בשבע 180: הדתיים וצה"ל כבר לא

הרמטכ"ל וראש אכ"א מפעילים לחצים על ישיבות ההסדר, המשטרה הצבאית רודפת מילואימניקים דתיים שסירבו להתייצב בימי ההתנתקות, וחיילים המסרבים להשתתף בהרס מאחזים עומדים לדין #

חגית רוטנברג , י"ז בשבט תשס"ו

הציבור הדתי מגיב בירידה במספר הפונים למכינות הקדם – צבאיות , בפתיחת מסלול "תורתו אומנותו" בכמה מישיבות ההסדר, ובמגמה מתגברת של חיילי מילואים שמנצלים אפשרויות שונות להשתחרר

"זאת היתה טראומה. רעדתי במשך חצי שעה, עד שהצלחתי להירגע לבסוף. הם דפקו לנו על הדלת בשלוש לפנות בוקר, בלילה גשום וסוער", כך מתארת רונית שוהם מקרני שומרון את תחושותיה באותו לילה לפני כחודש, שבו התדפקו על דלת ביתה שוטרי המשטרה הצבאית.

מטרת הפעולה החשאית שהתבצעה באישון ליל, תוך הטרדת מנוחתם של אזרחים תמימים, היתה חיפוש אחרי עמוס הלל, חתנם של שלמה ורונית שוהם, המתגורר בבית אחר באותו יישוב. עילת החיפוש היתה אי התייצבותו של הלל לשירות מילואים בתקופת הגירוש, מסיבות מצפוניות.
בשלב ראשון הגיעה חוליית המשטרה הצבאית לבית הוריו של הלל ברחובות. השעה היתה 11 בלילה. הם דפקו על הדלת בצעקות, ערכו חיפוש בבית, והודיעו כי הם מחפשים את הבן שלא התייצב למילואים. ההורים לא שתפו פעולה, והשוטרים המשיכו ליעד הבא: קרני שומרון, שם מתגוררים הלל ומחותניו. משום מה בחרה החוליה לגשת קודם כל לבית המחותנים, שלמה ורונית שוהם, במקום לביתו של הלל עצמו.

שוהם משחזרת את אירועי אותו לילה: "שמענו דפיקות בדלת. אמרו שזה מהמשטרה, ושמחפשים את עמוס הלל. בעלי נבהל מאוד, הוא חשב שקרה משהו לעמוס, ובאו להודיע לנו על כך". לבית נכנסו שלושה שוטרים צבאיים בלבוש אזרחי, שרק לאחר דין ודברים הסבירו לזוג שוהם שהם מחפשים את חתנם בעוון עריקות ממילואים. רונית הסבירה כי עמוס לא מתגורר כלל בכתובת זו.
"זו הכתובת שהוא מסר לצה"ל", השיבו השוטרים. "אז איפה הוא גר?"

רונית ביקשה למחות: "הפרעתם לנו באמצע הלילה, בעלי חולה לב, אני עובדת סוציאלית שמוזעקת במקרים של פיגועי טרור, וכל ההתנהלות שלכם מבהילה ומלחיצה מאוד. למה אתם עושים את זה?" "כך אנחנו עובדים", השיבו לה קצרות.

לאחר מעשה, הסתבר כי עניין הכתובות היה טענה שקרית לחלוטין של השוטרים, שביקשו למצוא דרכים כדי להפחיד את הלל ומשפחתו: "הכתובות המעודכנות שלי המצויות בידי צה"ל הן כתובתי הנוכחית בישיבה, וכתובת הוריי ברחובות", אומר הלל "מעולם לא נתתי להם את הכתובת של חמי וחמותי, זה שקר וכזב. אולי פחדו שאברח לשם, או סתם רצו להפחיד. מאידך, הם גם אמרו לחמי שהם מפחדים להגיע לישיבה".

