חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 180ראשיהפצה

כניסה ברגל ימין - בגליון השבוע

אל"מ במיל' מוטי רגב, הפנים החדשות שהביאה המפד"ל לרשימה המשותפת, הצליח במפתיע להעפיל למקום החמישי במפד"ל # הקצין הדתי שבזכותו נחנך בית הכנסת בסיירת מטכ"ל, לא מסוגל ללבוש מדים לאחר הגירוש
15/02/06, 00:00
עפרה לקס

# למרות שבאירועי עמונה הרגיש צורך לזרוק אבן על הפרשים, עדיף לדעתו להקים סוכות בקניונים במקום מאחז נוסף # יוגב לא מפחד מהדרך הארוכה לכנסת, על אף הפציעה הקשה ברגל ממכות השוטרים בעמונה

ביום רגיל, מסגירה חזותו של מוטי יוגב את עברו הקרבי העשיר. האיש, בוגר סיירת שקד וסיירת מטכ"ל, מתנשא לגובה מרשים, ולא קשה לדמיין אותו רץ על ג'בלאות עם חגור מלא, נשק, מ"ם קו"ף ומשקפת. אבל מראהו בימים אלה מכמיר לב.

מאז עמונה יוגב מדדה, נתמך על קב הליכה. שלושה שוטרי מג"ב התנפלו עליו כשביקש מהם שלא להכות ללא סיבה קבוצה של בנות. השוטרים הפליאו בבטנו את אלותיהם, וגם הטילו אותו לארץ פעם ועוד פעם. יוגב, שהגיע לעמונה כדי למחות אבל גם כדי להרגיע את הרוחות במידת הצורך, נחבל באופן קשה בברכו.

ב-40 הימים שנותרו עד הבחירות, הוא אמור לעסוק בקידום המפד"ל והאיחוד הלאומי, אבל לאור מצבו הוא נאלץ להשחיל בלוח הזמנים גם התייעצויות עם רופאים וטיפולים. למרות התנהגות השוטרים בעמונה, שאותה הוא מכנה "פשע מלחמה", יוגב עדיין מעריך את המשטרה על הדברים הטובים שהיא עושה, והוא רחוק מלהתייאש מהמדינה. "נדרשת היום מסירות נפש יותר גדולה כדי לתפוס עמדות בכל מוסדות השלטון", הוא אומר. כמועמד מטעם המפד"ל הוא מקווה גם לבצע, בכ"ח באדר.

משפיע מבפנים
לפני כחודש, בבחירות המקדימות במפד"ל, נבחר מוטי יוגב למקום החמישי. ההחלטה על ההתמודדות לוותה בלבטים לא מעטים, ונפלה רק שבועיים וחצי לפני מועד הבחירות הפנימיות. זו לא הפעם הראשונה שבה המחשבה על כניסה לעולם הפוליטי עוברת בראשו של יוגב, אבל ההתרחשויות של החודשים האחרונים גרמו הפעם להוצאתה לפועל.

יוגב מספר משל ששמע ממנהל קבוצת כדורסל, שסייע לו לקבל את ההחלטה: "הוא אמר שחמשת אלפים אוהדים עם צעיפים בכל הצבעים, רימוני עשן, חצוצרות וצעקות, לא משפיעים על תוצאות המשחק. על התוצאות משפיעים 10 שחקנים שמזיעים ברחבה, ואז חשתי שהפעילות הבלתי פורמלית מגרדת אבל לא מצליחה להשפיע".

יוגב היה פעיל מאוד במאבק נגד תכנית ההתנתקות, ובמסגרת זו הוא גם הופיע בוועדות שונות של הכנסת. ההתחככות בנבחרי העם היתה עוד נדבך בדרך לכניסה לעולם הפוליטי: "היתה לי תחושה מאוד מוזרה. כשהתבקשתי להיות חבר בדירקטוריונים נדרשתי לעמוד בוועדת רביבי ולעבור בחינות ולמלא טפסים, ובדירקטוריון הגדול במדינה עומדים אנשים שלא יודעים מה דעתם. יש שם גם אנשים מעולים, אבל יש שם אנשים שזו בושה".

