חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 179ראשיהפצה

סימפוניה לדרבוקה ועוד - בגליון השבוע

מוטי מלכא הקים את התזמורת האנדלוסית בתקופה בה התרבות בישראל החרימה את תרבות יהודי המזח # המהפכה שחלה מאז הביאה את הפיוטים לקדמת הבמה, ומספר המנויים של האנדלוסית הלך וגדל עם השנים #
10/02/06, 00:00
אריאל וולף

מלכא מביט בסיפוק על הנוער שמתעניין בנגינה בעוד ובסלסולים גרוניים, ועומד על הדמיון להיסחפות הנוער הדתי אחרי שירתו של ר' שלמה קרליבך

כשאומרים "מוסיקה מזרחית", ישר עולים לנו בראש חיים ישראל, אייל גולן ושות'... לומר לכם את האמת? למרות האיכויות הקוליות המצוינות של החבר'ה האלו, מוסיקה מערבית עם סלסולים היא לא ממש כוס התה שלי – לעומת המוסיקה העדינה, המבטאת כיסופים, תחינה ומסורת עמוקה. מי שנהג להקשיב לתכניות הפיוט של גידי שרון מערוץ 7 הכיר את סוג המוסיקה הזה. גם כיום ניתן לשמוע, לראות ולחוות את סל התרבות הזה, בעיקר בקונצרטים המרתקים של התזמורת האנדלוסית הישראלית.

התחלה מפתיעה
"תה עם הרבה נענע", זו היתה בקשתו של החזן מאיר עמר, כשמוטי מלכא, מנהל מתנ"ס באשדוד, רצה לקיים ערב שירת בקשות. אותה שבת, בשנת תשמ"ו, היתה חורפית, קרה וגשומה, ולהפתעתו האולם היה גדוש מפה לפה. אז גמלה בלבו ההחלטה להחזיר עטרה ליושנה ולהקים את 'המרכז לפיוט ולשירה'. מאז ועד היום לומדים בכל שנה במרכז כ-250 ילדים, נוער ומבוגרים את הפיוטים המסורתיים של יהודי צפון אפריקה.

ברבות השנים, כשהמרכז קרם עור וגידים והתפתח, החלו גם להתקיים קונצרטים ראשונים. המוסיקאים מצפון אפריקה התפזרו להם בעיירות הפיתוח עם עלייתם, עבדו במקצועות שונים במשך היום וניגנו בלילה בהרכבים קטנים בשמחות משפחתיות. אמנותם של המוסיקאים כמעט ולא עברה לדור השני, לא נלמדה באקדמיות ורובם מתו אלמונים. המנצח סמי אלמוגרבי קיבץ בתחילה ארבעה נגנים, ואחר-כך נוספו עוד חמישה, ובעצה אחת עם ד"ר יחיאל לסרי החליטו על הקמת התזמורת האנדלוסית הישראלית. הם צירפו נגני מיתר מעולי חבר העמים ויצאו לדרך.

"רצינו להביא את המוסיקה הזו לקדמת הבמה", מספר מוטי מלכא. "המצב בארץ אז היה שכל מה שנדף ממנו ריח גלות – הוחרם. רצו ליצור ישראלי גאה ומנותק מהמורשת. אני עוד זוכר שהתקיים משפט שבו אסרו להעלות מחזה באידיש על הבמה", הוא מקונן. אך השלושה לא ויתרו: "אנחנו חונכנו לא לבכות אלא לעשות", מספר מלכא, "ובעזרתם של אריה אזולאי, ראש העיר, ואלי בן חמו – העסק התחיל לרוץ".

היתה בעיה, לגבש תזמורת גדולה מנגנים שהתרגלו במשך שנים להופיע בקבוצות קטנות או לבד?
"ההתפרקות התרבותית הובילה את הנגנים המסורתיים למצב של אינדיבידואליזם נורא. הם ניגנו לבד, או בקבוצות מצומצמות, ואילו עכשיו הם צריכים לכוון להאזין למנצח, לשתף פעולה לא רק עם עצמם, אלא עם גוף גדול כמו התזמורת".