רונית ביקשה מהם להמתין עד הבוקר, ואז תראה להם את ביתו של עמוס. השוטרים ומפקדם סירבו לשמוע את בקשותיה, ובינתיים החלו בחיפוש אינטנסיבי ברחבי הבית: "הם עברו בכל החדרים עם פנס, פתחו ארונות, הפכו מיטות וספות – אולי עמוס מתחבא שם. הבת שלי ישנה באחד החדרים, וביקשתי שלא ייכנסו ולא יעירו אותה. 'אנחנו חייבים לחפש שם', השיבו לי. תוך כדי הם קיבלו הודעה בקשר שחוליה אחרת מצאה את עמוס בביתו, במגורי האברכים של ישיבת קרני שומרון". כששלמה ורונית שמעו שהשוטרים הגיעו לביתו של עמוס, הם ביקשו לנסוע לשם כדי להיות איתו ועם בתם, ענבל. השוטרים לא אפשרו להם לנסוע לבד את המרחק הקטן בתוך היישוב, מחשש שיברחו: שוטר אחד נכנס איתם לרכב, וג'יפ צבאי ליווה אותם מאחור.

למרות שהכתובת של בני הזוג הלל היתה בידי שוטרי המשטרה הצבאית, ושמות המשפחה רשומים על הדלתות, בחרה חוליית השוטרים שהגיעה למגורי האברכים, לדפוק על כל הדלתות בקומת הכניסה של הבניין והעירה את השכנים, שנבהלו מאוד. "הדיירים חשבו שמדובר במחבלים שמנסים לפרוץ לביתם, כי מי דופק כך על דלתות באמצע הלילה?" בסופו של דבר הגיעה החוליה לדירתו של שוהם, ואיגפו אותה כאילו מדובר בביתו של מחבל מבוקש.

עמוס הלל נעצר באותו לילה והובל למשפט צבאי למחרת, כשהוא כבול באזיקים. לשאלת השופט השיב הלל כי לא קיבל את צו המילואים, ולכן לא התייצב. "יש סברה שהסיבה היא דווקא ההתנתקות", אמר השופט. הלל אמר שהוא לא יודע על כך, וקיבל מהשופט שיחת מוסר על חשיבות האחדות בעם בתקופה זו, ועוד. הלל הקשיב ושתק, והדיון הסתיים בעונש מאסר על תנאי לחמישה ימים, למשך שנתיים.

הלל עדיין תמה על התנהלותה של המשטרה הצבאית בעניינו: "במשך חצי שנה, מאז המילואים אליהם לא התייצבתי, לא דיברתי עם אף אחד בצבא, ואף אחד מהצבא לא דיבר אתי. רק יום לפני שהשוטרים הצבאיים הגיעו, קיבלתי טלפון בו הודיעו לי שאני עריק, ואמרתי שאשוחח על כך עם המג"ד. התכוונתי לעשות זאת, אך לא חשבתי שזה דחוף עד כדי כך שתוך יום יגיעו לעצור אותי. בנוסף, אם הייתי מקבל זימון למשפט הייתי מתייצב אליו. אין לי עניין סתם למשוך את זה, כך שלא היה צורך בכל האירוע הלילי".

סרבנים ללא סירוב
סיפורן של משפחות שוהם והלל הוא רק דוגמה אחת למעלליה של המשטרה הצבאית במהלך המרדף הנרחב שהיא מבצעת כבר זמן מה אחרי אלו שלא התייצבו למילואים בתקופת הגירוש מסיבות מצפוניות. מדובר בעיקר בתושבי יהודה ושומרון, ואפילו חבל עזה: גם ציון אוחיון, שגורש מנווה דקלים, לא זכה להנחות בעניין זה. אותו תפסה המשטרה הצבאית ברגישות מיוחדת: "זה היה ביום שבו העברתי את הדברים מהמלון בירושלים שבו היינו אל הבית החדש שלנו, בדרום הר חברון. הגעתי למחסום תרקומיה, ובמחסום עוצרים אותי החיילים ואומרים לי שאני עצור על עריקות ממילואים. הורו לי לחכות שם עד שהמשטרה הצבאית תבוא לקחת אותי. המצב היה בלתי אפשרי: אני עם כל הדברים שלנו באוטו עומד שם ומחכה למעצר, וארבעת הילדים הקטנים שלי מחכים לבד במלון".

לאחר המתנה של כארבע שעות, המשטרה הצבאית לא הגיעה ואוחיון המשיך בדרכו. "אני יודע שעדיין מחפשים אותי", הוא אומר, "אבל אני לצה"ל לא מתגייס יותר. הם רוצים שאחזור ליחידה שלי בשריון, אבל עד שלא יכבשו את עזה בחזרה ויבנו את הבית שלי בגוש קטיף מחדש, אני לא חוזר לצבא".
אוחיון לא הופיע למילואים שהחלו ביום בו נסגר הגוש, כחודש לפני הגירוש. למפקדו הסביר שלא יוכל להתייצב כיוון שעליו להגן על משפחתו מהתקפות הפצמ"רים, וכיוון שהגוש נסגר, הוא לא יכול לקום ולעזוב את משפחתו למשך שבועיים. לאחר חילופי דברים נכנע המפקד, והציע לאוחיון ללכת ולסדר את הפטור. "לא הלכתי לסדר כי לא הייתי מעוניין להתאמץ בשביל זה. הודעתי שעקרונית במצב הנוכחי אני לא יכול לשרת במילואים". לאחר הגירוש התקשר אליו הסמ"פ ואמר שלא יוותרו לו על אי ההתייצבות. אוחיון קיבל את השיחה בדיוק בזמן שעמד במחסן בעין הבשור, ולקח בגדים חמים לילדיו המתגוררים במלון ללא ציוד אישי. "אני צריך עכשיו למצוא בגדים לילדים שלי", השיב לסמ"פ "במצבי הנוכחי המילואים לא יושבים לי על קצה הזנב, לא מעניינים אותי. אני לא מוכן לשלם את מחיר הטעויות שלכם". הסמ"פ הודיע לו כי התיק יעבור לטיפול המשטרה הצבאית.

אוחיון הספיק גם להשתתף באירועי עמונה, ולאחר שראה את סדרי הכוחות העצומים במקום, הוא מבקש לצאת בקריאה חד משמעית: "כולם צריכים להבין שצריך לחתוך עקרונית את הקשר עם הצבא. לא להתגייס. אחרי עמונה הבנתי שמשתמשים בנו למשימות האלו. היום מי שמתגייס לסדיר או מילואים, נותנים לו או לאבטח ערבים, או להסיר מחסומים, או לגרש יהודים. לכן השירות ממש מיותר". אוחיון מוסיף כי ידוע לו שצה"ל מדלל את כוחותיו בשמירה על יישובים, כך שהמשימה החשובה שנותרה לחיילים- מתפוררת גם היא.

חן תוהמי, גם הוא מגורש מנווה דקלים, הסגיר את עצמו לצה"ל לאחר התייעצות עם רבנים, וישב במעצר במשך חמישה ימים. גם הוא לא התייצב למילואים בגלל התקפות הפצמ"רים שלא אפשרו לו לצאת מהגוש, אך המ"פ שלו, אדם חובש כיפה ותושב התנחלות, לא הסכים להתחשב בנסיבות ולשחרר אותו מהמילואים.

ישב שבת
אריאל מלמד, תושב חברון, נרדף גם הוא על-ידי המשטרה הצבאית, אך לא ויתר על מאבק משפטי עיקש. מלמד אמור היה להתגייס למילואים בתקופת הגירוש. "קצינת המילואים התקשרה אלי יום לפני שהייתי צריך להתייצב. אמרתי לה שלא ידעתי בכלל שיש לי צו, וכעת אני לא יכול להתייצב בהתראה קצרה כל-כך, כיוון שאני יוצא לחופש בגוש קטיף. היא התעצבנה, ואמרה: 'אני מבינה שאתה מסרב לשרת'. אמרתי לה: 'תביני מה שאת רוצה. את לא עומדת בכללי הגיוס למילואים, אתם צריכים לזמן אותי בכתב 45 יום קודם'. לאחר אותה שיחה שלחתי מכתב שבו אני מסביר מדוע אינני יכול להתייצב", אומר מלמד.

לפני כחודשיים עצרה אותו משטרה כחולה בחברון לבדיקת רישיונות שגרתית, שבמהלכה עלה במחשב כי הוא נעדר ממילואים. הוא נלקח למחסום בכביש המנהרות, ושם הועבר למעצר בידי המשטרה הצבאית. חפציו נלקחו ממנו, ונאמר לו כי למחרת, יום שישי, יועמד לדין משמעתי בפני סגן אלוף.

ביום שישי, קצת לפני שלוש בצהריים, הועלה מלמד לדין בפיקוד מרכז, והודיע כי הוא מסרב להישפט שם ומעוניין להישפט בבי"ד צבאי, כיוון שהמסמכים והעדויות שהוצגו נגדו הם שקריים. לאחר שמלמד ביקש בית דין צבאי, הוא הוחזר למעצר ונאמר לו שביום א' יוחלט מי יהיה הקצין שיבדוק את סיבות אי התייצבותו למילואים. בינתיים החליטו להעניש אותו כמקדמה, במעצר בפיקוד המרכז: "הם הושיבו אותי שם עוד חצי שעה, ואז אמרתי שעוד מעט שבת ואני חייב להתארגן. בדיוק אז הם החליטו לקחת אותי לבדיקת כשירות רפואית אצל רופא, ועיכבו את הכל בכוונה. השבת התקרבה, ואמרתי לקצין שהגיע שיש נוהל שבת, והם יכולים להביא את הרופא לפה, כי זה לא פיקוח נפש ואני לא צריך לנסוע אליו בשבת". לבסוף הרופא אכן הובא למעצר.

במהלך השבת ביקשו השוטרים לרשום עדות מפי מלמד, שסירב. המעצר הסתיים בליל שבת בשעה שמונה, אז הסתיים הזמן הקצוב למעצר מסוג זה, בטרם משפט. מלמד לא יכול היה אז לממש את זכותו להשתחרר, ונאלץ להישאר במעצר כל השבת, ללא סיבה. השוטרים גם ביקשו להעבירו למקום אחר במהלך השבת, אך הוא סירב כיוון שהדבר היה כרוך באיסורי מוקצה.

במוצאי שבת נגבתה ממנו עדות, והוא שוחרר והורד ליד המטה הארצי של המשטרה בירושלים. ביום א' הודיעו לו כי הקצין הבודק שמונה לו הוא אותו קצין שהיה אחראי לכליאתו. "סירבתי למינוי, אמרתי שזה הקצין ששלל ממני את זכויותי במעצר. הוא ניסה לשכנע אותי, אבל אמרתי שאדבר עם פרקליטת העריקים ואסביר לה מדוע אני מסרב למינויו. דיברתי איתה, ונאמר לי שיודיעו לי על קצין בודק אחר. מאז לא נוצר איתי קשר. ביקשתי גם העתקים מהמסמכים שלפיהם מאשימים אותי בעריקות, ועדיין לא קיבלתי אותם. בינתיים הגשתי קובלנה נגד הטרטור שעשו לי בשבת, נגד העובדה שטרם הוחלט בעצם אם אני עריק, ועל כך שלא קיבלתי את המסמכים נגדי. מצה"ל לא שמעתי מאז המקרה". בסיכומו של דבר, נראה כי צה"ל הבין שמלמד נעצר על לא עוול בכפו, כיוון שלא קיבל את הצו בזמן, ועל כן לא זוכה מלמד לתשובות לגבי מצבו.

יוצאים ממילואים
ממוקד 'הלב היהודי' נמסר כי המשטרה הצבאית חורגת ממנהגה בכך שהיא עוצרת חיילי מילואים שלא התייצבו, ובמיוחד באופן הברוטלי של פריצה לבתים באישון ליל, והטרדת אזרחים. על-פי הדין הצבאי, עונש המאסר המקסימלי על כך הוא 28 יום. בפועל נגזרו מאסרים של שבוע לכל היותר, ואלו שניהלו מאבק משפטי עיקש יצאו בלא כלום.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "המשטרה הצבאית היא זרוע החוק של צה"ל האמונה על אכיפת החוק והסדר. עריקות משירות מילואים הינה עבירה חמורה וככזו העוברים עליה מובאים בפני שופט ובאים על עונשם. אין כל הבחנה או שוני בהתנהגות בין חייל המגורר ביהודה ושומרון לבין חייל מתל אביב, וכל ניסיון לשוות למעצר העריקים גוון פוליטי משולל כל יסוד ומכוון להסתה בלבד. במקרים שהועלו בכתבה מדובר בחיילי מילואים שלא התייצבו לשירות והם אינם מכחישים זאת. ככל חייל מילואים, ניתנת להם הזכות לערער על פסקי הדין. המשטרה הצבאית תמשיך במאמציה להבאה לדין את מי שבוחר להשתמט מחובתו האזרחית ולשרת במילואים".

יחסה זה של המשטרה הצבאית, ויחסו של צה"ל באופן כללי לציבור חובשי הכיפות, גרם לכמה אנשים להגיש בקשת פטור משירות המילואים. הרב גור גלון, ר"מ בישיבת הר ברכה: "אנחנו שלושה אנשים מתוך עשרים בגדוד שלנו, שהחלטנו שאיננו מעוניינים כרגע להגיע למילואים, בגלל הגירוש ובעקבות יחס הצבא לסרבנים ולדתיים בכלל. שלחנו אישורים על כאבי גב וכד', ושוחררנו". מדובר בפטור משירות המילואים הקרוב. לגבי ההמשך, הם יחליטו בהתאם להתנהגות הצבא.
נראה כי יחסו המחמיר של צה"ל לסרבנים בתקופת הגירוש בגוש קטיף התרכך עם הזמן, ולסרבנות בארועי עמונה פיתח צה"ל גישה סלחנית יותר: דווח כי חייל שביקש לא להשתתף- שוחרר מהמשימה. שוטר מג"ב אחר, שבשעתו שוחרר גם מפעילות נגד יהודי חברון על-פי בקשתו, ביקש גם הפעם שלא להשתתף במשימה בעמונה. מפקדו הורה לו לעבור את המחסום יחד עם חבריו, על מנת שלא יצטרך לדווח על נפקדים, אך בעמונה עצמה הותר לו להישאר באוטובוס ולא להשתתף.

נעם רבינוביץ', תלמיד ישיבת איתמר, המשרת כנהג סמג"ד, סירב להשתתף באירועים בעמונה. הסמג"ד, גולן ואך, בוגר המכינה בעלי ובמקור מקרית ארבע, לא גילה הבנה והעלה את רבינוביץ' למשפט על סירוב.

דאגה במכינות
את המכינות הקדם צבאיות דווקא אוהבים באכ"א, אך ככל הנראה גם להן יש בעיות משלהן. שמועות עקשניות מדברות על ירידה בקצב ההרשמה למכינות לקראת שנת הלימודים הבאה, ככל הנראה על רקע הקו הפשרני בגירוש והעמימות ביחס לשאלת סירוב הפקודה שהציגו בקיץ האחרון. על פי השמועות, מתופעת הירידה סובלות המכינות הגדולות בעלי וביתד (עצמונה לשעבר). ל'בשבע' נמסר כי בשיחות פנימיות לא הכחישו גורמים במכינה בעלי את השמועה, ובעצמונה אף יותר מכך: חלק מהר"מים הביעו חשש כבד מהעובדה שבתחילת תקופת ההרשמה נספרו רק כמאה מועמדים, כאשר בתקופה המקבילה בשנים שעברו היו כחמש מאות מועמדים. הם גם שיערו שהסיבה לירידה היא חיבוקיו של ראש המכינה, הרב רפי פרץ, עם הקצינים והחיילים שבאו לגרש את תושבי עצמונה ובכללם המכינה.

הרב אלי אדלר, ר"מ במכינה ביתד- עצמונה, והאחראי על קבלת התלמידים, אמר ל'בשבע' כי ההרשמה מתאזנת כעת, וישנם היקפים יפים, אם כי המצב פחות יציב מבשנים קודמות. אולם הוא מודה כי החשש היה קיים לאור הנתונים בתחילת מועד ההרשמה, והסיבה המשוערת לירידה היתה מראות החיבוקים עם החיילים.

ראש איגוד המכינות, הרב משה הגר, מכחיש את השמועות מכל וכל וטוען כי הירידה לא קיימת. "באופן כללי, בשנה שעברה היתה ירידה של 20 תלמידים בלבד מכלל תלמידי המכינות. אבל השנה אנחנו רק בתחילת ההרשמה ואי אפשר לדעת. אני לא מכיר דבר כזה. במכינה שלי, למשל, אין שום בעיה. יש אותו מספר תלמידים".

סבב בקרב כמה מתלמידי השמיניות מצביע על מגמה כללית של עלייה בפופולריות של מוסדות שגילו קו תקיף יותר במאבק. בישיבה התיכונית בקרני שומרון, סירבו תלמידי השמינית לשמוע את הרב רפי פרץ, ראש המכינה בעצמונה, אולם לגבי עלי לא נרשמו הסתייגויות מיוחדות. בישיבה התיכונית בדימונה יש רוב גדול שהולך לישיבות גבוהות, ורבים מעדיפים ישיבות כמו אלון מורה. בודדים הולכים למכינות, אולם יש לציין כי בישיבה זו המגמה היא בדרך כלל להמשיך בישיבות.

בישיבת סוסיא יצאה קבוצה של כ-8 תלמידים לבדוק את המכינה בעצמונה. ר"מ השמינית, הרב אברהם ישראל, טוען כי האטת ההרשמה למכינות היא מסיבה טכנית של בגרויות החורף המתקיימות בתקופה זו, ואינן מאפשרות לבחורים לצאת ולבדוק מקומות.
בישיבת 'חצים' באיתמר חשבו לכתחילה להתגייס לצבא בתום השמינית, אולם בעקבות הגירוש החליטו הבחורים ללכת קודם כל לישיבה או למכינה. בודדים חושבים ללכת לעלי, חלק אחר למכינה במעלה אפרים.

בישיבה הסביבתית במצפה רמון דווקא ישנה מגמה בולטת של ירידה בהרשמה למכינות לעומת שנים שעברו. בשנה שעברה נרשמו רבים לעלי ולעצמונה, אומר יצחק כהן, שמיניסט. השנה תהיה כנראה ירידה משמעותית, ויצאו אולי שלושה בחורים לעלי. ייתכן שיהיו תלמידים שיירשמו לעצמונה. כהן מסתייג ואומר כי ייתכן שהמגמה הזו היא תוצאה מהרמה התורנית הגבוהה יותר של בני המחזור הזה.
המכינות נימקו את עמימותן בקשר לסוגיית סירוב פקודה, בטענה שקריאה כזו תגרום לפירוק המכינות. האם אי-הקריאה לסירוב היא זו שהביאה אותן אל סף משבר?