יש לך תדמית מאוד נקייה. אתה לא מפחד שהיא תיפגע? מעטים נכנסו נקיים ויצאו נקיים.
"אני מתפלל על זה יום יום. אני לוקח איתי מאז אלול את הספר הזה", הוא מוציא מכיסו ספר של הלכות שמירת הלשון. "זו לא סגולה, אני לומד את זה באמת ומשתדל לעשות הכי טוב שאפשר". יוגב אכן משתדל שלא להטיח ביקורת פנים-מגזרית קשה, כדי לא לפרק את האיחוד העדין בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, איחוד שנוצר במאמצים רבים ולא מעט בזכותו. על האנשים שמחוץ למחנה, ויכולים להיות מוגדרים כ'אויב משותף', הוא לא חס.

על אולמרט הוא אומר: "אדם אלים, רשע ומושחת", ועל רוני בראון הוא אומר שהוא גרוע יותר. את שאול מופז וגדעון עזרא הוא מכנה "אנשים שלא יודעים מה הם מחפשים פה. אולי הם גדולים במודיעין או ביכולות ביצועיות, אבל הם מבולבלים לגמרי".

אחד מושך ימינה
אתה ימני מובהק. מדוע בחרת ללכת אל המפד"ל ולא לאיחוד הלאומי?
"זו שאלה קשה שאני לא רוצה לענות עליה, כי יהיו כאן נקודות של ביקורת. אתייחס רק לנקודה אחת: אני חושב שהציונות הדתית חייבת להבין שהיא לוקחת אחריות על כל העם ולהוות אלטרנטיבה שלטונית, ולכן היא חייבת ללכת על הדגל של זהות יהודית, בלי לקפל לרגע את דגל ההתיישבות והביטחון".

הסקרים ניבאו למפד"ל במקרה הטוב שלושה מנדטים. מה זה אומר לגבי הנהגת המפלגה?
"אני חושב שהיו טעויות גם בכך שניתן מקום להשפעת ציבור שדעותיו הם יותר שמאלניות, ורצה לגזוז את דגל ההתיישבות. זו טעות. אל למפד"ל לגזוז אף דגל. היא צריכה להרים ברמה עם האיחוד הלאומי יחד את כל הדגלים של הציונות הדתית. גם האיחוד הלאומי לא היה צריך ללכת לבד, כי הוא היה מוצא את עצמו לבד על הגבעה, עם פחות יכולת השפעה בעם. כעת נהיה כוח שיוכל ליצור התניות למפלגת השלטון ולהוות גורם השפעה".

יוגב מודע לכך שהכנסת ה-16 תיזכר כאסון לכל מה שהציבור הציוני דתי מאמין בו. החל משירותי הדת והחינוך, עבור ברווחה ובקצבאות הילדים, וכלה – איך לא – בהתיישבות. המפד"ל, אני מזכירה ליוגב, חתמה על הסכמים קואליציוניים שסייעו לא מעט בכריתת הענפים האלה. "נכון", הוא משיב. "היו טעויות, ואסור לחזור עליהן. אבל לא ידעו לצפות את הכל מראש. זו לא חכמה להיות חכם לאחר מעשה".
לאור המצב הפוליטי, תופעת האנשים שלא רוצים להצביע הולכת וגדלה. יש חוסר אמון קולוסאלי בהנהגה.

"סברתי שהיה צורך לקיים תהליכים שמורכבים משני דברים גם יחד. גם ועדת מינויים ובה אנשי מעלה רמים שתבחר ששליש מהנציגים, וגם פריימריז במסגרתם ייבחרו שני שליש מהנציגים, ובצורה כזו ניצור הנהגה רחבה יותר. אני לא יודע אם יש סיכוי לבצע את זה, כי מי שהגיע לעמדות מפתח, מטבע הדברים שומר על מקומו. יש לי ביקורת על דרך שבה דברים נעשו, והבעתי אותה, אבל בצד זה נעשו תהליכים".

