בשבע 182: הוי ארצי:

חגי סגל , ב' באדר תשס"ו

היה לא תהיה
מכונת הפינוי וההרס נעצרה סוף-סוף. אולם הספורט הישן באוסישקין יישאר על תלו.

שרותי גריסה בע"מ
אחרי תקופה ארוכה של אבל וייאוש, מגלה הימין בחודש האחרון סימני התאוששות. למרות מצבו הקשה בסקרים הוא החל לאסוף עצמו מהקרשים ולצאת למבצעי שכנוע הירואיים בריכוזי מצביעים חילוניים. זאת נראית כרגע משימה בלתי אפשרית כמעט, אבל אחרי עמונה הימין כבר לא מפחד להתעמת עם סוסים דוהרים. פעילי שטח ותיקים ומסורים, כמו יעקב שטרנברג מירושלים, סוזי דים מרחובות, אריאל דורפמן מבית-אל ואורית שפיץ מהצפון הרחוק, עמלים קשות כדי לשנע מערכת הסברה אדירה. מאות מתנדבים כבר מקדישים שעות פנאי יקרות לשיחות טלפון ולמפגשי פנים אל פנים. אלפים יצטרפו אליהם בשבוע הבא.
דים העבירה לי, כהדגמה לעוצמת ההתנדבות, איגרת דוא"ל מרגשת שקיבלה מאם לשישה ילדים, מעקורי היישוב חומש, שמבקשת לדעת כיצד תוכל להשתלב במבצע. ביתה נחרב בקיץ לנגד עיניה, אבל היא לא הרימה ידיים, ומוכנה לקושש קולות בכוחותיה הדלים. גם פליטי גוש קטיף נרתמו למבצע.
והנה, בקצה אחר של אותו מחנה עצמו, ולכאורה בשם אותן מטרות בדיוק, מתארגנת יוזמה רצינית הפוכה: לבזבז לימין רבבות קולות ולגזול ממנו מנדט או שניים. מאחורי היוזמה עומד ראש מפלגת חזית יהודית לאומית, ברוך מרזל, ויש לו נסיון מרשים בתחום. הוא ממש מכונה לגריסת קולות ימניים. במערכת הבחירות הקודמת כבר הוריד לטמיון 36,202 קולות ימניים. הרבה אנשים התחננו אז בפניו לא לרוץ, אבל מרזל רץ עד הסוף המר, לא עבר את אחוז החסימה (שעמד על כ-48 אלף קולות), וגרם לימין הפסד של מנדט לפחות.
הפעם, רף החסימה גבוה עוד יותר, כי הכנסת ה-16 הגביהה אותו מאחוז וחצי לשני אחוזים, ולכן יש צורך ב-70 עד 80 אלף קולות כדי להסתנן לכנסת. סיכוייו של מרזל לעמוד במטלה הזאת קלושים ביותר, למרות הסיוע המוסיקלי המרשים של אריאל זילבר. אמנם מעת לעת מתרחשים בארץ נסים, אבל אסור להמר עליהם, ודאי לא עכשיו, כשחרב העקירה מתהפכת מעל כל ישובי גב ההר.
אך אפילו אם נניח שיקרה נס, ומרזל יהיה בעוד חודש חבר-כנסת מכובד, אז מה? כאיש עקרונות הוא הרי לא יסכים לחבור לאף קואליציה, אפילו לא לקואליציה בראשות בליכוד, וישב ארבע שנים באופוזיציה. יהיה לו שם הרבה זמן להחליף קריאות ביניים עסיסיות עם אחמד טיבי ולכתוש עד עפר את זהבה גלאון. פעם בחודשיים-שלושה הוא יגיח לביקור עתיר עיתונאים בסכנין, אולי גם יגיש בג"ץ מעת לעת, אבל לא הרבה מעבר לכך. השפעתו הפרלמנטרית על מצב האומה תהיה אפסית.
