חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 181ראשיהפצה

מחזיקי התורה והטורייה - בגליון השבוע

תדמית החלוץ הטיפוסי המכנסי חאקי וכובע טמבל לא תאמה את אורח חייהם של החלוצים מייסדי פתח תקוה #
23/02/06, 00:00
יואל יעקובי

בבלדה המפורסמת שנכתבה אודותם, לא צויין השיעור היומי בגמרא שהעביר יואל משה סלומון, ולא הוזכרו ביכורי השדה שהעלו סלומון וחבריו כמעשר לירושלים # החלקלאים החרדיים ששיננו פרקי תנ"ך תוך כדי עידוד השדה, פעלו מתוך הכרה דתית עמוקה שמעשיהם מקרבים את הגאולה

מזה שנים, בכל פעם שאני נתקל בבלדה על יואל משה סלומון, אני חש עלבון צורב אל מול העוול הגדול שנעשה למייסדי פתח תקווה. בשיר הידוע שמבצע אריק איינשטיין מוצגים שטמפפר, גוטמן וברנט כאנשים חלשים שלא עמדו באתגר וברחו, בניגוד לחברם, יואל משה סלומון, שנשאר במקום על אף אזהרתו של מזרקי, הדוקטור מיפו שלא ראה ציפורים בשמיה של אומלבס – מה שהצביע לדעתו על הסכנה הטמונה בחיים במקום.

ההערכה לר' יואל משה סלומון על להט החזון שפיעם בו היא בהחלט במקום, אך מדוע על חשבון הצגת חבריו באור שלילי? בגרסה המקורית של המאורע, כפי שמספרים בניו של סלומון, מוצגת התנהגותם של החברים בצורה שונה לחלוטין. הראיה הטובה ביותר לכך היא העובדה שבסופו של דבר כל החבורה הזו (ועוד כמה וכמה אחרים, שלא הוזכרו בשיר) נמנתה עם הגרעין המצומצם של מייסדי פתח תקווה.
אבל כל זה הוא עיסוק בפכים קטנים. העוול הגדול הרבה יותר – שמשמעותו ההיסטורית עצומה – היא לא במה שנכתב בשיר, אלא דווקא במה שלא נכתב בו. האזרח הקטן שמאזין לשיר אינו יודע מיהן הדמויות שמוזכרות בשיר, כיצד נראו ומה הביא אותן לרצות להתיישב במקום רדוף קדחת. לא נותר לנו אלא רק לנחש שמה שהדריך את אנשי הבראשית הללו היו הרעיונות הלאומיים שהניעו את הבאים אחריהם: הרצל, בן גוריון ואחרים, ומי שמעוניין ללמוד את האידיאולוגיה ילמד זאת מהאחרונים. לדעת כותב השיר, אין לנו ללמוד מסלומון ומחבריו אלא את הנחישות ועוז הרוח.

עיון קצר בנושא מעלה תוצאות מדהימות. מסתבר שמפעל התחייה הזה החל באנשים שהיו חרדים גמורים, שאת רחובות מושבתם נזהרו שלא לתכנן בצורה של צלב, וילדיהם למדו בתלמוד התורה של המושבה לימודי קודש בלבד. ולא זו בלבד, אלא שגם הרעיונות שהניעו אותם היו שונים מאוד מהאידיאולוגיה שהנחתה את הבאים אחריהם. מייסדי פתח תקווה פעלו ממניעים גאוליים מובהקים, שמוצאם מבתי המדרש של הגר"א והחת"ם סופר.

הצורף שהחליט לעלות
סיפורנו מתחיל בשנת תקע"א (1811). ר' אברהם שלמה זלמן, אברך צעיר תושב העיירה קידן שבליטא,המחליט להיענות לקריאתם של תלמידי הגר"א, שארגנו עלייה גדולה לארץ ישראל במצוות רבם (שאז כבר לא היה בין החיים). מטרת העלייה היתה ברורה: קירוב הגאולה על-ידי אתערותא דלתתא – התעוררות של עם ישראל מלמטה, שתביא אתערותא דלעילא – סיוע אלוקי שישלים את הגאולה.