מקום ריאלי תחת השמש
לפני כחודש שוחחתי עם עוזר פרלמנטרי של אחד הח"כים מן האיחוד הלאומי. כששאלתי אותו מדוע האיחוד מתמהמה, הוא השיב שבסוף יהיה איחוד אבל הוא יתבצע רק ברגע האחרון, כי כל אחד רוצה להרוויח כמה שיותר. "בשביל לדון לכף זכות את כולם אני אומר שזה נכון", משיב יוגב, אבל חיוכו מסתיר סוד. "אני מניח שיש אנשים שיותר רצו באיחוד מבחינה נפשית, ויש שנפגעו בעבר זה מזה. אני שמח שבסוף האחריות הציבורית גברה".

בכל איחוד יש את הנאמנים המקוריים של המפלגה, שנשבעים שהם לא יצביעו לרשימה מאוחדת. מה אתה משיב להם?
"לא מדובר באחוזים גדולים, וכשזה יגיע למבחן המציאות זה יהיה עוד פחות. אסור לנו לאבד אפילו מילימטר של כוח. יכול להיות שאנשים עשו טעויות, אבל אפילו בזמן שאפי איתם והרב יצחק לוי פרשו לא היתה הנחייה ברורה מביתו של הרב שפירא ולא היה ברור מה צריך לעשות. בדיעבד הסתבר, שמרגע פרישת המפלגה, מפלגת העבודה נכנסה פנימה וההתנתקות העבירה הילוך לטורבו".

יוגב הוא אמנם דמות מוכרת מאוד בציונות הדתית, אבל בעולם פוליטי הוא עובר כעת טירונות. הוא לומד שלפני מערכת בחירות פנימיות יש לשלוח מכתבים ולהתקשר לכל המצביעים במפד"ל. את הדברים הללו הוא לא הספיק לעשות בצורה יסודית, אך למרות זאת הוא זכה במקום החמישי והמפתיע.
יוגב אולי רצה מקום גבוה יותר, אבל הוא אינו מביע צער או חרטה "זו כנראה התוצאה שהתאפשרה. גם לפני הבחירות הפנימיות המשכתי לעמול על נושא האיחוד, שהיה יותר חשוב לי מהמקום האישי שלי, וגם היום אני שמח באיחוד ולא מדוכדך מהמקום שלי, שאני לא בטוח שהוא ריאלי".

ומה הוא יעשה אם הוא יישאר בחוץ? הוא יפעל בדרך חוץ-פרלמנטרית כדי לקדם את האג'נדה שלו, שהיא חיזוק התודעה הלאומית.

מהישיבה לסיירת
מוטי יוגב נולד לפני כמעט 50 שנה בחיפה, כמרדכי וגנברג. אביו היה ראש שירות המבחן לנוער בחיפה והצפון, ואמו, אלישבע, היתה תקופה מסוימת ראש מחלקת ההדרכה הראשונה בבני עקיבא – יחד עם טובה אילן.

יוגב גדל בנווה שאנן, בקרבת סבו שהשפיע עליו רבות: "הוא היה דמות מאוד חכמה. מנהיג ציבור בשקט". את שנות התיכון עשה יוגב בכפר הרא"ה, וכשהיה בשמינית פרצה מלחמת יום הכיפורים. הנער הצעיר התלבט אם להתגייס לנח"ל או לצבא, ולבסוף החליט ללכת לצבא ולהיות הכי קרבי שאפשר. "עשיתי מכינה קצרה של שבועיים במרכז הרב, והתגייסתי לסיירת שקד".

