בשבע 180: שאלת השבוע: השתתפות נשים במאבק

שאלת השבוע: בעקבות אירועי עמונה, האם יש למנוע השתתפות נשים במאבק נגד הרס יישובים?

חגית ריטרמן , י"ז בשבט תשס"ו

אלימותם של שוטרי היס"מ עלתה מדרגה בעמונה: לא רק אלות, אלא גם התעללות ופגיעה בצניעותן של המפגינות. הסיטואציה החדשה מביאה את המגזר הדתי לאומי להרהר על האופן בו צריכות הבנות להשתלב במאבק על א"י. לשאלה נדרשו הפעם נשים מתחומים שונים בעולם החינוך והעשייה.

להרחיק את הפושע ולא את קורבנותיו
ד"ר איימי רוזנבלו, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

אין למנוע את השתתפותן של נשים ובנות במאבק על הארץ. באותה מידה שלגברים ולבנים יש זכות וגם חובה להיאבק על המולדת שלנו, כך קיימות זכות וגם חובה מסוג זה לנשים ולבנות. כשמדובר במאבק על ארץ ישראל, יש שוויון.

עם זאת, אני חושבת שצריך ללוות את הילדים למקום שעליו נאבקים. הייתי בעמונה, וראיתי מעט מאוד מבוגרים. אם אנחנו רוצים שבני הנוער יהיו חלק מהמאבק על מולדתם כיוון שזה החינוך שאנחנו רוצים לתת להם, אז ההורים צריכים להיות שם גם כן, שלא יהיה שוב מצב שבשטח יש אלפי בני נוער ויחסית מעט מאוד מבוגרים.

בעמונה הבנות הפכו לקורבן, אולם האם כדי למנוע מקרים דומים בעתיד עלינו להרחיק דווקא את הקורבן במקום את הפושע? אינני מסכימה עם טענה זו. מה שקרה בעמונה זו שערורייה, אבל אינני חושבת שבגלל התנהגות השוטרים צריך להרחיק מהמאבק על הארץ את הבנות. במקום זאת יש לדאוג שמי שביצע את הדברים האלה ופגע בהן לא יבצע אותם שוב. כמו בטיפול בפשעים אחרים, אסור לנו לפתור את הבעיה על ידי כך שנוציא מהסיטואציה את הקורבן שנפגע במקום את זה שפגע. עלינו לפתור את הבעיה מהשורש, מהמקום שבו היא צומחת.

אסור לעבור לסדר היום על כך ששוטרים מתנהגים בצורה כזאת.@


ד"ר חנה קטן, רופאת נשים

שלחנו ארבעה מבנינו לעמונה מתוך תחושה שיש צורך לשנות מעט את פני המאבק, וזוהי חלק מחובת ההשתדלות המתבקשת מאיתנו בימים אלו; הבנות נסעו להתפלל בכותל המערבי באותה עת. לדעתנו היה צריך מראש להימנע מלשלוח בנות לעימות הצפוי, כאשר היה ניתן לשער שהתנאים שם לא יהיו אלו שהיו בגירוש גוש קטיף (שגם שם, למרות האופי השונה של ההשתדלות, לצערנו לא הכל היה "חלק" מבחינה צניעותית). מבחן התוצאה הוכיח לדאבוננו שאכן אין מקומן של בנות המתחנכות לצניעות בעימות כוחני עם שוטרים וחיילים, עם כל התופעות המכוערות שהיו שם. לדעתי הדלה - המטרה הקדושה אינה מקדשת את כל האמצעים.

לבנות שלנו ישנם כוחות רוחניים נפלאים, וברורה השאיפה שלהן להיות שותפות בכל המהלכים הלאומיים; אך לדעתי אפשר לאמץ גישה שיש מאבקים שמתאימים לבנינו, וישנם מסלולים לא פחות חשובים שמתאימים לבנותינו. אני חוששת שלצד כל ההתקדמות הרוחנית שזכינו לה בציבור שלנו ובחינוך של בנינו ובנותינו, אנחנו עלולים חס וחלילה להתדרדר אחורה בלהט מצוות ישוב ארץ ישראל, שהיא מצווה חשובה ואהובה ועומדת עתה על הפרק; אל לנו לאבד את טוהר המחנה, ואת החינוך שאנו נותנים לבנינו ובנותינו להקפדה בהלכות צניעות, במאבקנו על ארץ ישראל.

