

בר-שלום אינה מעלה את הסוגיה הזאת במקרה. היא חיה אותה יום יום, שעה שעה, עם תלמידותיה במכללה, שעבורן מדובר פה בלחם חוק. יושבת ראש המכללה מחזקת אותן בדברים שיכולים להישמע סותרים לא אחת. היא מדברת בשבח גידול הילדים, אך גם על חשיבותה של האחריות החברתית. היא מעבירה מסרים בעד לימוד התורה של הבעל, אך גם בזכותה של השאפתנות:
"נולדתי כנראה שאפתנית מאוד, ואני מעבירה את זה היום לתלמידות שלי, שאין רע בלהיות שאפתן. השאפתנות שלי גרמה לי לדחוף את בעלי ללמוד מה שיותר, לגשת לבחינות לדיינות מה שיותר מוקדם, ולהצליח. שאפתנות בונה, בהחלט, למרות שהיא יכולה גם להרוס – כשהיא לא מנותבת לכיוון הנכון".

בהשראת יאיר לפיד
למהפך בחייה של בר-שלום גרם ראיון בתכנית האירוח של יאיר לפיד, לפני כמה שנים. הוא שאל אותה על משפחתה המפורסמת, "וביום אחד איבדתי את האנונימיות שלי. לאן שהלכתי הכירו אותי".
בר-שלום הרגישה שידוענות-הפתע הזו מחייבת, ושהיא צריכה לעשות משהו כדי להצדיק את העובדה שהיא בתו של אביה. הראיון היה זירז אותה לערוך חשבון נפש בשאלת לשם מה באה לעולם. "הבנתי שאני צריכה לעשות משהו משמעותי. בדקתי איפה אני יכולה להשתלב כדי להשפיע ולהטביע את חותמו של אבא שלי".

בר-שלום החלה בעריכת מפגשי דתיים-חילוניים. 'שינוי' התחזקה באותה עת, והיא חשבה ששנאת החרדים נובעת מחוסר היכרות. יכירו – היא חשבה – ישנאו פחות. שנה שלמה נערכו המפגשים, אבל בר-שלום חשה שהדבר אינו משפיע.

ואז היא פגשה את גבי בוטבול: איש ש"ס, קרוב משפחה ויזם. בוטבול, שהביא את טורו קולג' לארץ, רצה להקים מכללה ברמה גבוהה לחרדים. כזאת שתקבל אישור מן המל"ג. את בר-שלום הוא שיתף בסוד העניין כדי שתביא את אישור הרבנים, ובראשם את אישורו של אביה. לה עצמה, אגב, אין השכלה גבוהה "וגם אין לי חלום כזה. פעם היה לי, אבל השלמתי דברים אחרים".

בר-שלום ובוטבול נכנסו לרב יוסף כדי לקבל את אישורו. "לא הייתי צריכה לשכנע אותו. אמרתי לו איך אני רואה את המכללה הזו, והוא נתן את אישורו". בר-שלום הסבירה לאביה כי היא רואה את המכללה כמוסד שבו משולבים ידע מקצוע וידע תורני באותו התחום. כשבמכללה לומדים עבודה סוציאלית, נלמדת במקביל ההתייחסות היהודית לנפש האדם. "כשאנחנו לומדים מקצוע מבלי להתייחס למקורות שלנו, אנחנו חוטאים למטרה".

בר-שלום ואביה לא כיוונו בהקמת במכללה רק להביא מזור כלכלי לחברה החרדית, שבה מוכשרות מדי שנה אלפי מורות שלא תהיה להן עבודה. הם כיוונו לצורך אחר – למחסור בבעלי מקצוע בחברה החרדית.

"פעם אנשים במגזר החרדי לא הלכו לפסיכולוגים. היום החברה הזו כן נועצת בפסיכולוגים, והם עלולים לדחוף את המצוקה הנפשית לקטסטרופה. אם אשת אברך הולכת לפסיכולוג, וחלק מן המצוקה שלה נובעת מבעיה כלכלית, הוא יכול להציע לה שבעלה ילך לעבוד. הוא לא יודע שאחר-כך המצוקה שלה תגבר פי מאה, בגלל שיהיו לה נקיפות מצפון מכך שביטלה אותו מלימוד תורה. אז מה הועילו חכמים? צריכים להיות אנשים שמכירים יפה את הקודים החברתיים, את נפש האדם החרדי. זה לא שהנפש שונה, אבל הסביבה משפיעה".