עוד לפני הגיוס ביקש יוגב לדעת מה צריך לעשות כדי להגיע אל הסיירות, אבל לא היה מי שיראה לו את הדרך. "שלחו אותי לאחד, מיכה בלוך מרמת הגולן, שהיה בסיירת מטכ"ל. הוא אמר לי: 'אני יכול לומר שהתרשמתי בשיחה איתך שאתה בסדר, אבל זה לא מספיק. צריך לעבוד קשה' – וזהו, הוא לא אמר לי יותר מזה. כשעשיתי את המבדקים מישהו אמר שצריך לעזור לזולת, אז אחד נפל ואני עזרתי לו. לא ידעתי את שני הערכים הבסיסיים ביותר, שהם הכושר הגופני והמאמץ האישי", הוא נזכר וצוחק.
יוגב נשאר חמש שנים וחצי בצבא, עד לסיום תפקיד מפקד פלוגה בצנחנים. לאחר התקופה הזאת הוא יצא לשנת חל"ת, ובמהלכה למד ב'מרכז הרב' ונישא לרחל. בשנים שמאז ועד היום נולדו לשניים עשרה ילדים, ולאחרונה הם חובקים גם נכדה, בשם מורג.

במשך השנה בה שהה יוגב בחל"ת, צה"ל ניסה להחזירו לחיקו כמה פעמים. "בשבת חול המועד פסח, אחרי הפיגוע במשגב עם, הופיע אצלנו בבית בוגי יעלון, שהיה אז מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל, והיה אמור להתמנות לסגן מפקד היחידה. הוא ביקש שאני חליף אותו בתפקידו הנוכחי. חזרתי לצבא".
היום כולם כבר רגילים לראות בטקסי הסיום של מסלולי הסיירות וקורסי הקצינים את הכיפות על ראשי החיילים. התקופה שבה יוגב היה במקומות הללו היתה שונה בתכלית.

"ביום שישי הראשון שבו הייתי בסיירת, הסתבר לי שאת ישיבות המטה עושים אחרי כניסת שבת. הרציונל הוא שהחיילים כבר משוחררים ויש שקט. אחרי הישיבה אנשים היו יוצאים לבתיהם, ישנים שעה ויוצאים לבלות. ביום שישי הראשון היתה ישיבת סגל, ובשל כך נשארתי שבת ביחידה. עוזי דיין היה אז המפקד, והוא ראה שאני נשאר, אז כבר בשבת השנייה הקדימו את ישיבות הסגל לשעות אחת-שתיים. זאת הזכות הראשונה שהיתה לי. יותר מאוחר גם הפרידו את מערכת האוכל, ואחר-כך גם חנכו בית כנסת. הם רצו להכניס ספר תורה, ואני אמרתי: 'כשיהיה מניין שלוש פעמים ביום, תכניסו ספר תורה'. היום יש שם בית כנסת עם שלושה ספרי תורה".

כעבור שנתיים יצא יוגב לחל"ת של חצי שנה, שבמהלכה היו אירועי ימית. למרות שהיה קצין, הוא לא טמן את ידיו בכיסו והיה פעיל בתנועה לעצירת הנסיגה. הוא קיבל לאחריותו את האזור שבין חדרה לגדרה, והיה צריך להביא לימית אנשים באוטובוסים. מאוחר יותר הוא עבר עם משפחתו הצעירה לימית, ובביתו התארחו גם משפחותיהם של עדי מינץ ואבי מעוז ועוד שלושה רווקים, בהם דויד'לה בארי. יוגב אירגן יחד עם הרב משה הגר את אוניית 'אל תפנינה', יוזמה של צביקה סלונים מקדומים. האונייה, על משקל 'אלטלנה', הביאה לימית אנשים דרך הים, במטרה למשוך תקשורת.

המח"ט שלא ידע לשתוק
לאחר פינוי ימית המשיך יוגב ללמוד עד הקיץ, והתגייס למלחמת לבנון. בהמשך למד שלוש שנים נוספות במרכז הרב והתפרנס מגינון, כשהמחשבה לחזור לצה"ל היתה כל הזמן ברקע.
"יום אחד, כשגזמתי ורדים בגינה ברחביה, נעמד מעלי מפקד פיקוד המרכז דאז, אמנון ליפקין שחק. הצדעתי לו עם המזמרה והוא שאל: 'יש בעיות משמעת בוורדים?' עניתי: 'לא'. 'יש נפגעים?' עניתי: 'לא', 'יש משפחות שכולות שצריך לבקר?' אמרתי: 'לא'. 'טוב, אז תהיה אצלי מחר ברבע לשמונה בלשכה'. כך הוא אמר, והפכתי להיות סמג"ד של גדוד 890 בצנחנים".