עד לפני כמה שנים היה ברור לפרנסי התרבות העברית בישראל שמקומה של המוסיקה האנדלוסית, כמו מקומם של סוגי מוסיקה מזרחיים אחרים, הוא במוזיאון – יחד עם תשמישי קדושה עתיקים או במחלקות לשימור הפולקלור. מוסיקה כזו, שחוטאת בשני חטאים בסיסיים: גם גלותית וגם ערבית, לא התאימה לתהליך הדה-ערביזציה שהמזרחיים עברו בישראל.

התזמורת הופיעה ומופיעה עדיין בכל מרכזי התרבות הידועים בישראל, אך עיקר הצלחתה היא בבניית קהל מאזינים מנויים גדל והולך, מסור ומתמיד, מקרב בני הדור השני והשלישי לעליות הגדולות מצפון אפריקה ומהמזרח.

בין ערב למערב
התזמורת האנדלוסית מנגנת מוסיקה שמקורה באנדלוסיה, חבל הארץ הדרומי ביותר של ספרד, הנושק לים התיכון ומשקיף על חופי מרוקו. בתפר התרבותי הזה בין צפון אפריקה לאירופה נולדה לפני כאלף שנה המוסיקה הייחודית הזו, המערבת את צלילי ערב ומערב.

הז'אנר המאפיין ביותר את המוסיקה האנדלוסית היא הנובה-סוויטה, במסורת מזרחית בת חמישה פרקים, הפותחת במבוא כלי (עם כלי אחד או יותר) ואחריו שורה של פרקים קוליים נפרדים. לכל פרק טקסט משלו ומאפיינים מלודיים ומקצביים ייחודיים לו.

היסוד המרכזי ביותר במוסיקה של חלק ניכר מארצות האיסלאם הוא המקאם. הפירוש המילולי של המילה הוא 'מקום'. המקאם כולל בתוכו שני מרכיבים יסודיים: הראשון הוא מערכת צלילית קבועה, דהיינו סולם מוסיקלי. המרכיב השני הוא מערכת של תבניות מלודיות המבוססות על מערכת צלילית זו. תבניות אלו מהוות בסיס למוסיקה המזרחית בכלל, ובין השאר גם לשיטת האלתור הייחודית למוסיקה האמנותית.

מסופר על אחד מגדולי המנצחים בעולם שבא לשמוע את תלמידו המחונן, שעבר לנגן מוסיקה מזרחית. בתחילה ניגן לפניו קונצ'רטו מערבי לכינור, ולאחר מכן ניגן קטע מאום כולתום. לאחר הקונצרט, כשניגש אליו המנצח, אמר לו: "אתה נגן מדהים, אבל מעולם לא שמעתי זיופים נוראיים כאלה מכינור. בשביל מה זה?" סיפור זה מדגים ולו במעט את יחס מוסיקת המערב למזרח, ומה מאזיניה של מוסיקה מערבית צריכים לשנות בתפיסה בהאזנה למוסיקה מזרחית.

מנהיגות מוסיקלית
המנצח הראשי של התזמורת הוא שמואל אלבז, יליד באר שבע, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים ומוסמך האקדמיה למוסיקה באמסטרדם.
איך עושים את המעבר מהאקדמיה לאנדלוסית?
"אני חושב שזה רק יתרון. המוסיקה היא אותה מוסיקה, ואת הכלים המערביים מתזמרים כרגיל". כשאלבז הגיע לתזמורת, הוא החל לקרוא חומר על המקאמים ועל המוסיקה המזרחית, לשוחח עם מוסיקאים וללמוד מהנגנים. "המזל שלי הוא שאצלי החיבור היה טבעי. כיוון שהכרתי את המוסיקה וחלק מהפיוטים מבית אבא, לא הייתי צריך לעשות סוויץ' גדול כל-כך. זה קשה מאוד למי שמגיע מתרבות מערבית, כמו הנגנים שלנו מארצות חבר העמים".

אז איך הם מסתדרים?
"עם השנים הם לומדים את התרבות המוסיקאלית, ואת הצבע שרבעי הטונים מוסיפים לסולם וליצירה. זה תהליך שנדרש כדי להבין את הייחודיות של המוסיקה".
לאחרונה ערך אלבז מבחנים למוסיקאים חדשים, כדי להגדיל את מגוון המנצחים לתזמורת, אך הם לא עמדו בדרישות. "אנשים חושבים שהמוסיקה הזו פשוטה, אבל היא מאוד מורכבת", מסביר אלבז. "צריך לעבוד על משקלים ומקצבים שאין במערבית, כמו 10 שמיניות ו-11 שמיניות, ולא כל אחד יכול להרגיש את הקצב על מנת שהתזמורת לא תתערער".

לצדו של אלבז מנצח על התזמורת יגאל בן זקרי, יליד אשדוד, בוגר מצטיין של הקונסרבטוריון העיוני, בוגר תזמורת צה"ל, בעל השכלה אקדמית במוסיקה ומנהל ומנהלו של הקונסרבטוריון האזורי במכללת הנגב. מנהיג ההרכב האנדלוסי הוא יורם אזולאי, שמשמש גם כיועצה המוסיקלי של התזמורת.
יורם הוא דור שישי למשפחת מוסיקאים ידועה, בנו של הכנר אמן הקמנז'ה האגדי ישועה אזולאי. "צריך להבין שהיו פעם 24 נובות (נובה = קובץ ענק של קטעים במקצבים שונים שכתובים באותו מקאם, כל אחד הוא כמו מגה-סימפוניה)ף ומתוכן נשארו לנו במסורת רק 11 נובות. הנובות מבוססות על הקשר בין החיים למוסיקה. יש מקאמים שמנגנים רק בבוקר ויש שמתאימים דווקא לשעות אחר הצהרים והערב".

אז מנגנים מתוך תווים או מאלתרים?
"רוב הנגנים מנגנים מתוך תווים, בכלים קלאסיים כמו כינור, ויולה, צ'לו וקונטרה בס. לצדם יש הרכב מוסיקלי אנדלוסי מסורתי של עוד, מנדולינה, גיטרה, קמנז'ה, תופי דרבוקה וטאר. הם מנגנים ללא תווים, מתוך תרגול וזיכרון שנלמד ועבר מדור לדור במשך מאות שנים. התווים אינם מתארים בדיוק את סגנון הנגינה. עיקר המוסיקה הוא אלתור. המקאם והמלודיה ידועים, וכל מבצע, פייטן או סולן מקשט ועושה ווריאציות שונות משלו". למרות זאת, נוהגים בתזמורת לשלב בקונצרטים גם נגנים אורחים מן המעולים בארץ ובעולם, ביניהם נביל כלידי בעוד, יאיר דלאל בכינור ובעוד, דאודי אלחרט ברבאב, מוחמד וואריטי בקמנז'ה ובוויולה, תוהמי בלהוט בקאנון ויאסיר שארקי בקמנז'ה.

הטקסט והביצוע
הפיוט הוא יצירה דתית, וככזה הוא שואב מכל מרחב הספרות הדתית המוכר לכותב. הפיוט עשוי לשאוב משפת התנ"ך, המדרש או הקבלה, לכן הוא גם תפילה המבטאת את קשת הרגשות כלפי האל: שבח, הלל, שמחה, עצב, קינה וזעקה, געגוע וכמיהה. הפיוט עשוי לנבוע מהעמידה האישית לפני האל ברגעי שברון לב, וידוי, חרטה, געגוע או שמחה, או מתוך הזדהות וייצוג של הקולקטיב שנתקבלו במסורת היהודית.

הפיוט ספג לאורך הדורות תחושות הקשורות במחזוריות החיים, תגובות ורגשות הקשורים במצב ההיסטורי של עם ישראל, שעיקרו גלות, ותקוות הלב לגאולה, אבל רבים מהפיוטים עוסקים בממד האישי: תחושת הגלות הפרטית והתקווה לגאולת הנשמה.

"לפעמים אותה מנגינה שר זמר ערבי על מוחמד ופייטן יהודי על דוד המלך", מספר אלבז, "לכן גם הפייטנים לא שרים את הטקסטים שלהם. הם מאוד מוקירים אותנו על הערך המוסף שהוספנו למנגינות האלה".

היהודים לא הצטיינו בלחנים אלא בטקסטים מורכבים, והיתה הפריה הדדית בינם לבין הערבים. כתיבת הטקסט יושבת על אותם משקלים בדיוק. "מדובר בטקסטים מאוד מורכבים, בשפה מקראית ולא מדוברת", מעיד אלבז.

נגנים ערביים יכולים להתחבר לטקסטים של קודש ביהדות?
"יש לנו גם נגנים ערביים, והם לא מנסים להתחבר לטקסטים אלא מתרכזים במוסיקה".

למה לא מלחינים כיום מלודיות חדשות?
"תראה, המוסיקה הזו היא ביסודה מסורתית. היא הולחנה לפני שנים על-ידי מלחיני החצר הערביים בספרד, אבל בהחלט, התזמורת יוצרת אירועים שבהם נבחרים כל שנה יוצרים כדי להלחין יצירות מקוריות. השנה הלחין פרופ' עודד זהבי, ראש החוג למוסיקה באוניברסיטת חיפה, יצירות חדשות המבוססות על המקאמים, בתוספת השפעות של מוסיקה עכשווית. בשנה הבאה, למשל, ילחין אביהו מדינה את היצירות החדשות".

בלתי נפרדת מהיצירה המוסיקלית האנדלוסית היא השירה המתלווה למוסיקה. במשך מאות שנים חיברו מוסלמים ויהודים מילים לאותה מוסיקה אנדלוסית, אלה בערבית ואלה בעברית. שירים אלה הפכו עם השנים לחלק הארי של מסורת הפיוט המפוארת של יהדות מרוקו. היהודים נהגו גם לשזור לצד המלים העבריות מילים בערבית מרוקנית, כדי שהשרים יבינו הבריות את תוכן הפיוט. ז'אנר זה ידוע בכינוי 'אל-מטרוז", ובעברית 'השזור'.

לתזמורת האנדלוסית הישראלית ישנם כמה סולנים קוליים, השולטים בכל רזי הפיוט העברי והערבי של המורשת האנדלוסית. אחדים מהם מובילים בתזמורת, ורבים אחרים הם סולנים אורחים מהארץ ומהעולם. הסולן הראשי של התזמורת מאז הקמתה הוא אמיל זריהן. לצדו משמשים גם ר' חיים לוק, סאמי אלמגריבי, ר' דוד אדרי ועוד, שמות שאומרים הרבה לחובבי הז'אנר, וכן הסולנים האורחים ממרוקו עבד לפאתח בניס, עבדלסאלם ספייאני ועבדלרחים סווירי.

לעתים מתקיימים קונצרטים משולבים, שבהם הזמרים הערביים שרים את המילים הערביות והפייטנים שלנו שרים את שירת הבקשות ופיוטים בעברית לאותן המנגינות.

חינוך ותרבות
לצד פעילותה האמנותית השוטפת בקונצרטים למנויים ברחבי ישראל, מקיימת התזמורת גם מופעים מיוחדים עם זמרים אורחים, ערבי משוררים ומופעים דרמטיים כמו 'חתונה במוגאדור' מאת אשר כנפו. התזמורת מקיימת באופן קבוע הפקות מיוחדות, וכן מופעים מוסיקליים-חינוכיים לתלמידי בתי ספר ברחבי ישראל, מתוך רצון לקחת חלק בתהליך החיובי של גיוון התכנים התרבותיים שאליהם נחשפים התלמידים.

כיום, בעידן גלגל"צ, ניתן לחבר את הנוער למוסיקה מהעבר?
"אי אפשר להתווכח עם עובדות", אומר מלכא. "מעל 80 אלף איש כבר ראו אותנו. ב-2005 קיימנו 45 תכניות וקונצרטים, ו-100 קונצרטים מתוכננים ל-2006. מתוכם אנחנו מקיימים עשרות קונצרטים ותכניות העשרה לילדי גנים, בתי ספר יסודיים ותיכונים, ואנחנו נכנסים השנה גם לימי תרבות בצה"ל. הילדים משתוקקים ללמוד פיוטים ולנגן בכלי נגינה מזרחיים".

מלכא משדר אופטימיות גדולה. "אנחנו מורידים את הגיל הממוצע של המנויים. אם בהתחלה הגיל הממוצע של המנויים היה 65-70 , כיום הגיל הממוצע של 3500 המנויים שלנו עומד על 55, וזה כמובן לא כולל את כל הקונצרטים לבני הנוער".

מלכא טוען שהנוער מחפש אחר אמת ובורח מאינסטנט. הוא מקשר בין הנוער שמוצא את האמת שלו אצל שלמה קרליבך ופייטנות המזרחית. "מי שרוצה לחזק את התא המשפחתי ולברוח מהארעי ומהזמני – מגיע אלינו. זה ההבדל בין מוסיקה בת חלוף למוסיקה קיימת. בין האופנה והפלאפונים לבין החזרה למקורות ולשורשים".

גם בחו"ל מוצאים חברי התזמורת והפייטנים אוזן קשבת וקהל רב מיהודי התפוצות. בניו יורק, במונטריאול, במרסיי, בבלגיה ובלוס אנג'לס.
קיים הבדל משמעותי בין הקהלים האלה?
"קורה לא פעם שהתזמורת חוזרת מקונצרט בארה"ב או צרפת ישירות לקונצרט בדימונה או בבית שמש, ותמיד האיכות המקצועית היא אותה איכות והלהט האמנותי הוא אותו להט".

כוח ההמון
יש השתלבות מוסיקלית בין זמרים ים תיכוניים למוסיקה המרוקאית השורשית, האותנטית?
"אם אתה מדבר על מוסיקה ים תיכונית", אומר אלבז, "אז אמנם מדי פעם יוצא לנו להיפגש, אבל יש הבדל גדול בין הסגנונות. הם בעצם שרים מוסיקה מערבית עם השפעות יווניות ותורכיות. עמיר בניון הוא באמת מכיר ומבין מקאמים. החיבור לנוער יכול להיעשות לאו דווקא משירת הבקשות וממוסיקה אנדלוסית טהורה, אלא דווקא השילוב הזה בין מזרח ומערב. אנחנו כבר רואים את התהליך שבו כל זמר, אפילו מערבי, מוסיף נגיעה מזרחית ומשתמש בכלים ובסאונד מזרחי-אנדלוסי. כשהחיבור יפה הוא מרתק, אבל זה נובע מהיכרות תרבותית, חשיפה ולימוד".

קשה להבין זאת היום, אבל חדירתה של המוסיקה המזרחית ללב הקונצנזוס הישראלי היתה לא פחות ממהפכה – מהפכה במובן האמיתי, לא עוד אמירה ריקה על סגנון הכובש את האופנה. כדי לעמוד על טיבה אפשר להיעזר בהערה שהשמיע לאחרונה ישראלי שחזר לארץ אחרי 20 שנות שהות באנגליה: "אני פותח את הרדיו", אמר, "ושומע רק מוסיקה ערבית".

במדינה שבה הכול חוסה תחת הסכסוך הישראלי-ערבי, השימוש בסולמות ערביים היה לא פחות ממזעזע, וכך אכן הוא התקבל בעבר על-ידי הממסד, במקום שקידש את כור ההיתוך. הבוז שבו התקבלה המוסיקה המזרחית בתרבות הישראלית, הרתיעה שעוררה, לא נבעו רק מגזענות לשמה, אלא גם מתוך תחושה כי היא מפרקת כמה מהנחות היסוד של התרבות ההגמונית. היום רב-תרבותיות, מגוון מוסיקלי, שיח ערבי-יהודי וביטויי רגש של גברים נתפשים כמובנים מאליהם, אבל לפני עשורים ספורים בלבד הם היו ביטויים של מאבק עממי שהתרחש ברחובות, הרחק מעיניה של התקשורת.
ספק אם המאבק הזה על ביזור הכוח בחברה הישראלית היה נוחל הצלחה לולא נשען על המוסיקה הפופולארית. במדינה כמו ישראל הרי קל להתעלם מטענות אקדמיות על מחיקת תרבות שלמה. אפשר לפזר בכוח הפגנות מחאה, אבל קשה לוותר על כוח ההמון.

