בשבע 182: התורה במרכז

לרב חיים יש הרבה תשובות לשאלה למה צריך ישיבה ברעננה # הדרך הארוכה שעבר אל חיק הדת, מציבה אותו כיום בראש ישיבת ההסדר בעיר, שממוקמת דווקא בלב בית הספר היסודי

עפרה לקס , ב' באדר תשס"ו

# פרויקט הדגל של הישיבה הוא מבצע "פנים אל פנים" ברעננה באמצעות אנשי טלמרקטינג, ולמרות זאת הרב רטיג לא מגדיר את עצמו"ממלכתי" # הוא מצהיר כי אינו מוכן לרקוד "הורה" עם מי שמפרקים לו הכל , ודורש מהציבור הדתי לא להיות פראיירים של צה"ל

הוא הקים ישיבה באזור המרכז כי שם מתקבלות ההכרעות החשובות, וכי יש הרבה עבודה עם העם. בישיבה שלו עורכים 'פנים אל פנים' בצורה מקצועית ועל-ידי מערך טלמרקטינג מסודר. אבל הרב חיים רטיג, ראש ישיבת ההסדר 'בינות' ברעננה, שגדל כילד לא דתי, גם מציע להקים מחיצה של עשרה טפחים מן הציבור החילוני: "יש לנו אמירה ייחודית, ואנחנו צריכים להשמיע אותה".

ראש העיר שהפך לקצב
אביו של הרב חיים רטיג איבד את אשתו ואת ילדיו בשואה. הוא עצמו היה בנסיעה כשלקחו את בני עירו להשמדה, ולכן ניצל. ב-10 השנים שאחרי המלחמה הוא שימש כראש העיר של דושניקי שבפולין, ובמהלכן נישא שנית ואף נולדה לו בת. בשנת 57' החליטה המשפחה לעלות לארץ בעקבות הרוחות האנטישמיות שנשבו באזור.

"כמו כולם, אמרו להם שמביאים אותם למקום ליד חיפה ולקחו אותם לקריית שמונה", מספר הרב רטיג. "כמו רבים אחרים, גם הוא לא רצה לרדת מהאוטובוס, ואז בא אליו מישהו ואמר לו ביידיש: 'יהיה בסדר', אז הוא ירד". ככה הגיע משפחת רטיג לעיירה הצפונית. האב, שהיה בן 54 וראש עיר בדימוס, פתח חנות בשר והפך לבעל אטליז.

חמש שנים מאוחר יותר, כשהיה אביו בן 61, נולד חיים. ההורים לבית רטיג לא שמרו מצוות והעניקו לבנם חינוך חילוני. במהלך השנים חלה התקרבות מסוימת של האב ליהדות, אבל הבית היה חילוני לגמרי. "ביום כיפור לא הדלקנו אור, וזה היה מאוד מוזר. זאת היתה חוויה של ממש, שהשאירו חשמל דלוק. בשלב כלשהו התחלנו ללכת לתפילות וגם הקמנו מניין. התחלתי ללכת עם כיפה מתוך רצון פנימי, אבל המשכתי לנהל אורח חיים חילוני לחלוטין. לא הכרתי אנשים דתיים, ומיותר לציין שהסטיגמה שלי על אנשים דתיים היתה שלילית מאוד".

תושבי קריית שמונה חלקו כבוד רב לדת, אבל התלמידים הטובים הלכו לבית ספר חילוני. רק מי שלא התקבל לבית הספר הממלכתי הלך לבית הספר הדתי. החילוניות נתפסה כמתקדמת, היהדות כמשהו פרימיטיבי.

"להיות דתי זה לא רק לקיים מצוות", מסביר הרב רטיג. "זה עניין חברתי, שבטי, לאן אתה שייך, ולשייכות הזו לא מגיעים מיד. נרשמתי לישיבת כפר הרא"ה, ולא הלכתי כי לא היה לי העוז. הם שלחו מכתב שהזהיר לא לבוא עם מכנסיים מתרחבים וכל מיני גזירות כאלה שבטח היו רגילים אליהם במקומות אחרים, אבל אחותי ראתה את זה והתפוצצה מצחוק. בבוקר קמתי והלכתי לבית הספר החילוני".