ר' אברהם שלמה זלמן נטל את רעייתו חנה ואת שלושת ילדיהם הקטנים ויצא לדרך ארוכה, שנמשכה כשנה. בדרך למד את מלאכת הצורפות, על מנת שיוכל להתפרנס ממנה בארץ האבות ולא יצטרך ליהנות מן הצדקה.

בהושענא רבה של שנת תקע"ב הגיעה המשפחה לעכו, ומשם עברה לצפת והצטרפה לתלמידי הגר"א (הפרושים) במקום. לאחר שפרצה מגפה בגליל החליט ר' אברהם שלמה זלמן צורף (או בקיצור: ראש"ז צורף) לעלות ירושלימה.

היישוב האשכנזי בירושלים באותה תקופה היה דל, ולמעשה לא ממש התקיים. לאחר כישלונה של עליית ר' יהודה החסיד מפולין, בשנת ת"ס (1700), נדרש כל יהודי אשכנזי להחזיר את החובות שנטלו אנשי חבורתו של ר' יהודה בצירוף הריבית, שהגיעה ברבות השנים לממדים עצומים. תלמידי הגר"א התעקשו, והצליחו לייסד יישוב אשכנזי פרושי בירושלים.

ראש"ז עסק בירושלים בתורה ובמלאכה, ולמד משכניו את השפה הערבית. קומתו הגבוהה והדרת פניו, יחד עם גדלותו בתורה וכישוריו המעשיים, הפכו אותו לאחד מראשי העדה הפרושית בעיר. אנשי העדה, שהחלה לגדול, נזקקו לבית כנסת משלהם. באופן טבעי הם נתנו את עיניהם בחצר החרבה של ר' יהודה החסיד, 'דיר אל שכנז' (חצר האשכנזים) – אך הנושים הערביים לא אפשרו לפרושים לקבל את המקום.
ראש"ז השקיע את ראשו ורובו במערכה לגאולת החורבה. בסופו של דבר הצליח המאמץ, והשליט המצרי מוחמד עלי – ומאוחר יותר גם השולטן התורכי – אישרו להשיב את החצר לידיים יהודיות. הטינה האישית כלפי ראש"ז צורף מצד הערבים, בעיקר בעלי החוב, גברה, ופעמיים אף ניסו להתנקש בחייו. בפעם השנייה, בי"ט באלול תרי"א (1851), הם גם הצליחו, ור' אברהם שלמה זלמן צורף הי"ד הפך לקרבן הראשון של הטרור הערבי בארץ ישראל המתחדשת.

בנו של ראש"ז – ר' מרדכי, המכונה שאלאמאן (סלומון) על שם אביו, המשיך בדרכו ופעל רבות לבניין בית כנסת 'החורבה', שנחנך לבסוף כשנה לאחר רצח אביו, באלול תרי"ב. ר' מרדכי גם הפך לחקלאי העברי הראשון, כשפיתח משק חקלאי באלמנסורה (אזור עקרון של ימינו). הוא גם הגיש למשה מונטיפיורי תזכיר, שבו תכנית לפיתוח חקלאי של הארץ.

שם הוא כותב: "ובה' אבטח, אשר יחזקני ויאמצני להביא הדבר להצלחה והרווחה, יען הגם שאנוכי הנני מלומדי התורה, ובכל זאת קיוותה נפשי לאלוקים הרועה אותי מעודי לאכול את פרי יגיעותי... ואני אבחר לשבת בגורן בכפר, יען שאדע כי כל יגיע כפי הוא טוב בעיני אלוקים לשים רוח חיים בעצמות היבשות, ארץ אבותינו".

עוד בחיי אביו נדד ר' מרדכי לחו"ל, שם למד את מלאכת האריגה. בהמשך הוא רכש כרם גפנים ותאנים בכפר הערבי בית חנינה. במגפה שפרצה בירושלים בשנת תרכ"ו (1865) מתו שליש מיהודי העיר, ובהם ר' מרדכי ואשתו.