חוויות כגון אלו שתוארו בפרוטרוט (וצר לי מאוד שכך!) בגיליון הקודם של העיתון 'בשבע' עלולות להיות הרות אסון לעתיד הבת ואושרה והסתגלותה לחיי אישות. הצלקת נשארת וכואבת, והטיפול בה ארוך ומייגע. חשוב מאוד לכוון את הבת לייעוץ כמה שיותר מהר, ולטעת בה תקווה בהצלחת הטיפול.

"הכזונה יעשה את אחותנו?"
עירית הלוי, מדרשת נגוהות לבנות

התגובה המוסרנית "למה הבנות היו שם" מקוממת ודומה בעיניי להתעסקות התקשורתית לאחר פיגוע ביש"ע בשאלה למה התושבים היו שם. זהו שיח שמעתיק את מרכז הכובד מהתוקף אל הקורבן.
מה עומד, מבחינה מוסרית, מאחורי האמירה שהשתתפות בנות במחאה חושפת אותן לסיכון? מצב שבו נעשה בנו פשע ואנו נסוגות מהזירה, מהווה השלמה עם חציית הקו האדום וקבלתו כחלק מכללי המשחק. נעשה פשע נורא, חולל כבודן של ילדותינו (ולו רק בשל ביצוע ה'פינוי' על-ידי גברים) על זה צריכות היו להתעורר מהומות מול כל תחנות המשטרה בארץ.

מי שעוררה את מרד החשמונאים היא אותה בת חשמונאי גיבורה שאמרה לאחיה בטרם נמסרה למלך "ולמה לא תעשו אתם כמו שעשו אבותיכם? תקנאו אתם כמו שקינאו על אחותם דינה, ובורא שמים וארץ יעזור לכם בזה!" (מגילת אנטיוכוס).

התגובה "שלא תבואנה בנות" נראית לי היסטרית משהו, וקשה להתעלם מהתחושה שרבים מהמתנגדים להשתתפות הבנות כעת לא העריכו את חשיבות המאבק גם קודם לכן.
מאידך, אני לא מקלה ראש בשיקולים פרגמטיים ואינני חושבת שעלינו להיות חשופים לנזקים בלתי הפיכים פיזית או נפשית. שיקולים כאלו רלוונטיים לשאלה איך להיאבק, ורק במקרים קיצוניים, לשאלה אם להיאבק. בעמונה היינו תמימים וחשופים לפגיעה בשל חוסר הכנה. הכנה צריכה להיות קודם כל מנטלית, אך גם מעשית. לנתח תגובות צפויות, להתאים את המחאה לגבולות האישיים של כל אחת, ללמד בת להגיב נכון כשהיא מותקפת ועוד.

הייתי עם בנות מהמדרשה בתוך הבית בעמונה. בשעות שלפני ההרס למדנו תורה, העלינו תרחישים, ותכננו כיצד להגן על גופינו ונפשותינו. בנות המדרשה חזרו מעמונה בקומה זקופה, אולי גם הודות להכנה.

הפסקת המאבק הנשי תהיה ניצחון לרשע, לאלימות ולדיס-אינפורמציה ששירתו את הצד שכנגד. נראה לי שניתן להחזיר את כבודנו ולנקוט בכל האמצעים כדי לאפשר מאבק נשי בנסיבות הקיימות, ולכן מוקדם מדי לוותר עליו.@

היכן הסולידאריות הנשית?
ד"ר עליזה לביא, אוניברסיטת בר-אילן, חברת 'קולך'

לחלוטין לא: אין למנוע מנשים את זכות המחאה. המשחק הדמוקרטי על כלליו חייב להכיל גברים ונשים במגוון התפקידים. העלאת השאלה ומיקומה בשיח הציבורי פסולים. דפוסי החשיבה המבקשים למצוא את האשם באישה ובנערה בחזקת "היא זו שהביאה על עצמה" – ראוי היה שיעברו מן העולם. העמדת האישה כקורבן, גם במקרה זה, מבליטה את מצבן העגום של נשים בישראל, ומלמדת על הנסיגה היומיומית בהישגים חברתיים, פרי עמל רב- שנים, בשאיפה ליצור חברה מתוקנת יותר.

הניסיון למקם את הנשים כאשמות, כמי שמלבות את היצרים, ועצם הדיון בשלילת זכות המחאה מהן מעמעמים את הבעיה האמיתית. אם אכן קרה משהו שאיננו בסדר, החורג מכללי המותר והאסור, יש לבדוק את תהליך ההכשרה של האנשים שנשלחו מטעם המדינה ובשמה. אין לבוא ולחפש – שוב – את האשמה בנשים ובנערות. במסגרת הכללים הדמוקרטיים, נשים וגברים זכאים למחות על עוולות ולהתנגד לאובדן ולכאב, ללא הבדל מין, מוצא ומקום מגורים.

האירוע בעמונה והתגובה הציבורית-תקשורתית-חברתית על תוצאותיו הם עוד סימן לתהליך הכרסום במעמד האישה בישראל המאפיין את העשור הנוכחי. האלם שאחז בסולידריות הנשית השברירית הוא נייר לקמוס לקריסתה של ה"אחיות הנשית". הסולידאריות הנשית בישראל מרכינה ראשה בפני תפישות אידיאולוגית-פוליטית. הזהות הפמיניסטית מתפוגגת בפני הזהות הרעיונית.

חוסר התגובה שאחז בכולם – אנשי רוח, פובליציסטים, ארגוני נשים וחברות כנסת – מלמד על הסתכלות דיפרנציאלית לגבי מצוקת נשים ונערות הבאות מקבוצות שונות באוכלוסייה.
ראוי לשוב ולהזכיר, כי החוק נגד הטרדה מינית אינו חל רק בתחומי הקו הירוק ואינו תלוי השקפה פוליטית. חובה לזכור זאת.@

הרבנית אסתר ליאור
כולנו שמענו על הטרור הנורא שהתרחש בעמונה בהוראת ממשלת השמד וזרועותיה המפלצתיות. קשה לעכל שאמנם ממשלה יהודית, מערכת משפט יהודית בא"י ושוטרים אחים יהודים ינהגו כך במיטב הנוער שלנו. אשר לשאלה אם צריך להתגייס שוב למאבק כזה אם וכאשר ייפול עלינו, תשובתי ברורה: כן, וביתר אומץ.
ההתנהגות הברוטלית שהתרחשה בעמונה באה להרתיע אותנו. אם אמנם ניכנע למסר הזה, הפירוש הוא התקפלות. הפרוש הוא שארץ ישראל חשובה בעינינו עד גבול מסוים, לא בכל מחיר. הפירוש הוא שכאשר המאבק הוא מאוד קשה ומאוד פוגע- נכנעים. יש בינינו 'צדיקים' שמעזים לומר אפילו שאם זה גורם לשנאת אחים ולתדמית אלימה של הציבור שלנו- נוותר. במלים אחרות אנחנו לא נלחמים ממש, רק קצת ובכאילו, בשעה שהגזירות כלל לא משחקות איתנו 'בכאילו' אלא נלחמות בנו, פשוטו כמשמעו, ובכל העוצמה והכח. עם ישראל עבר מצבים קשים בעבר, והיה מוכן למסור את נפשו על ארץ ישראל. מהחלוצים שעלו ארצה במסירות נפש, דרך פרעות הערבים עוד לפני קום המדינה, מוות ממלריה בייבוש הביצות, המלחמות הרבות שנכפו עלינו על ידי האויבים מבחוץ, ועד קרבנות הפיגועים בימינו.
לאורך כל הדרך ניסו אויבינו להכריענו ולגרשנו מנחלתנו. למרות זאת נשארנו במקומותינו, בישובינו בכל רחבי הארץ. כי אנחנו מאמינים בזכותנו המלאה על הארץ הזאת ובחובתנו למסור את נפשנו עליה. המזעזע במה שקרה בעמונה הוא שנתבררה השנאה התהומית אלינו מבפנים.
וזה קשה.
יש מי שכבר יודע על שנאה ומלחמה זו שנים רבות, כמו למשל בנות חברון שמתמודדות מול משטר עוין וממשיכות להלך בעירן בחופשיות ובגבורה. ויש מי שעיניו נפקחו עכשיו, בגוש קטיף ובעמונה.
אבל המסר הוא אותו מסר: או שניכנע לטרור ונרפה, ופירוש ההרפיה הוא ויתור על א"י, או שנילחם עליה. בפעם הבאה, אם חלילה תהיה, עלינו להופיע כולנו, בנערינו נשינו וטפנו, בכל עוצמת ההתנגדות, כמו שהיינו מוכנים בכפר מימון, ובע"ה, מול העוצמה הזאת הרשעות תקרוס.
לעניין צניעות הבנות, יש כאן באמת בעיה, ויש לשבת על המדוכה ולטכס עצה אלו תפקידים תיטולנה במאבק מבלי שתיפגע צניעותן.