בבית הספר החילוני בקריה, מספר הרב רטיג, היו מורים דתיים שהשפיעו עליו מאוד, וגם חבר'ה שהניחו תפילין. אפילו בית כנסת היה. אבל גם שנות התיכון עברו עליו "רגל פה רגל שם". הוא היה ממארגני המסיבות המרכזיים: "הקפדתי על שמירת שבת, אז לפחות גרמתי לכך שהמסיבות לא ייערכו בשבת" הוא צוחק.

ההיכרות עם חבר'ה דתיים שנוח להתחבר אליהם, והתחלה של שיוך חברתי שבה הוא כה רצה, החלה לנבוט כשנכנס להדריך ב'בני עקיבא'. תנועת הנוער גרמה לו לפגוש מדריכים שהיו תלמידים בישיבת ההסדר. "מדריך טוב לא הייתי", הוא שוב צוחק, "אבל התחלתי לפגוש אנשים נורמליים. עד אז, חוץ מהרב דרורי וכמה מורים דתיים – אף אחד לא ניסה לקרב אותי".

באותה שנה הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים בישיבה, ולאחר שיחות עם בן הקריה, שלמד בישיבת הכותל, החליט לבחון אופציה של לימוד בישיבה הירושלמית. "הגעתי לשבת לישיבה, ואמרו לי: 'בוא תיבחן בגמרא'. פחדתי, כי לא ידעתי מה זה להיבחן בגמרא. ניגשתי למי שהוא היום ידיד טוב שלי, הרב יאיר דרייפוס, ואמרתי לו: 'אני רוצה ללמוד בישיבה הזאת'. אז הוא אמר לי: 'עזוב, תלך למכון מאיר'".

הרב רטיג לא התקבל לישיבת הכותל, אבל בעזרת שיחת טלפון מהרב דרורי הוא השתחל פנימה.

לא להיסגר
להבדלי המנטליות בין העולם החדש והישן של הבחור הצעיר, חיים רטיג, היו ביטויים רבים. אחד מהם היה ההיכרות עם אמות המוסר החדשות. "ראיתי שלוקחים ספרים ושמים כסף בקופה שלידה, ואף אחד לא גונב, ולכולם זה טבעי ונורמלי. לי זה היה מוזר, ראיתי בזה דבר מפליא".

אבל לא הכל היה כה קסום. הרב רטיג היה צריך להשלים פערים רבים, והסביבה – נאמר בלשון עדינה – לא ששה לעזור. פרט לחברותא בערב, הוא נאלץ ללמוד חודשים ארוכים לבדו. "שאלתי למה לא מסכימים ללמוד איתי בחברותא, בסך הכל אני לא אדם בלי יכולות. אמרו לי 'לא, אתה באת מבית חילוני, אתה תעכב אותם והם לא יתפתחו'". היום, בישיבה שלו, מסדר הרב רטיג לכל בחור שלוש חברותות, כדי שאיש מתלמידיו לא ייתקל במצב דומה.

ישיבת 'בינות' של הרב רטיג שוכנת בתוך בית הספר הממלכתי-דתי 'יבנה' ברעננה, ובחורי הישיבה פועלים בקרב התלמידים. ילדיו של הרב רטיג עצמו לומדים בבית ספר 'נועם'. כאחד שנתקל בחומות בצורות מדי מצדו של הציבור הדתי, אני שואלת את ראש הישיבה אם אין בשליחת ילדיו לבית ספר מסתגר משום הותרת רבים מאחור.

"ודאי", הוא משיב. "זו חולשה. אבל זה בגלל שאנחנו לא רוב, אנחנו תרבות מאוימת. הילדים שלי למדו בקריית שמונה ואחר-כך בנהרייה, והם הרגישו קצת עופות מוזרים. אי אפשר שאחרי מסיבת סיום של כיתה ו' הילדים ילכו לבריכה מעורבת והילדים שלך לא יוכלו ללכת. או שהבנים יכתבו לבנות כל היום 'אני אוהב אותך' וכו'. אני לא מפחד שהילדים שלי יתקלקלו, אבל אני לא רוצה שהם ירגישו לא בנוח".

מצד שני, אומר הרב רטיג, להתנתקות מהחברה הדתית והחברה הכללית יש מחיר, ובפרט שלפעמים הדברים הופכים מוגזמים ויש התפלגויות על גבי התפלגויות. "אני חושב שצריך לקבוע איזשהו קו נורמלי". הרב רטיג מעיד כי הוא אינו מחפש אליטיזם, וכי גם בישיבה שלו הוא מקפיד להכניס בכל מחזור חבר'ה שבעדינות הוא מכנה אותם 'לא דומים לאחרים'. הוא חש שיש כאן איזושהי שליחות.
זו מודעות שיש לך בגלל העבר שלך?

"כן, ואני חושב שזה קו נכון. יש 2000 בני נוער שהולכים לישיבות ומכינות ו-4000 בני נוער בציבור הדתי שצריך לעשות להם 'פנים אל פנים' ולהביא אותם אלינו".

רעננה על המפה
לפני שנפתח הפרק הרענני בחייו, הספיק הרב רטיג להתגייס לגבעתי ולהיות מ"כ די קשוח ("אהבתי את החיילים שלי, אבל הם לא ידעו"), להתחתן, לשוב לקריית שמונה, להימנות עם מקימיו של הכולל בעתניאל ("ביישוב היו אז 9 משפחות") ולאחר מכן להיות המנוע הדוחף של הקמת ישיבת ההסדר בנהרייה. בישיבת 'נהר דעה' היה הרב רטיג דמות מרכזית ביותר במשך 6 שנים, מעין סגן ראש ישיבה, אבל אז הוא החליט לעזוב. "אני מאוד אוהב את נהריה, אבל אי אפשר לשבת בשקט, הדברים מוכרעים כאן".

להיות סגן ראש ישיבת הסדר בכל מקום שהוא – זה לא לשבת בשקט.
"זה חשוב, אבל באיזשהו שלב אתה מרגיש שמיצית את עצמך, כי ההישג הוא שהישיבה תגדל בעוד 30 תלמידים. פה זה עולם אחר לגמרי, אני מרגיש שיש לי עוד מה לתרום ל-20 שנה לפחות".
יש טענה שמקיימים היום באדיקות יתר את מילות השיר "ישיבות נקים בכל מקום".

"נכון שלפעמים עודף תחרות גורם למשברים. אבל אני חושב שזה בגלל צורך, ולא רק צורך של רבנים להיות ראשי בתי מדרש, אלא צורך אמיתי של המקומות. במרכז הארץ אנשים מרגישים שהם נמצאים בנקודת האידיאל. שאלו אותי: 'מה צריך ישיבה ברעננה?' ואני מסתכל ורואה שיש הרבה מה לעשות ולקדם. ייתכן שהישיבות הקיימות היו צריכות לנדוד למרכז הארץ, אבל זה לא קרה".

הרב רטיג רואה את ריבוי הישיבות כריבוי תורה וגם כתחרות בריאה, שהביאה לקידומן של ישיבות רבות. מי שלא התחדש קודם, כעת לא היתה לו ברירה. אגב, כשעולה השאלה של בזבוז תקציבים ומשאבים הוא אומר שהדבר הזה קשור בכלל לחרדים.

ישיבת 'בינות' הוקמה לפני שלוש שנים וחצי והיא מונה כ-60 תלמידים, כולל אלה המשרתים בצבא. "היתה לנו קבוצה, וחיפשנו מקום במרכז". הם דיברו על נתניה וגם על הרצליה, ולבסוף נחתו ברעננה. "לקח זמן לממסד לעכל אותנו, אבל היום אנחנו מקבלים הרבה עזרה מהעירייה".

פרט לדוכני תפילין, פועלים בחורי הישיבה בתוך בית הספר שבו הם שוכנים, ולומדים עם הילדים גמרא ומשניות. בכניסה לבית הספר שוכן זוג אופניים מפואר, המצפה לילד שיפגין את הבקיאות הרבה ביותר בחידון שייערך בימים הקרובים. התלמידים מעבירים חוגים של 'בית התלמוד' בקרב 250 תלמידים דתיים, ונראה כי בשנה הבאה יהיה לימוד יהדות גם בבתי ספר לא דתיים. הישיבה גם פתחה מדרשה לבנות שירות לאומי וסטודנטיות, המלמדת תחומים "שבאמת מעניינים בנות בגיל הזה".

מעבר לכל אלה שכרה הישיבה אנשי טלמרקטינג המתקשרים למשפחות חילוניות ומעניינות אותן במושגים של אחדות וסגירת הקרע. "יש היענות מאוד גבוהה, שהפליאה גם אותנו", אומר דוד צביאל, האחראי מטעם הישיבה על כלל הפרויקטים. "הולכים אליהם הביתה ומדברים עם המשפחות, ובשלב הבא אנחנו רוצים לחבר בין המשפחות האלה למשפחות דתיות".

הרב רטיג מבקש להבהיר שלמרות כל אלה, בחורי הישיבה הם קודם כל באי בית מדרש, וכדי להשפיע באמת הם קודם כל מנסים לגדול בתורה. מעבר לשני סדרי גמרא בעיון, לומדים התלמידים הלכה ותנ"ך, פילוסופיה יהודית, חסידות ועוד. "מנסים לפתוח אותם לראייה רחבה של תורה".

לגבי הקו של הישיבה, אומר הרב רטיג, "אין לנו קו אחד. הרעיון שלנו זה הסינתזה. בהחלט יש הרבה דברים טובים בהר המור, מרכז הרב, ישיבת רמת גן וגם פוניבז', ומהבחינה הזו אנחנו חושבים שתורה גדולה יותר היא זו המשלבת דברים. אבל אנחנו לא אפורים, יש לנו את האמיתות שלנו".
אתם 'ממלכתיים'?

"אנחנו בעד הממלכתיות ונגד הממלכתיות. אני באתי מהחברה החילונית, ואני לא רוצה להיות כמוה למרות שזה מאוד נוח. 'אני הישראלי האמיתי' זו תחושה מאוד סוחפת, אבל אני חושב שהציבור שלנו צריך לעמוד על שלו והוא לא עושה את זה מספיק. קידשנו כל מיני ערכים כי ה'יחד' שלנו איתם חשוב לעומת ה'יחד' שלנו עם החרדים, שהוא לא כל-כך חשוב. זו בעיה.

אז אנחנו ממלכתיים, אבל התורה היא לא פחות חשובה מזה, והאמירה הציבורית שלנו היא לא פחות חשובה. אנחנו לא יכולים להיות דתיים שקופים".

לא לוותר על ההסדר
השבוע קיבלה הממשלה את המלצת ועדת בן בסט בדבר קיצור שירותם של חיילי צה"ל לשנתיים. הממשלה דחתה את המלצתה האחרת של הוועדה, שנהנתה מתמיכתו של האלוף אלעזר שטרן, שלפיה יש לפרק את פלוגות ההסדר. קשה לדעת אם לא מדובר בתרגיל בחירות, שיתפוגג בעוד חודש. בכל אופן, תחושת האיום על ההסדר עדיין מרחפת.

הרב רטיג סובר כי אם אכן יקוצר השירות, תהיה לכך השפעה מכרעת על דמותו של ההסדר. "אחרי שנתיים של שירות צבאי האנשים יהיו משוחררים, וצריך להתכונן לזה. אני מעריך שאלו שישרתו שנתיים לא יחזרו לישיבה, וכך לא תהיה המשכיות לישיבות ההסדר, שמטרתן לגדל תלמידי חכמים ומחנכים רבנים. מדברים על כך שיש כאלה שילכו על 'תורתו אומנותו' ואחרים על 'הסדר מרכז'. אפשרות נוספת היא לקיים לימודים תורניים עד גיל 22, ואז לשרת 16 חודשים".

הרב רטיג חושב שניתן וצריך לעשות גם צעדים אקטיביים כדי להגן על ההסדר מפני האיומים הנוכחיים. הראשון הוא קמפיין מסודר, שיסביר לכלל העם מדוע ישיבות ההסדר הן חשובות כגורם מחנך שבונה אנשים, "ולא סתם הצהרות שמפזרים ראשי הישיבות כשיש להם קצת זמן". הדבר השני הוא הצבת ישיבות ההסדר על המפה החברתית, שבה יש להן אמירה. דבר נוסף שמציע הרב רטיג הוא להתחיל את הלימוד בישיבת ההסדר בגיל 16. "כל מי שאני פוגש אומר שכל 12 השנים של בית הספר הן בזבוז זמן. צריך לחשוב על זה". כדי לקיים את כל אלה, סובר הרב רטיג, צריך איחוד כוחות וגם כוח פוליטי גדול ומשפיע.

לא פראיירים
אחרי אירועי עמונה ערכו אנשי ישיבת 'בינות' כינוס פנימי, ובו אמר הרב רטיג דברים נוקבים. בין השאר הוא הכריז שעל הצבא לדעת שהציבור הציוני-דתי אינו פראייר. "אמרתי שני דברים: שאנחנו ציבור גדול מאוד, ושאי אפשר למחוק אותנו סתם ככה. שלא יחשבו במערת האכיפה שהם יעשו מה שהם רוצים, יכניסו אנשים לבית סוהר, יתנהגו כמו שמתנהגים במדינות אפלות – ואנחנו נשתוק. אני מאמין בממלכת עם ישראל, אני חושב שהמדינה מספיק חשובה לנו, אבל לא בכל מצב יפגעו בנו, יפרקו לנו את הכל ואנחנו נעמוד בצד, נרקוד הורה ונתחבק עם כולם. יש כאלה שאנחנו לא חברים שלהם".
הרב רטיג מסביר שמפקדים בצבא משוכנעים שהנטייה לשרת במקום הכי קרבי שאפשר זה משהו גנטי בציבור הציוני-דתי, ולא תוצאה של גישה או חינוך. "הם חושבים: 'נשפיל את הרבנים, נשפיל את הממסד, נרמוס ראשי ישיבות הסדר עם אלות ושום דבר לא יקרה, כי הנוער תמיד ירוץ להתגייס וליחידות קרביות. שטרן בטוח שהנוער לא עם הרבנים. ככה זה היה לפני 10 ו-15 שנה, אבל ההפרדה שהיתה פעם בין בני הנוער לרבנים לא קיימת היום. לפעמים הנוער קיצוני יותר מהרבנים, שמהווים, למעשה, גורם ממתן".

הגעת למרכז הארץ כדי להתחבר, ואתה אומר דברים קשים. אתה עושה הפרדה בין העם והשלטון?
"יש כאן מנגנונים שמובילים את האנשים, אבל העם בסופו של דבר איתם. מי שישים את הפתק של 'קדימה' הוא בסופו של דבר עם השלטון".

אז איך באותה נשימה אתה יכול להתחבר לעם?
"אני יכול להתחבר לאנשים גם אם אני רואה חסרונות, ואני חושב שיש הרבה דברים טובים בציבור החילוני שאנחנו לא רואים אותם. מעבר לכך אני חושב שאם הם היו נחשפים למה שאני נחשפתי, כלומר לעולם הישיבתי שהוא בעל עוצמות ומוסר גבוה מאוד, והוא גם מתוחכם ואיכותי, זה היה מביא להתעוררות פנימית אמיתית".

נוער עם חושים בריאים
בעקבות ההתנתקות, יש לי משבר אמון בהנהגת הרבנים של הציבור שלנו. כשאני קורא את ספר ירמיהו ורואה את נבואת ירמיהו על החורבן, שמולה עלו נביאי שקר שהבטיחו שלא יהיה חורבן... אני עושה 'העתק הדבק' ישיר לכל תקופת ההתנתקות, שהרבנים הבטיחו לנו שתכנית ההתנתקות 'היה לא תהיה'. איך אני יכול כיהודי ציוני-דתי ללכת אחרי רבנים שהוליכו אותי שולל? (מתוך שאלה לרב רטיג באתר 'מורשת'. השאלה עברה עריכה כדי להקל על הקוראים).

"אני תמיד אמרתי 'היה תהיה'", משיב היום הרב רטיג. "חלק מהתלמידים כעסו עלי. אמרתי את זה כי לא רציתי את התירוצים של אחר-כך. אני זוכר שכשהייתי נער, חב"דניקים הסבירו לי שהרבי לא ימות. שאלתי אותם מה יקרה אם כן, והם אמרו לי לא יכול להיות שהוא ימות, כי הוא המשיח. ואז, כשהוא מת, ביקשתי הסבר ורבים מהם אמרו: 'הוא לא מת, התבלבלת'. כאן קצת קשה להגיד שלא היתה נסיגה". אגב, על הרבנים שאמרו "היה לא תהיה" שאותם תוקף השואל כותב הרב באתר: "זכור שרבנים רבים מסרו עצמם על שלמות העם והארץ. היזהר כשאתה שופט את דבריהם".

הגישה של הרב רטיג לבני הנוער, כך נדמה, באה מתוך מקום של כבוד הדדי. בכלל, ניכר כי ראש ישיבת רעננה טרם סיגל לעצמו הנהגות של איש ציבור שנדרש להתפתלויות והתחכמויות. הוא עובד עם בחורים צעירים כבר שנים ארוכות, ונראה כי הוא קורא אותם היטב.

"בני הנוער עושים את האינתיפאדה הזו לבד", הוא אמר לפני כמה שבועות לעיתון 'הארץ'. "הם לא סופרים אף אחד, גם לא את הרבנים".
"אני חושב שהנוער הוא נפלא", אומר היום הרב רטיג. "זה נוער מלא אידיאלים, מלא טוב, נוער שמאמין מאוד בערכים שהוא חונך עליהם. הנוער הזה עבר משבר, שברובו היה בגלל הממסד, אבל יכולנו טיפה להקהות אותו. להגיד 'היה לא תהיה' וגם 'לא תהיה נסיגה שלישית', להגיד 'זה הולך לקראת הגאולה השלמה וגמרנו' – זה דוגמטי מדי. אנחנו כולנו מאמינים שבעזרת ה' זה יהיה ככה, אבל יש גם צד ריאלי, שצריך לקחת בחשבון.

"דבר נוסף הוא שהעמדנו את ארץ ישראל כאידיאל שאחריו אין חיים. אני לא יכול לדמיין את הנוער הזה יוצא להפגנות על דברים אחרים, כי לא חינכנו אותו לזה. הוא לא יפגין על כך שבשדרות נוחתים טילים או על זה שיש הומלסים בתל אביב. יש נוער שפתאום הכל נשבר לו, כי העלו את הצבא לדרגה מאוד גבוהה, שהתורה היא רק הכנה לקראתו, אבל בעצם זה לא ככה".

איך מחברים את הנוער בחזרה למנהיגים?
הרב רטיג מהרהר. "לנוער יש חושים בריאים, ואי אפשר למכור אותו עם רעיונות מנותקים מהמציאות. אי אפשר לדבר על קדושת השלטון והממשלה כשהוא רואה את ההיפך. צריך לספק לו הסברים, ויש כאלה. במהלך כל ההיסטוריה היהודית היו קבוצות שסיכנו את עולם הערכים היהודי, וחכמי ישראל נאבקו בהם. חשוב לא לשנוא אף אחד, אבל צריך להיאבק. צריך לספק לנוער אמיתות מורכבות".
דיברת על אינתיפאדה של בני נוער.
"גם אצל הערבים בני הנוער עשו את המאבק. האינתיפאדה הראשונה התחילה מהנוער, הורים התנגדו והילדים לא נכנעו. הם הרגישו בחושים בריאים שיש כאן חולשה של שלטון, ופעלו. אני לא אומר שאנחנו עושים אינתיפאדה אלימה, אבל יש כאן אלמנטים טובים ורעים. מצד אחד התנערות מביאה להתקדמות, מצד שני יש בזה סכנה של ניפוץ כל הממסד. לכן אני חושב שהנוער צריך לתפוס את עצמו מעט, והסיסמאות שלפיהן 'אין רבנים אין פינויים' צריכות להירגע. רבנים, ואני לא מדבר על עצמי, עברו בחיים כל מיני תהליכים ומאבקים, ויש להם אחריות נוקבת בצורה שבה המאבקים מתנהלים".

בלי תמימות, בלי ייאוש
לפני שנים רבות, מספר הרב רטיג, אמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כי מדינת ישראל תיסוג בסופו של דבר מיו"ש, וכתוצאה מכך מחצית מן הציבור הציוני-דתי יחזור בשאלה ומחציתו האחרת תרד מהארץ. "אני חושב שהתפקיד שלנו הוא להראות את ההיפך. בסופו של דבר יש פה סדרה של מאבקים על הזהות של המדינה, על השורש, ובמאבק הזה אנחנו מצליחים יותר מאשר בקרבות הקטנים. אני חושב שהמסר הכי חשוב לנוער הוא לא להתייאש. צריך לאבד את התמימות, אבל לא להתייאש".
ofralax@walla.co.il