לחיות מעמל הכפיים
ר' יואל משה סלומון, בנו של ר' מרדכי, היה כבר דור שלישי לפעילות ציבורית למען יישוב ארץ ישראל – כשרוחו של אבי הישוב, הגאון מוילנא, מרחפת מעל. ר' יואל משה, שנולד בירושלים בתקצ"ח (1838), היה עילוי בתורה ולמד אצל הגאונים ר' משה ליב מקוטנא (מחבר ספר 'זית רענן') ורבה של ירושלים, ר' שמואל סלנט.

כבר בצעירותו הוא הוכר כבנה החביב של עיר הקודש, וכשנשלח לאחר נישואיו להשתלם בישיבות ליטא ניבאו לו שיהפוך לרבה של עיר הולדתו. מהר מאוד התברר כי לא זה הכיוון של סלומון הצעיר. ר' יואל משה דחה הצעות לכהן ברבנות ברוסיה, בטענה שהוא מעדיף ליהנות מעמל כפיו בארץ ישראל.
עם חברו למסע, ר' מיכל הכהן הירושלמי, נסע ר' יואל משה לעיר קניגסברג שבגרמניה, שם למדו במהירות שיא את אומנות הליטוגרפיה (הדפסה באבן) והוציאו לאור ספר בעברית, שמטרתו ללמד אומנות זו.

בשובם לירושלים חברו סלומון והכהן לר' יחיאל ברי"ל, ופתחו בשותפות בית דפוס. בשנת תרכ"ג (1863) התחילו להוציא לאור את העיתון העברי הראשון בירושלים, 'הלבנון'. 'הלבנון' שימש כשופרו של היישוב הישן בירושלים, בעיקר של העדה האשכנזית-פרושית שבתוכו, שלא שקטה על שמריה ונהנתה מכספי החלוקה, אלא חיפשה דרכים מועילות לשפר את מצבו של היישוב. 'הלבנון' גם הטיף ליישוב ארץ ישראל, בעיקר במדור התורני שלו, 'כבוד הלבנון', שם הובאו מאמריהם של ר' צבי הירש קלישר ושל רבני ירושלים בסוגיה זו. 'הלבנון' גם ראה חשיבות גדולה לפרסם בתפוצות ישראל מידע על ארץ ישראל ועל התנאים השוררים בה.

העיתון נסגר עקב הלשנה, ור' יחיאל ברי"ל המשיך להוציאו לאור – תחילה בפאריז ואחר-כך במיינץ (מגנצא), כמוסף של ה'איזראליט' – ביטאון היהדות האורתודוקסית בגרמניה. ר' יואל משה נטל הפסקה בת כ-15 שנה מעסקי העיתונות, למרות שהמשיך לשלוח רשימות ל'לבנון' במתכונתו החדשה.
מגיפת הכולרה שפרצה בירושלים, שכאמור נספו בה גם ר' מרדכי סלומון ואשתו, עוררה את צעירי העדה ליזום הקמת שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר הצפופה. יחד עם שישה חברים נוספים הקים ר' יואל משה את שכונת נחלת שבעה. בין המייסדים היו גם ר' בייניש סלנט – בנו של רב העיר, ור' יוסף ריבלין – מזכיר הוועד הכללי.

דמותו המרתקת של ר' יוסף ריבלין די בה כדי להזים רבות מהדעות הקדומות נגד אנשי היישוב הישן. ר' יוסף היה מזכיר ומנהל, ולמעשה גם המייסד של הוועד הכללי, ששימש כמעין מסגרת גג לרוב כוללות האשכנזים (פרושים וחסידים). בניגוד למה שמקובל לחשוב, דווקא ריבלין, שהיה האחראי המרכזי לכספי החלוקה, מסר את נפשו להקמת שכונות חדשות מחוץ לעיר, עד שכונה 'ר' יושעה שטעטילמאכער' – ר' יוסף בונה שכונות.