בחמש השנים הבאות פיקד יוגב על יחידות מובחרות, ובסיומן הוא יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, לימודים שהקנו לו ראייה כוללת על המערכות של מדינת ישראל, אך עם זאת הבליטו ש'העיקר חסר מן הספר'.
"אין להם יכולת לתכלל את הרוח של עם ישראל ואת השורשים והמסורת. זהו פגם גדול בכל החינוך בישראל, אבל בחינוך של בעלי התפקידים הבכירים בפרט. אתה מבקר איתם בכותל, בקבר יוסף ובמערת המכפלה, ומסתבר שרבים לא היו שם בכלל אלא במילואים. זה מדהים. ואני מדבר על ראשי אגפים בשב"כ, במוסד ובמשרד החוץ. זו נקודת התורפה המרכזית של העם היושב בציון בדרכי גאולתו".

בסיום הלימודים הפך יוגב למח"ט בשומרון. הדבר היה בשנים של הסכמי אוסלו, ויוגב דיבר נגדם. באחת השיחות עם תושבים בגינות שומרון הוא אמר שהפת"ח והחמאס זה אותו דבר, ושאנשים עוברים מארגון אחד לשני. "תוך כדי שיחה קיבלתי נזיפה מהרמטכ"ל. אלוף פיקוד המרכז דאז, נחמיה תמרי, התנצל ואמר שהוא לא יודע למה, אבל הוא צריך לנזוף בי". יוגב גם העביר ביקורת על המערכת שלא השכילה ללכוד את יחיא עייש, 'המהנדס'. דבריו לא נוסחו בזהירות מספקת, מה שככל הנראה התנקם בו.

הוא הוסב לתפקידים הדרכתיים, ובתום 5 שנים נוספות – בעיצומה של הפעם השביעית שבה העביר קורס למג"דים ומ"פים – הוצעה לו מזכ"לות בני עקיבא. "המזכ"לות הוצעה לי כבר לפני כן. אז התייעצתי עם הרב דרוקמן, אבל הוא אמר לי שכל עוד אפשר להישאר בצבא ולהשפיע שם, אני אשאר. הפעם הבנתי שאף אחד לא מתכוון לקדם אותי לשום מקום, אז הסכמתי".

"המפקד, אני לא יכול"
בפולמוס הסרבנות שלפני ההתנתקות התייצב יוגב לצד אנשי צבא אחרים, נגד הקריאה לסירוב פקודה. "הרגשתי שלי ולשכמותי, אנשים שמחוברים למערכת שנים ארוכות, התביעה לסרב קשה מבחינה נפשית. אנחנו יודעים להוקיע את המערכת, אבל גם להוקיר אותה על מה שהיא יודעת לעשות.
"לא יצאתי בצורה בוטה נגד סרבנות, כי לא רציתי לצאת נגד הרב אברהם שפירא ורבנים אחרים שאני מאוד מעריך. אמרתי רק, כאחד שהיה הרבה שנים בצבא, שאי אפשר לסרב, כי החייל אינו רוצה להיות עבריין לא כלפי צה"ל ולא כלפי המערכות של המדינה, שאנחנו עדיין אומרים עליהם הלל ביום העצמאות. אם לא צה"ל, מי יגן עלינו מפני האיום האירני?"

מן הצד השני, יוגב איננו משוכנע שניתן לבצע פקודות של פינוי יישובים, ושזוהי הכרעה קשה. "אם הייתי נדרש לבצע כזו משימה, לא נראה לי שהייתי מצליח".
יוגב ניסה לגבש קו רבני משותף, שיאמר 'לא לסירוב' ומנגד 'לא ליכולת'. המסר היה צריך להיות שהרגליים לא הולכות. יוגב סבר שזה יהיה קו אסטרטגי חזק יותר, ובכך גם תימנע מחלוקת, אבל היוזמה לא צלחה.