מרזל היה עוזר פרלמנטרי של הרב מאיר כהנא הי"ד, והוא אמור לזכור שבסוף הקדנציה הרב יצא משם כלעומת שבא. בלי חוקים חדשים, בלי תקציבים למפעלים קרובים ללבו, אפילו בלי השפעה מוסרית. אין סיבה להניח שתלמידו ינחל הצלחה גדולה יותר, מה גם שהתלמיד כבר נאנס להתנער בגלוי מתורת רבו. ערב הבחירות הקודמות הוא הצהיר בפני ועדת הבחירות המרכזית, בכתב ובעל-פה, כי חזר בו מדעותיו הכהניסטיות. האיש שמתקשט עכשיו בגי'נגל "הפעם לא מתפשרים", דווקא הפגין פשרנות מרשימה. "שיניתי את עמדותיי", אמר לוועדה, "היום אני לא מכליל את כל הערבים, אני לא נלחם בכל הערבים... אני בעד להיאבק נגד האויבים שלי, אלה שרוצים להשמיד אותי בלבד".
לאור העמדה העדכנית המתונה הזאת מתבקשת השאלה מה כבר ההבדל האידיאולוגי הגדול בין מרזל לבין האיחוד הלאומי? התשובה היא שאין הבדל. מרזל לא ימני יותר מאפי איתם או מבני אלון. טענת המחץ שלו נגדם, על עצם הסכמתם לרוץ ברשימה אחת עם "השמאלן" זבולון אורלב, היא טענה לא רצינית. גם מרזל עצמו היה מוכן לרוץ ברשימה אחת עם אורלב. ערב סגירת הרשימות לכנסת, לפני כחודש, התאמצה מפלגתו להשתלב ברשימה המשותפת של האיחוד הלאומי והמפד"ל. בשתי המפלגות הללו חששו, די בצדק, שמרזל יבריח מצביעים "מתונים", ולכן הוא נגרע מהרשימה. במקום למחול על כבודו למען ארץ ישראל, הוא התגייס לנקום במפלגות הימין הוותיקות, ובעצם להעניש את כל הימין. מרזל, יהודי מקסים, אספן מצוות, מתנחל מסור, נרתם לחבל במו ידיו באינטרס הפוליטי של מפעל ההתנחלויות.
בבחירות 99', כבר שכחנו, הוא החליט לתמוך פומבית דווקא ביהדות התורה, אותה מפלגה שהשתלבה לימים בקואליציית ההתנתקות של שרון תמורת בצע תקציבים. בבחירות שלאחר מכן רץ עם מיכאל קליינר, ולאחר הכשלון הכל-כך צפוי הם לא הואילו לשבת הפעם בבית, אלא הקימו שתי מפלגות חדשות, כאילו כדי להוכיח שאין גבול ליכולת הפיצול העצמי של הימין. קליינר רץ כעת ברשימה נפרדת, לאו דווקא על רקע ויכוח אידיאולוגי נוקב עם מרזל, ומבזבז מצידו עוד אלפי קולות לימין. ביחד הם יוכלו להקים קואליציה מרשימה אחרי הבחירות, קואליציה חוץ פרלמנטרית כמובן.
אגב, מילא הקולות שירדו לטמיון. בכסף שמרזל משקיע במסע הבחירות שלו אפשר לבנות עוד כמה דירות בתל רומיידה. לא חבל?
פינוי-עינוי
"הגירוש הוא העונש הקשה ביותר ליהודי. מדובר בהרבה יותר מאשר סילוקו מן המקום. זה כמעט כמו עקירתו המוחלטת מעל אדמת הבורא, בשל דעה קדומה שמגרשת אותו בכוח אל מחוץ לכל הגבולות" (ציטוט מעזבונו הרוחני של הפילוסוף משה מנדלסון, היהודי המפורסם ביותר במאה ה-18, כפי שנדפס בביוגרפיה הטריה עליו מאת שמואל פיינר).

בדיחה ישנה
בידיעות אחרונות הודפסה השבוע הכותרת החדשותית הבאה: "חדש: ליצן בשירות ההסברה של ישראל". חדש? ומי הסביר עד עכשיו?