כיוון שתושבי השכונה החדשה חששו לצאת מתחומי העיר הבטוחים, הלך ר' יוסף בשנת תרכ"ה (1865) לגור שם יחידי. כך הוא נהג גם בשכונות הרבות האחרות שהקים: הוא היה קונה בית במקום, עובר לגור בו, וממשיך אחר-כך לשכונה הבאה. ר' יוסף, נצר לתלמידי הגר"א ר' בנימין ור' הלל ריבלין משקלוב, פעל על-פי תורת הגאולה של הגר"א (שבנו, ר' שלמה זלמן ריבלין, הוציאה לאור בספר 'קול התור').

בשיריו, שפורסמו בעיתוני התקופה, לוהטת אש יוקדת של אמונה באתחלתא דגאולה, ששורשיה בחכמת הקבלה מבית מדרשו של הגאון. לימים הצטרף ר' יוסף לחברו ר' יואל משה גם בהקמת היישובים החקלאיים פתח תקווה ויהוד, וקנה לעצמו נחלה בהם.

מיריחו עד הירקון
יחד עם פעילותו הציבורית, שבמסגרתה יצא גם לשליחות לגרמניה עבור בית החולים האשכנזי 'ביקור חולים', המשיך ר' יואל משה גם בפעילות תורנית. הוא היה גבאי בית הכנסת הגדול 'בית יעקב' ('החורבה') שאבותיו פעלו להקמתו, ומסר שם שיעור יומי בגמרא.

ההצלחה בהקמת השכונות דרבנה את יושבי ירושלים לעבור לשלב הבא. ר' יואל משה הבין שהפסוק בישעיה: "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פריים" מדבר תחילה על יסוד בתים, כלומר שכונות חדשות ואחר-כך על פיתוח החקלאות, וכך יזם את הקמת 'חברת יישוב ארץ ישראל' בשנת תרל"ד (1874).

עד שעלתה פתח תקווה לקרקע נעשו כמה ניסיונות רכישה שלא צלחו. בתחילה נעשה ניסיון לרכוש אדמות ממשלתיות סמוך ליריחו. ליוזמה הצטרף גם רבה של ירושלים, ר' מאיר אויערבך (בעל 'אמרי בינה'), שבידיו הופקד חצי ממחיר המניות. כבר אז הוחלט לקרוא ליישוב שיקום 'פתח תקווה', על שם הפסוק מהושע, שמתאר את הפיכתו של עמק עכור לפתח תקווה. עמק עכור, שבו הוצא עכן בן כרמי להורג, נמצא באזור יריחו, ועל כן התאים השם ביותר.

מעניין לציין גם כי בספר 'קול התור' מופיע הצירוף 'פתח תקווה' כאחד מקנ"ו התכונות של משיח בן יוסף, שלדעת הגר"א תפקידו הקמת יישובים חקלאיים בארץ הקודש. לא מצאתי מקור מפורש לכך שלחברי האגודה היו כוונות נסתרות בבחירת השם, אך יש להניח כי הקשר קיים.

הניסיון לרכישת האדמות בכיכר הירדן נכשל, לאחר שהשולטן התורכי הוטרד ממכירת האדמות לנתינים זרים (ר' יואל משה היה נתין גרמני, וחבריו היו נתיני מעצמות אירופיות אחרות). הוא קנה אותן לעצמו, והפך אותן לאדמת ג'יפטליק (אדמה השייכת לשולטן).

בפרשת יריחו השתתף בין השאר ר' דוד מאיר גוטמן, יהודי עשיר שעלה זה מקרוב מהונגריה והיה להוט להקים יישובים יהודיים בארץ. הוא פיזר ממון רב במשך השנים על יוזמות אלו. מה שהניע את גוטמן לעלות לארץ היה המצב הדתי בחו"ל: בהונגריה, שממנה עלה גוטמן, נתנו ההשכלה והרפורמה את אותותיהן, ומצב היהדות הלך והדרדר. גוטמן קיווה כי אפשר יהיה להקים בארץ ישראל ריכוז יהודי חדש, נאמן לתורה, שאינו סובל מהבעיות הדתיות שבגולה.