הדיון על הסרבנות לא היה פילוסופי עבור יוגב. שניים מבניו היו קצינים, לפני ההתנתקות. אחד מהם, סמ"פ בצנחנים, לא המשיך לשרת בקבע בעקבות ההתנתקות. השני, שהיה מ"פ מסלול בגולני, נתקל בקשיים רבים. הוא היה במעגל החמישי והופקד על הצירים. בגזרות שעליהן הוא פיקד, מספר אביו, הגזרות היו פתוחות ואנשים יכלו להגיע אל יישובי הגוש. בהמשך הוא היה מ"פ נצרים לכמה ימים, ובהם הצליחו להגיע ליישוב מחזקים. "כשהמג"ד שלו בא לנזוף בו, הבן שלי הכניס אותו לתפילה האחרונה בנצרים, כדי שיידע במה מדובר". בהמשך לקח הבן את הפלוגה שלו לניצן, כדי לסייע לעקורים.
כאב לעשרה, וגם בעקבות גילו, יכול היה יוגב למצוא את עצמו מחוץ למערך המילואים. אבל הוא משרת שירות מילואים פעיל ומשמש כראש מטה אוגדת עזה שהיום – בהעדר עזה – אחראית על השטח שמניצנה ועד אשקלון. האוגדה ביקשה שלא להשתתף בפינוי והיתה במעגל הרביעי, שנתן את המענה הביטחוני מול הפלשתינים. חייליה גם הקימו אנדרטת זיכרון ליישובי הגוש.

חצי שנה חלפה מאז ההתנתקות, ויוגב לא לבש מאז מדים, למרות שהתבקש לעשות זאת. "קשה לי לעלות על מדים. קראו לי למילואים וביקשתי לא להגיע. אני אבקש בזמן הקרוב לסיים את המילואים".
עם כל זה, יוגב עדיין יחנך את בניו הבאים להתאמץ ולהתגייס למקומות הקרביים שאליהם יוכלו להגיע: "היום נדרשת יותר מסירות נפש. אם שנים רבות לחייל הדתי היתה סביבה תומכת ולחייל החילוני היתה סביבה אנטי, של להשתמט, של 'לא יודעים מה מחפשים פה', אז היום זה קצת ההיפך. צריך להתגבר על הרוח שהסביבה מקרינה. צריך לתפוס את כל עמדות הפיקוד שאפשר. הבנו את זה עוד לפני ההתנתקות, אבל בצורה יותר בולטת אחריה – שיש חשיבות גדולה גם למסור את הנפש במערכות השלטון, התקשורת והמשפט".

הנוער הוא החזית
יוגב נטל חלק פעיל מאוד במאבק בהתנתקות. הוא היה בין יוזמי האיגוד של כל התנועות החוץ-פרלמנטריות, וביקש שהן תפעלנה במסגרתה של מועצת יש"ע. "אני לא רוצה להעביר ביקורת, אבל היא לא נתנה לנו".

בנווה דקלים היה יוגב אחראי, עם אנשים נוספים, על הזנה פיזית ורוחנית של בני הנוער. בשלב מסוים היו שם 3,000 בני נוער מכל גווני הקשת, ויוגב היה צריך לדאוג שהדברים לא יצאו מכלל שליטה. בעזרת הנהגה רבנית משותפת ניתן מענה לכולם, והוצבו בפניהם כמה אפשרויות פעולה בכל פעם.
יש היום טענות רבות נגד הנוער. למשל על התנהלותו בעמונה.

"כשבאו הסוסים ודהרו באכזריות על אנשים, זה היה מראה נורא. אני מניח שאם הייתי נער בן 20 ולא מועמד לכנסת גם אני הייתי מרים אבן וזורק אותה על הסוסים. זריקת האבנים בשלב הזה היתה מתוך מחאה נוראית. ראיתי את הסוס שדהר על יהודה עציון ונורא נבהלתי, שאלתי אותו אם הוא חי, וגם לי התחשק לזרוק אבן. אבל כשמצננים את הרגשות – וכך אנחנו רוצים לפעול, מתוך שכל, כי זה מותר האדם מן הבהמה – צריך לדעת שלא במלחמה ננצח".