'ביחד': מצפון אפריקה באהבה
התזמורת האנדלוסית היא חוד החנית של תנועה רחבה יותר, שבאה לפאר ולרומם את תרבות יהודי צפון אפריקה. תנועת 'ביחד', הפועלת ועוסקת באמצעים לאחדות ישראל ושלמותו, מנחילה את מורשתה העשירה והרב-גונית של יהדות צפון אפריקה, מעודדת עשייה בתחומי הרוח, התרבות והאמנות, ומעודדת שימור לדורות הבאים, תוך הדגשת המשותף והבלטת המייחד והמאחד. התנועה גם עושה לבלימת ההתבוללות בתפוצות הגולה, תוך קירוב יהודי הפזורה למורשת עמנו ולערכים מבית אבא.
מפעלי 'ביחד' הם רבים ומגוונים: הפקת האירוע הארצי של פתיחת חגיגות המימונה בירושלים, בהשתתפותו של הראשון לציון הרה"ג שלמה עמאר שליט"א, תוך העברת המוקד מהתקרובת לתכנים ומהטעימות לנעימות; ימי עיון להנחלת המורשת התרבותית של יהדות צפון אפריקה, כדוגמת יום על ר' כלפון משה הכהן מג'רבה; שבתות עיון לטיפוח המורשת; פרס שנתי שמחולק מידי שנה על תרומה סגולית למחקר ויצירה (השנה זכה בו פרופ' צבי זוהר); פרס נוסף על הנחלת המורשת והפצתה, ובמיוחד בתחומי השירה והפיוט (שניתן השנה לר' חיים לוק); ומפעלים חינוכיים שמטרתם להגביר את המודעות של המורים והתלמידים לחשיבות שימור מורשת אבותיהם והנחלתה לרבים. במסגרת זו חוקרים התלמידים את שורשיהם, מראיינים את זקני המשפחה ועובדים על זקיפות קומה.
מספר ד"ר יעקב הדני, ראש מכללת 'ליפשיץ': "תנועת 'ביחד' מקיימת מעת לעת פעילות חינוכית לטיפוח האחדות. אם פעם חשבנו שזה ערך מוסכם, הנה נוכחנו לדעת לצערנו שיש הלך רוח של דחיקת ערך האחדות לשוליים, ויש אף מאנשי הרוח היוצאים בריש גלי נגד האחדות. חיברנו אמנות בנושאים מרכזיים והחתמנו עליהם אישים חשובים. אנחנו מחוברים בעבותות אהבה לארגונים נוספים של יהודי מרוקו וצפון אפריקה, ופועלים יחד בשיתוף פעולה מבורך".

חוזרים לשורשים
התהליך שעובר על התזמורת האנדלוסית ועל המוסיקה המזרחית בכלל הוא חלק מתופעה ברוכה של חזרה עמוקה לשורשים והתרחבות במגוון נתיבים.

רוני איש-רן, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים, מברך על השינוי שחל לדבריו בשנים האחרונות מבחינת פתיחות הקהל בארץ למוסיקה מזרחית קלאסית: "התהליך היה מקביל, גם מבחינת הטקסט וגם במוסיקה. הכניסה של הצליל המזרחי לתוך התרבות המוסיקלית הישראלית נמשך כ-13 שנה לערך, מאז ש'בוסתן אברהם', יאיר דלאל ולהקות אתניות מזרחיות אחרות פרצו לתודעה. הרכבי החלוץ, שניגנו מוסיקה אתנית ושילבו סגנונות וכלים אקזוטיים כמו עוד, נאי, קאנון וכינור מזרחי, הצליחו להכשיר לאט לאט את האוזן הישראלית לספוג את הקסם של המוסיקה המזרחית".

באנסמבל 'שחרית' שהקים יוצרים איש-רן וחבורתו מוסיקה קלאסית מזרחית חדשה ומחברים להם טקסטים מעולם הפיוט. לאחרונה הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם: "כל הזמן ניסינו לשמור על האופי המוסיקלי האותנטי המקורי שלנו, אבל גם להתבסס על תורת המקאם המזרחית. היה חשוב לנו לשלב בין המוסיקה הקלאסית המצרית והטורקית לצלילים שמילאו את רחובות הילדות שלנו", מסביר איש-רן.

אבל זה רק חלק קטן מהתופעה. פרויקט 'קהילות שרות' שהחל לפני שלוש שנים וחצי בירושלים, וכיום כולל 8 קהילות ברחבי הארץ, לקח על עצמו להנחיל לכלל האוכלוסייה הישראלית: בנים ובנות, דתיים וחילוניים, את השירה הפיוטית. איש-רן מלמד שם ומרכז יום לימודים להכשרת פייטנים ומנחים.
גם האתר 'פיוט' מתקדם ותופס תאוצה בהנחלת התרבותית. "השאיפה שלי", אומר איש-רן, "היא שהמוסיקה הזו תהיה חלק מהשיח התרבותי. כיום זו עדיין נישה. אני מקווה שהיא תפתח צוהר גם לאמנים ישראלים וגם למה שמכונה 'מוסיקה מזרחית', שיחזרו למזרחיות שלהם וישאבו מהמוסיקה המזרחית האותנטית.
לתגובות: woariel@gmail.com