מעניין שעשרות שנים אחר-כך, השאלה שהטרידה עולים רבים היא כיצד יסתדרו מבחינה דתית בארץ ישראל החילונית. באותה תקופה מיישבי הארץ היו חרדיים בלבד, כך שבתקוותו של גוטמן היה היגיון רב.

ניסיונות ראשונים
עד ליסוד פתח תקווה נעשו עוד כמה ניסיונות לרכישת אדמות חקלאיות. בסביבות רמלה הוצעו למכירה אדמות הכפר דוראן, אך הפחה העדיף למכור את האדמות לסוחר הנוצרי טייאן (שממנו קנו מאוחר יותר אדמות ליד הירקון). שנים לא רבות אחר-כך נקנו אדמות אלו, ועליהן הוקמה המושבה רחובות.

רבה הספרדי של חברון, ר' אליהו מני, יזם את רכישת אדמות הכפר סאנאברה שליד חברון. ברכישה זו תמכו גם רבני ירושלים, הרב סלנט והרב אויערבך, וכן הרב יהודה אלקלעי הישיש – אך גם ניסיון זה סוכל.

בקנייה זו היה מעורב גם ר' עקיבא יוסף שלזינגר, מתלמידי החכמים שעלו מהונגריה. הרב שלזינגר, כמו חותנו – ר' הלל ליכטנשטיין מקולומיאה, שנחשב לגדול הקנאים בדורו – היה קנאי גדול אף הוא והתנגד באופן תקיף לכל גילוי של השכלה. אותה קנאות שאחז בה במלחמתו כנגד מתקני הדת באירופה היתה בעזרו גם בפעולותיו ליישוב הארץ: כתלמיד תלמידו של החת"ם סופר, שראה בעבודת החקלאות בארץ ישראל מצווה לכל דבר, התייחס ליישוב הארץ בקדושה עליונה.

כאשר הצטרף לקניית הנחלה השנייה של פתח תקווה (שבה רכש אדמה גם עבור חותנו), הציע שביום הטלת הגורל לחלוקת הנחלות יגזרו תענית ציבור, ואחרי הטבילה בירקון יתפללו שחרית כביום הושענה רבה. אחרי התפילה יאמרו את כל ספר התהלים, וכל היום יעבור בצום, בתפילה ובעבודה עד הלילה, ואז יערכו סעודה גדולה.

כל חייו ברח הרב שלזינגר מתפקידי רבנות שהוצעו לו, ולמרות התנגדותו הקיצונית להשכלה הוא תמך ופעל להנחלת לימוד המלאכה, ובעיקר עבודת האדמה. שנים רבות לפני אליעזר בן יהודה הטיף ר' עקיבא יוסף גם לשימוש בלשון העברית וללימוד השפה לבנים ולבנות גם יחד.

מהעט למחרשה
ר' יואל משה סלומון, שבינתיים השיג רישיון מהממשלה להוצאת עיתון, החל להוציא לאור את עיתונו 'יהודה וירושלים'. מטרתו של סלומון בהוצאת העיתון היתה לעורר מודעות נרחבת ליישוב ארץ ישראל. הוא פרסם שם מאמרים תורניים בנושא, וכן רשמים ממסעות שערך בארץ. העיתון תמך בדעה כי ההתיישבות בארץ צריכה להיות מושתת על ההון העצמי של בני הארץ, ולא על תרומות מחו"ל. כמו כן גרס העיתון כי מפעל ההתיישבות מוכרח להיות "על פי חפץ ורצון חכמי התורה".