בר-שלום מדברת גם על עובדות סוציאליות, קלינאיות תקשורת ויועצות חינוכיות – ולמעשה כל המקצועות הטיפוליים.
מצד אחד, הדברים הללו יגרמו לשימור הסגירות של החברה החרדית, כי אין צורך באנשי מקצוע מבחוץ. מצד שני, לימודים מרחיבים את הדעת ופותחים את ההשקפה.
"אני לא מרגישה שהלימודים 'פתחו' את המחזור שסיים עכשיו, אם נשתמש במילה שלך. הבנות נעשו מעמיקות יותר, הן בודקות דברים מכל מיני כיוונים ולא רק מכיוון אחד. העולם שלהן התרחב, אבל לא בדרך פסולה".

הן עשו 'עבודה מעשית' בסביבה לא דתית, וחלקן יעבדו בסביבה כזאת.
"גם אם הן יעבדו במשרד ויהיו מזכירות, זה יכול להיות בחברה לא דתית. מה ההבדל? להיפך, כאן יש להם עבודה מקצועית שהן באות אליה עם גב חזק וערכי".

בר-אילן נרתמת
אחרי הביקור אצל אביה הלכו בוטבול ובר-שלום למל"ג וביקשו אישור להתחיל ולהריץ את הפרויקט. פרופ' נחמיה לב ציון, שהיה אז ראש הוועדה לתכנון ותקצוב במועצה, ראה את בקשתם בחיוב ושלח אותם לאוניברסיטה העברית, כדי שיקבלו מסגרת אקדמית. השניים נכנסו למשא ומתן ארוך ומייגע, שבמסגרתו היה צריכה בר-שלום לספק את כל תכניות הלימודים של 'בית יעקב' בכל המקצועות. לאוניברסיטה העברית לא הספיק אישור ממשרד החינוך שהבנות לומדות ברמה של בגרות.
"אחרי שנה וחצי הם שאלו אם אנחנו בטוחים שיש אוכלוסיה לרעיון הזה. עשינו ניסיון, פרסמנו בשני עיתונים במשך שבועיים בלבד. הגיעו 85 בנות שרצו ללמוד במכינה הקדם-אקדמאית. באוניברסיטה משכו את זה חודש ועוד חודש, ואז הם אמרו שהם לא רוצים לצאת מהקמפוס. המשמעות של זה היא שבעצם הם אומרים 'לא', כי הבנות לא יכולות ללמוד בקמפוס. אחרת בשביל מה אנחנו קיימים?"
כשבר-שלום מתבקשת לסביר מה הניע את אנשי האוניברסיטה העברית, היא מחפש תואר הולם ומוצאת: 'התנשאות'. "הם לא האמינו שאנשים מהמגזר החרדי יכולים להשתלב בלימודים אקדמיים".
בתקופה הזאת פרש בוטבול מן העשייה, ובמקומו הצטרף הפרופסור דניאל שפרבר. בתום שנה ושמונה חודשים שבו בר-שלום ושפברבר אל לב ציון במפח נפש ודמעות בעיניים. לב ציון הרים טלפון לנשיא אוניברסיטת בר-אילן, אשר הסמיך את ד"ר דב לויטן לטפל בנושא. תוך שלושה שבועות מן השיחה הזאת העמידה האוניברסיטה כיתת מכינה להשלמת בגרויות, על סגל מוריה, בירושלים.
"מבחינתי, זה היה נס", אומרת בר-שלום.

אבל הקשיים היו לא רק מקצועיים. בירושלים נתלו פשקווילים בגנות המכללה החרדית, למרות הגיבוי מהר עובדיה יוסף. "אני מודה לה' שזה הפסיק. זו היתה שנה קצרה. יש פחד מהשכלה גבוהה, ואני הראשונה להבין את זה. ההשכלה הגבוהה הפילה חללים רבים בעם היהודי. אני הולכת על חבל דק, וכשאת נופלת מחבל את נופלת חזק".

כדי שלא ליפול ולא להפיל, מחזיקה המכללה צוות תורני שנמצא בה דרך קבע. הרב דניאל נשיא, האחראי על תכנית הלימודים התורנית, נמצא במכללה יום יום, ובמקביל אליו נמצאת הרבנית מזל עמאר, המשמשת אוזן קשבת לבנות ומעבירה להן שיעורים בהשקפה ומוסר.

בר-שלום דוחה את הטענה שהשכלת הבנות תגרום למהפך במשפחה החרדית. "הבנות גם ככה עובדות, והן ממשיכות לגדול על המסרים האלה, שהבעל צריך ללמוד תורה. אנחנו עושים הכל כדי שהאישה תרגיש שהיא אינה מקופחת בסדר הקיים. אולי אפילו באיזושהי צורה של הפוך על הפוך זה ישאיר את הגברים בישיבה, כי תהיה פרנסה והבעל לא יצטרך לסייע".

יש היום יותר פתיחות בקרב הרבנים שהתנגדו למכללה בהתחלה?
"המילה 'פתיחות' לא מתאימה. יש היום יותר נכונות ללכת בדרך הזו, מפני שאין דרך מקבילה אליה. נשים אינן יכולות להתקבל למקומות עבודה רבים או להתקדם בהם בלי תואר אקדמי".

לחרדיות בלבד
ממוצע הבנות שסיימו את הלימודים עומד על 85.8. את הולכת על מצוינות?
"כן. למה לא? הן יכולות. אבל אנחנו גם עוזרים. יש שיעורי עזר, יש תמיכה מוראלית וקשב למצוקות. אחת התלמידות, שהיתה בשנה השנייה ללימודי העבודה הסוציאלית שלה, הרימה אלי טלפון בליל ה'תנאים' עם דמעות. 'הם רוצים שאני אתחייב להפסיק את הלימודים, מה לעשות?' אמרתי: 'תראי, אם זה עקרוני, אני לא יכולה לעשות כלום. אבל אם זה בגלל כסף, תגידי להם שלא ידאגו, אנחנו כבר נמצא פתרון'. היא חזרה אלי אחרי רגע, ואמרה: 'את צודקת, זה כסף'. אמרתי לה: 'אני אחראית'. אני אתן לה להפסיק אחרי שנה וחצי? יהיה לי לב?"

בעיניה של בר-שלום עומדות דמעות. "אם היא היתה מפסיקה, מה היא היתה? קופאית בסופר באלפיים שקל, או מזכירה בלי סיפוק? היא תהיה עובדת סוציאלית נפלאה, היא תעזור לכל הקהילה שלה. השגתי לה ברוך ה' מלגות, ואפילו מלגות קיום.

"הן כולם הילדות שלי. היום אני פחות מכירה כל אחת ואחת, אבל את הראשונות עטפתי באהבה. הבת הקטנה שלי אמרה שהחלפתי אותה בתלמידות. אני כל הזמן חיה את זה, 24 שעות ביממה".
במכללה משתדלים להקל על הסטודנטיות ולהעניק להן מלגות ככל הניתן. בחברה שבה כלכלת הבית נשענת במידה מרובה על פרנסת האישה, קשה לדמיין מצב שבו היא מפסיקה לעבוד במשך 4-3 שנים ומקדישה את עצמה ללימודים. לבר-שלום חשוב מאוד לתת קרדיט ל'קרן לידידות' ולקרן אביחי, שסייעו מרגע הקמת המכללה ועד היום במלגות ובמענקים.

אגב, לא כל הקרנות הסכימו לתרום למוסד לימודי לבנות. "הם אמרו לי שהבנות במגזר החרדי ממילא עובדות, ושהם תורמים רק לגברים", היא אומרת. אחרי שסיפרה את העובדה הזאת באחת מוועדות הכנסת, תוקן המצב.

מי שרוצה להתקבל היום למכללה, עוברת תחילה ראיון אישי שתפקידו לסנן את המועמדות. לשנת הלימודים הנוכחית, למשל, ניגשו 400 בנות והתקבלו 100.
מעבר לבדיקה מי תעמוד בלחץ הלימודי ומי בשלה ללימודי עבודה סוציאלית, לראיון הקבלה למכללה החרדית מטרה נוספת, והיא לבדוק האם הבת היא חרדית. לפי הנחיית המועצה להשכלה גבוהה, אסור להכניס למכללה בת שאינה חרדית, משום שהמל"ג בוחנת את הצורך של החברה החרדית במוסד כזה.
איך בודקים מי היא חרדית?

