בשבע 182: הבית של כולם

חגית רוטנברג , ב' באדר תשס"ו

ערב אחד כינסו אותנו אמא ואבא במטבח לשיחה חשובה. "אנחנו רוצים לשפץ את הבית", הודיעו לנו, "ורצינו לשמוע מכם מה הייתם רוצים לשנות בחדרים שלכם".

בטרם הספיק אבא לסיים את המשפט, ניתך עליו מבול של רעיונות: "אני רוצה שיצבעו לי את החדר בסגול, עם ציורים של פרפרים", הכריזה רותי הקטנה.
"בחדר שלי צריך עוד חלון, הוא ממש חשוך", ביקש מאיר.
"אני צריכה שטיח מקיר לקיר, כדי שאוכל להתאמן לחוג ההתעמלות שלי", אמרה תמר.
"ולי יש בקשה יותר גדולה", הוסיף צביקי. "אני צריך להרחיב את החדר, כדי שאוכל לארח הרבה חברים, שיוכלו להישאר לישון אצלי".

כך נמשך זרם הבקשות, ואמא ואבא הקשיבו בסבלנות לכולם. "טוב", אמרה אמא כשסיימנו לדבר. "אנחנו נתייעץ מחר עם הקבלן שיעשה את השיפוצים, ונראה מה אפשר להגשים מכל החלומות שלכם. בינתיים, הגיע הזמן לישון". הישיבה המשפחתית התפזרה, וכל אחד הלך למיטתו, עם הדמיונות הוורודים על החדר החדש והמופלא שיהיה לו בקרוב.

למחרת הודיעה לנו אמא שהקבלן אמר שיוכל לעמוד במשימה, אבל זה ידרוש קצת מאמץ וסבלנות מצדנו. "בטח, אין בעיה!" פצחנו בתרועות שמחה. אבל השמחה לא ארכה זמן רב.
בשבוע שלאחר מכן השתקעו בביתנו חבורת השיפוצניקים עם כל הציוד שהביאו לעבודה. בערב היינו צריכים לארגן את החדר לקראת הצביעה והשיפוץ: "להזיז את כל החפצים למרכז החדר, ולעטוף אותם בניילונים", הכריזה אמא, שניצחה על המלאכה, בעוד אנחנו גוררים את עצמנו באטיות מהכורסה.
מאיר דווקא עבד בחריצות: מחר הרי עומדים להכין לו את החלון החדש שביקש בחדר, אבל לצביקי ולי בכלל לא התחשק לעבוד קשה בשביל החדר של מאיר. "לא רוצים – לא צריך", הכריז מאיר בטון נעלב, וארגן לבדו את החדר במשך שעות ארוכות. כשסיים, יצא כולו מזיע לסלון והביט בנו משחקים.

"אתם עוד תראו איזה חדר יפה יהיה לי", ניסה להפנות את תשומת לבנו, ללא הצלחה. כעבור יומיים היתה למאיר הזדמנות להחזיר לנו: "עכשיו תור החדר של צביקי ושלומי", הודיעה אימא. "אתם כבר יודעים איך להכין אותו".

צביקי ואני קמנו בחוסר חשק מופגן לכיוון החדר, וביקשנו ממאיר שיעזור לנו. "לעזור לכם? מה אכפת לי, זה בכלל לא החדר שלי. תסתדרו לבד, בדיוק כמו שאני הסתדרתי", סיכם, ושקע בקריאת ספר. גם רותי ותמר לא הסכימו לעזור: "יש לנו מסיבה בבית הספר, אין לנו זמן", התחמקו השתיים ויצאו.
בטח לא תתפלאו לשמוע שגם כשהתחילו לצבוע את החדר של רותי ותמר, לא היתה התגייסות כללית: צביקי ואני הלכנו לשחק כדורסל, מאיר הלך לחבר, ורותי ותמר גררו לבד את כל הרהיטים בחדרן.
בסוף השבוע החדרים שלנו באמת נראו כמו שדמיינו: חלון נוסף, צבעים וציורים על הקירות, וכל אחד השוויץ בחדר היפה שלו, שנראה ממש כמו שדמיין. אבל המבצע לא הסתיים: עכשיו התחיל החלק של אמא ואבא, שרצו שינויים בסלון ובמטבח.
"אוף, אי אפשר לקחת אוכל, הם כל הזמן עובדים שם", התלוננה רותי.
"הרעש הזה נורא, אני לא יכול לישון", התעצבן מאיר מדי בוקר.
"מתי הם הולכים כבר? השיפוצים האלה מלכלכים לי את כל הדברים", טענה תמר.
אמא לא אהבה את התלונות שלנו, אבל אמרה שעוד מעט העבודה תסתיים, והכל יחזור לשגרה. זה לא ממש הרגיע אותנו, ומיום ליום גברו הצעקות והכעס בבית. בוקר אחד התעוררנו, ובבית היתה דממה. לא דפיקות, לא מסורים, לא פועלים. שקט מוחלט.
"מה, זה נגמר?" קפצה רותי מהמיטה, וכולנו אחריה. הסלון היה אמנם ריק מפועלים וכלי עבודה, אבל ערמות של חול, אבק, צבע ולכלוך נערמו בו בכמויות. על השולחן המאובק גילינו פתק בכתב ידה של אמא: "רציתם שהכל ייגמר כבר, אז ביקשתי מהם ללכת מיד כשיסיימו. עכשיו נשארה לכם רק משימה קטנה, שתצטרכו לעמוד בה, למרות שזה לא דווקא החדר שלכם. עבודה משותפת ונעימה, אמא".