העיתון יצא לאור במשך פחות משנתיים, עד ליסוד פתח תקווה. מאוחר יותר הסביר סלומון מדוע סגר את העיתון: "כותו סופרים עטיכם לאתים וקשתכם למזמרות. רב לכם הגות ואומר דברים, צאו נא מעולם ההגיון והדיבור אל עולם הפעולה והמעשה... עזבתי את מלאכת הדפסת מכתב העת 'יהודה וירושלים' כי מתקו לי רגבי המעשה מאלפי דברים ונאומים רבים".

באחד הימים נודע לר' יואל משה סלומון כי על גדות הירקון ישנן אדמות פוריות של הכפר אומלבס, השייכות לסוחר הנוצרי טייאן מיפו. מביקור במקום הבינו כי דווקא הנחלה הסמוכה לנחלה זו – של סוחר נוצרי אחר בשם קסר – טובה יותר, בגלל ריחוקה מהביצות. אף-על-פי-כן נראו תושבי המקום הערביים חולים.

כדי להיות רגועים, החליטו להזמין את הרופא היווני הנודע ד"ר מזריקה, שיחווה את דעתו על המקום. כשהגיעו למקום סלומון, ר' יהושע שטמפפר ור' זרח ברנט מלווים ברופא, פרש הרופא לצד למשך כחצי שעה והשקיף על הסביבה. כשסיים להשקיף, ירד והסביר לבני החבורה כי אחת הדרכים להכיר את טיבו של מקום חדש הוא לחפש ציפורים. העובדה כי הוא אינו רואה במקום ציפורים מעידה כי המקום מסוכן ביותר להתיישבות.

החבורה היתה נבוכה ביותר. כבר שנים חיפשו אדמה להתיישב בה, ועכשיו, כשסוף סוף התקרבו ליעדם מתברר שהמקום מסוכן? פתאום הפליט סלומון: "ובכל זאת..." שטמפפר החרה-החזיק אחריו: "ננסה". כששמע זאת גוטמן, הוא התרגש מאוד ונפל בבכי על צווארי חבריו, שהצטרפו לבכיו. הרופא היווני, שחשב כי החברים בוכים על הממון שהשקיעו במקום, שעתה ירד לטמיון, הרגיע אותם ואמר שמוטב לאדם להפסיד ממון ולא לסכן את בני משפחתו. הוא נדהם כששמע שהבכי הוא דווקא על החלטתם העיקשת להתיישב במקום.

בראש חודש אב תרל"ח (1878) נחתמה העסקה אצל הקונסול האוסטרי (שהקונה העיקרי, גוטמן, היה נתינו), וכ-3400 דונמים עברו לרשות בני החבורה.

מאה שערים
בסוף חודש כסלו שאחר-כך יצאה חבורת המתיישבים והחלה לחרוש את השדה הראשון במושבה. הם עשו מעין הקפות עם המחרשה, כשבכל הקפה התכבד מישהו אחר, ובירכו 'שהחיינו' בהתרגשות גדולה.
הצעיר מבין המשתתפים בקנייה היה ר' יהושע שטמפפר, שהיה אז בן 26 בלבד. שטמפפר, כמו יהודים חרדים הונגריים רבים, תלה תקוות בלאומיות ההונגרית, התאכזב קשות והחליט לעלות לארץ. בהעדר אמצעים כספיים הוא צעד ברגל מאות קילומטרים עד לסלוניקי, ומשם הפליג באונייה לארץ. הוא התבלט ביכולת עשייה מרשימה, ומאוחר יותר נתמנה ליו"ר ועד המושבה, ועיצב את אופייה החרדי המובהק, שנשמר עוד שנים רבות.