"קודם כל, אם היא באה מ'בית יעקב' אנחנו יודעים שהיא חרדית. אנחנו שואלים: 'מה תעשי אם לא נקבל אותך', ולפי התשובה אנחנו יודעים אם היא שייכת למכללה", צוחקת בר-שלום, ומסרבת לגלות מה ה'תשובה הנכונה'. "אם בת יכולה ללמוד ביו"ש או בבר-אילן, למה שהיא תתפוס כיסא של אישה חרדית? מספר המקומות מוגבל, וגם – ככלות הכל חרדים הם המנדט שלי, לא מגזרים אחרים".
כיום לומדות במכללה 280 בנות, ובנפרד 40 בנים. בעוד ארבעה חודשים ייפתחו כיתות חדשות, ומספר הלומדים הכולל יגיע ל-440 איש. החוגים הנלמדים הם עבודה סוציאלית, לימודי המעבדה הרפואית, מדעי החברה במטרה ללמוד פסיכולוגיה לתואר שני, וכיתה אחת של ניהול וכלכלה בחסות האוניברסיטה הפתוחה. הגברים לומדים תכנות כהכשרה מקצועית. מעבר לכך קיימות כיתות מכינה, שבאמצעותן משלימים הלומדים את הבגרויות, ומי שצריך משלים גם פסיכומטרי.
כל חוג שמוכנס למכללה מקבל את הסכמתם של גדולי תורה. על משפטים, למשל, הם לא ימליצו ולכן הם לא יוכנסו. תואר ראשון בפסיכולוגיה גם הוא בעייתי, ולכן במכללה החרדית לומדים את תכנית הלימודים של החוג המשולב למדעי החברה בבר-אילן, במטרה להמשיך את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה.

התארים במכללה החרדית אינם אמורים לתת מענה לנפש המבקשת לגמוע ידע, אלא לשכל המחפש מקצוע פרקטי. לכן, בשלב זה לפחות, לא תמצאו שם פילוסופיה או ספרות. התפיסה, אגב, מנוגדת לכל אוניברסיטה קיימת, הגורסת כי המחקר הוא גולת הכותרת והמקצוע הוא תוצר לוואי.

לא אוניברסיטה
בימים אלו מנהלת בר-שלום משא ומתן מתקדם עם אוניברסיטת הנגב על הכנסת לימודי רוקחות קלינית, תואר שני בייעוץ חינוכי ותואר שני בפסיכולוגיה בחינוך. לגברים ייתכן שתיפתח כיתת מדעי המדינה ותקשורת – חוג מקביל לזה של בר-אילן עבור אלה הרוצים להיות אנשי תקשורת.

כשתגדלו, תהיו אוניברסיטה?
"בעזרת ה'. לזה אני שואפת, שנוכל להגיש תכניות משלנו, שיהיה לנו צוות משלנו. אני מכירה תודה למי שנותן לי את הלימודים היום, אבל יותר פשוט להיות עצמאיים", היא אומרת ומבקשת לתקן: "בואי נמשיך לקרוא לזה מכללה, כי השם אוניברסיטה והסמליות שלו צורמים לאדם החרדי".

במקום שבו בר-שלום נמצאת היום יש משום סגירת מעגל. המערכת החרדית האשכנזית לא השכילה לתת לה ללמוד הוראה, בשל מוצאה. כיום, בוגרות סמינרים נחשבים מתדפקות על דלתה כדי להתקבל למכללה שהקימה, מבקשות לרכוש השכלה גבוהה. התחושה הזו קיימת אצל בר-שלום, אך נדמה שאינה משפיעה בפועל על מעשיה. למכללה מתקבלים נשים וגברים מכל העדות. העיקר המגזר.
ofralax@walla.co.il

תיק החינוך בתפנית
לפני מספר שבועות שאל עיתון 'בשבע' אישי ציבור שונים, מהי התשובה הדתית לכניסתה של שלי יחימוביץ' לפוליטיקה. חנה קהת, מייסדת ארגון 'קולך', הצביעה על עדינה בר-שלום.
בר-שלום מוחמאת, אך אומרת שלא תיכנס לפוליטיקה, משום שעיסוקה הנוכחי ממלא את זמנה ואת נפשה. למען האמת, גם אם היא היתה מעוניינת בכך, היא איננה יכולה להתחרות במפלגה שהקים אביה, והשתלבות בש"ס איננה באה בחשבון – משום שהמפלגה, כידוע, אינה משלבת נשים ברשימתה.

אבל ההצעה של קהת לא הגיעה יש מאין. בר-שלום פעילה בפורומים חברתיים שונים, ובהם בתנועת 'תפנית' של עוזי דיין – ארגון א-פוליטי בעל אג'נדה מדינית ברורה. כיום, 'תפנית' היא מפלגה המועמדת לבחירות בכנסת. בר-שלום סייעה בפעילות בכל הנוגע לחינוך.