יוגב הציע לעשות 'פנים אל פנים' קבוע. שכל משפחה ביש"ע תהיה אחראית על בלוק של משפחות בתוך הקו הירוק ותקיים איתם אירועים הקשורים למסורת, תכין את בניהם לבר מצוות וכו'. לדעתו, זו משימה מרכזית של הציבור הציוני-דתי.

אתה עוד מאמין ב'התנחלות בלבבות'?
"זהו מושג שנשחק. המשימה של הציונות הדתית היא להנחיל את התודעה הלאומית-יהודית-ציונית לכלל העם. אנחנו צריכים לקחת אחריות על העם, וגם אם קשה מאוד עם הדברים שהוא עושה, אני לא בעד להחליף אותו".

בני הנוער נותרו היום בלי סמכות ובלי תשובות. מה אתה משיב להם?
"צריך לאתגר את הנוער. גם 'פנים אל פנים' זה רק מסלול אחד. מי שמסוגל לחלק נרות שבת – שיחלק נרות שבת, מי שמסוגל להניח תפילין – שיניח תפילין. רוב הנוער הישראלי לא יודע להגיד 'שמע ישראל'. צריך להוביל את הנוער שלנו, והוא ילך לאן שייקחו אותו. הממשלה שלנו פגעה בו קשות".
זו לא רק הממשלה, גם ההנהגה שלנו אכזבה אותו.

"אני מעדיף שלא לבקר את ההנהגה שלנו. אני חושב שצריך לדבר עם בני הנוער ולעשות זאת בכנות. בדולב בנו מאחז, הצבא פירק אותו וכעת בני הנוער מתכוונים לבנות אותו שוב. בליל שבת היו אצלנו 40 בני נוער, ואני אמרתי להם שטוב היה לקחת את הכוחות שמושקעים בבניית המאחז, להעמיד סוכה בלב קניון 'סביונים' ביהוד ולהפיץ, ולהפיץ, ולהפיץ. בראייה לטווח ארוך יש להחזיר את עם ישראל בתשובה לא במובן הצר של המילה, אלא במובן התודעתי, לדעת מה אנחנו מחפשים פה בכלל. הבעיה של חוסר התודעה הלאומית, האיום הרוחני, היא האיום היותר קשה, כי היא יוצרת את הבעיות היותר קשות".

התנועה המשפיעה ביותר
יוגב אולי פיקד על לוחמים קשוחים והגיע לדרגת אלוף משנה, אבל הצניעות שלו והדיבור בגובה העיניים הם דבר שקשה שלא להבחין בו. הוא מדבר בפתיחות וביושר, ואולי זה מה שהכשיר אותו להנהיג את בני עקיבא ולפעול עם בני נוער.

שלוש שנים הוא שימש כמזכ"ל, ובסיומן הוא השלים לימודי תואר שני במדעי המדינה ושימש בפועל כיו"ר דירקטוריון לפיתוח הרובע היהודי. בהמשך הוא עסק בפרויקטים בתחום הרווחה והחינוך, עד שכאמור, המאבק נגד ההתנתקות תפס את ראשו ואת זמנו.
נחזור שש שנים אחורה. איך נכנסים לתנועת נוער משירות ארוך בצבא?
"דבר ראשון אהבתי את זה, והייתי קשור לזה גם כשלא היה לי זמן. היה לי רצון לעסוק בנוער. החלטתי שאני הולך על חפיפה ארוכה, ועוד בג'יפ בדרך חזרה, בלי לנצל את חופשת השחרור, יצאתי לשטח וחרשתי אותו".