אישיות מיוחדת נוספת מבין בני החבורה היה ר' זרח ברנט. ברנט, יליד עיירה בליטא וחניך ישיבותיה, היגר לאנגליה בצעירותו, אך לא פסק מלחלום על עלייה לארץ. כשהגיע לארץ כבר היה בעל ממון, והוא נרתם לניסיונות להקים יישוב חקלאי.
על הקשר שלו לגדולי הדור תעיד העובדה כי בין מכתבי הברכה שניתנו להוצאת ספר זיכרונותיו בשנת תרפ"ט (1929) נמצאים זה לצד זה מכתביהם של הראי"ה קוק ומתנגדו הגדול, ר' יוסף חיים זוננפלד – רבה של העדה החרדית. ברנט פעל ליישוב הארץ מתוך אמונה תמימה, ומנהגו היה לכלות את כספו ביישוב הארץ, לחזור לאנגליה על מנת להרוויח כסף ושוב לחזור הארץ. כך קרה שעלה לארץ חמש-עשרה פעמים.

מלבד פתח תקווה בנה ברנט גם את שכונת נווה שלום, השכונה הראשונה מחוץ לעיר יפו, שהיוותה היסוד להקמתה של תל אביב. מעניין לציין כי התושב הראשון של השכונה החדשה (מלבד ברנט עצמו) היה רבה של יפו לפני הרב קוק – הרב המקובל נפתלי הרץ הלוי, שהוציא לאור את סידור הגר"א.
בשנה הראשונה ראו המתיישבים ברכה בעמלם, ובסוף הקיץ של שנת תרל"ט העלו לירושלים 30 גמלים טעונים חיטה, שעורה, דורה, שומשום ועדשים בתור מעשר. הם הכניסו את הגמלים לשכונת מאה שערים והכריזו כי הם מזמינים את הכהנים והלויים ליטול את חלקם. השמחה גררה התעוררות גדולה, ורבים רצו להצטרף ולקנות חלקה בפתח תקווה. עכשיו קנו המתיישבים גם את שאר האדמות באזור. את הקנייה עודד רבם של קנאי ירושלים, מהרי"ל דיסקין.

למרות אזהרות הוותיקים, התפתו החדשים להתיישב בסמוך לירקון, מתוך רצון לנצל את מימיו. התוצאות לא איחרו לבוא, ורבים מהמתיישבים באזור, שכונו 'ירקונים', חלו בקדחת. שלושה מהם אף נפטרו. גם ר' יואל משה חלה, אך הוא סירב לעזוב את חבריו, עד שר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, גזר עליו שיסכים להתפנות לירושלים. שנת השמיטה הקרבה תרמ"ב (1882) יחד עם התבואה המועטה של תרמ"א והמשבר של 'הירקונים', הובילו לנטישת המושבה.

מושבה על-פי ההלכה
אחרי שנת השמיטה החליטו המייסדים לחזור לאדמתם, אך ליתר ביטחון להתגורר רק בסמוך לה. כך הוקם המושב יהוד (כיום בתחומי סביון), שתושביו עיבדו את אדמתם בפתח תקווה. במקום הוקמה גם ישיבה בראשותו של הגאון ר' מרדכי גימפל יפה, רבה של ראזינוי שעלה לארץ. משפחת סלומון עברה אף היא למקום.

כשהיו עודרים בשדה, היה ר' יואל משה חוזר עם בניו בעל-פה על דפי הגמרא שלמדו, או על פרקי תנ"ך, שאף בו היה ר' יואל משה בקי. אט אט חזרו המתיישבים להתגורר בפתח תקווה, והיישוב ביהוד הידלדל.

משנת תרמ"ב נוספו למייסדים הראשונים מבני ירושלים ומעולי הונגריה גם עולים חובבי ציון מביאליסטוק. אופייה של המושבה נשאר חרדי, וכשניסה ברנט להכניס את פתח תקווה תחת חסות הברון מנעו אותו מכך חבריו, מתוך חשש שפקידי הברון ייצרו סחף לכיוון החילוניות – כפי שקרה במושבות אחרות.

ר' יואל משה חזר לירושלים לפעילות ציבורית, ובניו נשארו לעבד את אדמתם בפתח תקווה. לקראת סוף חייו הוא ניסה להקים התיישבות חרדית באזור רפיח.
משברים רבים עברו על מייסדי הישוב, אך מתוך אמונתם היוקדת בכך שמעשיהם מקרבים את הגאולה השלמה הם החזיקו מעמד. המושבה נשארה חרדית לאורך שנים ארוכות, גם כשכבר הוכרזה כעיר בימי המנדט הבריטי, ושטמפפר הבן מונה להיות ראש העיר הראשון שלה.