איך התגלגלת לשם?
"אף פעם לא הסתגרתי בדל"ת אמותי. תמיד הסתובבתי בכל מיני פורומים שחשפו אותי לעשייה הציבורית, וכשעוזי דיין חיפש אנשים אמרתי לו: 'בסדר'. שאלתי את אבא, והוא אמר: 'עוזי דיין זה בסדר'. אם אני תורמת למצע בזה שכל ילד בישראל ידע לומר 'שמע ישראל', וידע מה זה התנ"ך, וילמד על ארץ ישראל ותורת ישראל – זה טוב".

אבל במצע של 'תפנית' כתובים עוד כמה דברים, למשל שיהיה בארץ מסלול של נישואין וגירושין אזרחיים.
"אולי קראת את המצע הפוליטי, שנוסף אחרי שהלכתי. לא קראתי ולא ראיתי. ברגע שעוזי דיין החליט ללכת לפוליטיקה פרשתי. יום לפני שעוזי דיין עשה את מסיבת העיתונאים שלו, הוא התקשר אלי ואמר: 'אני מיידע אותך, כמו שסיכמנו קודם: אני הולך לפוליטיקה'. אמרתי לו שאני מגישה בזה את התפטרותי, והוא קיבל אותה, בצער רב".

ולמצע המדיני: נסיגה משני שלישים משטחי יהודה ושומרון, את מסכימה?
"אני לא שמה, אז אני לא חייבת להסכים", היא אומרת, אך מוסיפה: "אני חושבת שאם יגידו לאיש הימני ביותר שיהיה שלום בארץ ישראל והוא יאמין בזה, הוא יוותר על הרבה חלקים ואולי אפילו יאמר לערבים: 'תשלטו ואני אחיה אתכם, אני אהיה השכן שלכם'. אין אדם שתמורת שלום לא יסכים לוויתורים כלשהם. אין. הוויכוח במדינת ישראל הוא אם ניתן להאמין בהם או לא. זו בעצם השאלה. גם אני מתנחלת שחיה בשיח מוניס".

היום, כשחמאס בשלטון, יש לדעתך עם מי לדבר?
"לא מפחיד אותי השם 'חמאס', אלא מה הם עושים בפועל. כיום אין עם מי לדבר, הם ארגון טרור ואנחנו לא מדברים עם טרוריסטים. אבל אם הם יתפרקו מנשקם באופן אמיתי, יכירו במדינת ישראל, יודיעו שהם רוצים לחיות לצדנו בשלום ויסייעו לנו בשמירת חיינו כאן, אז יהיה עם מי לדבר".

אוניברסיטה לכל אחד
מתן החסות האקדמית של בר-אילן למכינה לא היה פשוט. פרופ' זמירה מברך, סגנית הרקטור באוניברסיטה, מסבירה שהיה צורך לעמוד על כל הקריטריונים המקצועיים: ממוצע בגרות, פסיכומטרי וראיון אישי. גם בעבודה המעשית, שחשפה את הבנות לכל המגזרים, לא ניתנו הנחות. "הפשרה היחידה, 'במרכאות'", מסבירה מברך, "היתה העובדה שהלימודים הם מחוץ לקמפוס".

מברך רואה חשיבות רבה בהנגשת האקדמיה לכלל האוכלוסיה, ובכללה לאוכלוסיה החרדית. בטקס הסיום שנערך בשבוע שעבר היא חשה את "משק כנפי ההיסטוריה", לדבריה. "סטודנטים חרדיים זה צירוף לא כל-כך מקובל. זה היה המחזור הראשון, ויבואו עוד בעקבותיו. אני חושבת שאפשר להשוות את עדינה בר-שלום לשרה שנירר, מקימת 'בית יעקב'. את בית הספר הראשון היא הקימה בביתה, וכשהיא נפטרה, 20 שנה אחר-כך, היו כבר עשרות אלפי תלמידות ב'בית יעקב'".

מברך רואה בהקמת המכללה ברכה גדולה בכמה מישורים: ההתמקצעות של מי שמגיש סיוע בחברה החרדית, מתן סיפוק ומיצוי יכולות של נשים (ואנשים) בעלי פוטנציאל – דבר שמקרין על כל הסביבה, ושיפור המצב הכלכלי והתעסוקתי בכלל במגזר החרדי.
לדעת מברך, קשה לנחש כיצד ישפיע הדבר על כלל החברה החרדית, אבל אין ספק שלימודים אקדמיים הם דבר טוב וחשוב: "ולא רק בהיבט של האוניברסיטה או המגזר, אלא בהיבט של עם ישראל".