בני עקיבא מתיימרת להיות תנועה של כלל הציונות הדתית. איך מותחים את השמיכה שתאחד את כולם?
"בני עקיבא היא תנועת הנוער הגדולה בישראל כיום, גם אם זה לא רשום כך, בגלל שהמדריכים לא מצליחים לרשום את הספרה התשיעית בתעודת הזהות של החניך האתיופי, שאין לו טלפון. זו תנועה מגוונת וגדולה. אין לי ספק שלאורך השנים זו תנועת התשובה הגדולה בישראל, כמו שהרב דרוקמן אמר, כי לא כל מי שמגיע לתנועה בא מבית דתי, אבל החניך ממשיך אחר-כך לישיבה".

היו כאלה שהעבירו עליך ביקורת, ואמרו שבתקופה שבה כיהנת כמזכ"ל הפרידו סניפים לבנים ובנות וזה הבריח חניכים.
יוגב מחייך, מכיר את הטענה. "בזמן שבו הייתי מזכ"ל לא הופרדו סניפים, וגם לא בתקופתו של מי שבא אחרי. יש סניפים נפרדים שאני נתתי להם לגיטימציה. לפני כן לא אפשרו להם לפעול במסגרת בני עקיבא, והם נאלצו להקים תנועות נפרדות כמו 'אריאל'. 34 סניפים הם נפרדים בצורה כזו או אחרת, החל משבטים נפרדים – שזה בסדר גם לפי חוקת בני עקיבא הישנה, וכלה בסניפים נפרדים לגמרי. אני לא אמרתי לסניף מעורב להיות נפרד ולסניף נפרד להיות מעורב. אלו תהליכים פנימיים שעוברים על כל מקום ומקום".

לא נבחנים בדתומטר
יש טענה שבני עקיבא כל הזמן בורחת לעם.
"בני עקיבא לא בורחת. יש שמאל קיצוני מסוים בציונות הדתית, החל מרב בצפון שאוכל לשון הרע, ושיהיה לו לברכה, וכלה באחרים שמפחדים מתהליכים דמוקרטיים ורוצים לכוף על בני עקיבא רק את מה שאצלם, במקום לראות שיש כאן ציבור גדול. יש שני משפטי מפתח: ראשון הוא שכולנו יראי שמים ואיש לא בוחן אותנו בדתומטר, והשני, שכולנו מחוברים לעם ולמדינה. זאת ציונות דתית".
ציונים דתיים שדעותיהם שמאלניות אמרו לאחרונה שאין להם מקום בתנועת הנוער הזו.
"לדעתי, יכול להיות מדריך שדעותיו שמאלניות, רק שעליו להיות ישר ולהציג את עמדת התנועה, ולומר שתפיסת בני עקיבא היא גם שלמות הארץ. זו הנחיה כללית שנאמרת בסמינריונים. היא מודגשת כקו. אם עולה תלונה, בודקים אותה לגופו של עניין".

בכל מקרה, אומר יוגב, ביומיום החניך בשטח אינו מתעסק בשאלות האלה אלא פועל. הוא מציין את העשייה הרבה של בני עקיבא בתחום החסד. "יש היום 25 שבטים של בני נוער מפגרים, המשולבים בכל הסניפים. חניכי התנועה אורזים חבילות מזון, מבקרים בבתי אבות ומתנדבים במסגרות שונות. לאיזו תנועה יש שני סניפים בקרית שמונה, שני סניפים בנתיבות וסניפים בשדרות באופקים, ומדריכים שנוסעים כל-כך רחוק, ישנים לפעמים במקלטים, ומבקשים מהוריהם את דמי הנסיעות?"
למרות מצבו הפיזי הלא פשוט ומצבו של הציבור הציוני-דתי, וגם לאור הסקרים הלא מחמיאים, יוגב אינו מרים ידיים. הוא מבקש לסיים את השיחה עמו במילים של אמונה: "אין יאוש בעולם הזה כלל. יש מקום לעבוד ולהשתדל עד לאן שידינו מגעת, וברוך ה' יש כוחות אדירים בכל מקום שבו אנו מסתובבים".
ofralax@walla.co.il