כשתכנן ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה'חפץ חיים', לעלות לארץ ישראל (דבר שבוטל בסופו של דבר מסיבות שונות) הוכנה לו דירה בפתח תקווה, סמוך לישיבה שעלתה מלומז'ה. העובדה שהמייסדים היו בני ירושלים ניכרת עד היום בזמני כניסת השבת ובמנהגי הקבורה – שהונהגו כמנהג ירושלים.
אם המושבות היתה גם המקום הראשון שבו הוטלה על הציבור היהודי הנהגת המקום. התושבים הנהיגו שיטת בחירה דמוקרטית לוועד המושבה – דבר שלא היה מקובל בכפרים שברחבי האימפריה העותומאנית. מיותר להזכיר כי המושבה התנהלה באווירה דתית מובהקת ובכפוף למורי ההלכה. מוזר לשמוע היום תמיהות בנוסח "כיצד ננהל מדינה יהודית על-פי ההלכה", כאשר המקום הראשון בניהול עצמי יהודי בעת החדשה נוהל על-פי ההלכה.

בן גוריון לא הבין
בספר שהוציא יעקב סלומון, נכדו של ר' יואל משה, על אבותיו, הוא מביא מכתב ששלח דודו חיים סלומון לרב הראשי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. דוד בן גוריון התקשה להאמין שר' יואל משה האמין בביאת המשיח, שאם כך – כיצד פעל באופן מעשי להביא את הגאולה?!

הרב הרצוג שאל את הבן על כך, וזה ענה לו: "אבא ז"ל היה שומר מצוות וחרד לדבר ה', ובלי ספק האמין בביאת המשיח". הוא הסביר כי ישנן מספר גישות לאמונה בביאת המשיח. למרות שהיו שסברו שאין לדחוק את הקץ, היו אחרים – ובתוכם ר' יואל משה – שטענו כי חובה לקרב את ביאת הגואל במעשה. זה היה הלך הרוח ששרר ביישוב המתחדש לפני מאתיים שנה, אצל רובם המכריע של תלמידי הגר"א. הדבר הזה היה ככל הנראה מחוץ לעולם המושגים של בן גוריון, ולכן הוא התקשה לתפוס זאת.
כששאל מנחם יהודה שטמפפר את אחיו יהושע מדוע החליטו בכל זאת להתיישב באומלבס, למרות אזהרתו של הרופא היווני, ענה לו האח בסגנון המדרש על ר' עקיבא, שצחק כשראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים. "בירמיהו פרק ד' נאמר: 'ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמים נדדו'. עתה, כשראיתי שהתקיימה הנבואה, שאכן אין אדם ולכן גם עופות השמים נדדו, נחזור אנו למקום. יהיה אדם ויהיו גם ציפורים". אולי מישהו מוכן להוסיף את האמרה הזו לשיר על ר' יואל משה סלומון?

הבלדה על יואל משה סלומון
מילים: יורם טהרלב. לחן: שלום חנוך. ביצוע: אריק אינשטיין
בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת בציר הענבים
יצאו מיפו על סוסים
חמשת הרוכבים.

שטמפפר בא וגוטמן בא,
וזרח ברנט
ויואל משה סלומון,
עם חרב באבנט.

איתם רכב מזרקי
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.

ליד אום-לבס הם חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טיפסו
לראות את הסביבה

אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.

אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך.

קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו,
והרעים שלושתם פנו
לשוב לעיר איתו.

אמר אז יואל סלומון
ושתי עיניו הוזות:
"אני נשאר הלילה פה
על הגבעה הזאת".

והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.

לאן הוא עף, לאן פרח
אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה.

אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים,
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.

ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון.