בשבע 182: על דעת עצמי

אבי סגל , ב' באדר תשס"ו

אול אראונד אולמרט

קצת מוגזם, כל הטרראם סביב אהוד אולמרט, מ'קדימה' ומאחור. אולמרט, עם כל הכבוד, הוא לא בדיוק תותח-העל שמנסים למכור לנו, וגם לא השטן שמנסים למכור אחרים. הוא לא אחראי לכל עוולות העולם, אבל גם לא ליותר מדי הצלחות ציבוריות. מ"מ ראש הממשלה, שרק לפני שבוע-שבועיים היה עוד פוליטיקאי דרג ג', לא יכול להפוך בבת אחת לאישיות מזהירה או לגדול הצוררים. זה לא עובד כך.
בסך הכול, אולמרט הוא אולמרט – סתם פוליטיקאי מן השורה שבמקרה נפל על תפקיד מעט גדול עליו. אף אחד מעשרות המנדטים שתקבל מפלגת קדימה לא ניתן יהיה לייחס לאישיותו המלבבת או הצלחותיו המקצועיות של האיש. ומצד שני, שום מנדט לא ייגרע מהמפלגה בגלל עברו הצבאי הג'ובניקי או השמצות ענתיקות אחרות.

כמו ברוב מערכות הבחירות, מה שיכריע את בחירות 2006 - אלה בעיקר הנושאים שעל הפרק, ולא האנשים שעל הפרק. לכן, ראוי למתן מעט את העיסוק האובססיבי בדמותו של מ"מ ראש הממשלה, ולשם שינוי להתעסק במה שבאמת חשוב – מצבה של החברה הישראלית.
אוי, אולמרט, איך הובלת אותה למצב כזה? סליחה, סליחה, זה לא אתה. לרגע אחד איבדתי שליטה, נו, אתה יודע איך זה.

מעטים מול שולטים

יש אנשים בימין שלא מצליחים להבין דבר אחד: אנחנו מגזר מיעוט, ואת המיעוט דופקים ומקפחים. חבל, אבל זאת עובדת חיים – בכל מגזר, בכל מדינה דמוקרטית. הערבים מקופחים, העולים מקופחים, השחורים באמריקה מקופחים. מי שעדיין מחזיקים באידיאולוגיה השלטת הם הגברים החילונים האשכנזים הוותיקים.

כדאי להזכיר את העניין הזה, כי חלקנו עדיין חש נבגדות – החברה הישראלית בגדה בנו, וכעת אנחנו נעשה לה 'נא' ונתנתק ממנה. אבל השמאל החילוני עשה רק את הדבר המצופה ממנו – דריסה של המיעוט. אנחנו יכולים וצריכים להיאבק בכך, אבל הגיע הזמן למחוק את הפרצוף המופתע מעל פנינו. האם באמת החשבנו עצמנו ל'אדוני הארץ', כפי שמאשים אותנו הצד השני?

כן, אנחנו מיעוט מקופח, ותמיד נהיה כך, בין אם נתנתק ובין אם לא, בין אם נצביע בבחירות ובין אם לא, בין אם נצליח להציל את יש"ע ובין אם לא. כל עוד אנו במיעוט מספרי, ואולי אפילו כשנהפוך לרוב, המדינה תמשיך להיות חילונית ושמאלנית. זהו טבע העולם, כדאי להתחיל להתרגל, ורק אז נוכל לחזור ולהיות מיעוט משפיע וקולני.

רבים מול נשלטים

יש אנשים בשמאל החילוני שלא מצליחים להבין דבר אחד: אנחנו מגזר מיעוט, והמיעוט לא יכול להתנהג כמו חלק מהממסד. תחושות הקיפוח והנרדפות חזקות יותר, המצוקה והמרירות גדולות יותר, ההפגנות קולניות וגם אלימות יותר, היחס לחוק גמיש יותר. חבל, אבל זאת עובדת חיים – בכל מגזר, בכל מדינה דמוקרטית.
כדאי להזכיר את העניין הזה, כי חלק גדול מהשמאל בטוח שהאלימות נמצאת אצלנו בגנים, ולכן יש להקיא אותנו מהחברה הישראלית הממוסדת. אבל אנו עושים רק מה שמצופה מאתנו, ובדרך מתונה יחסית למגזרי מיעוט אחרים. רובנו ממלכתיים, שקטים ושומרי חוק. אבל הגיע הזמן שהשמאל יבין גם מאיפה באה האלימות וההתלהמות של מעטים.

הפגנות 'תרבותיות' ושקטות הן לוקסוס של השולט. בהפגנות השמאל ישירו שירי שלום וייתנו ידיים זה לזה, משום שהשמאל צריך פחות להיאבק בממסד אטום ודורסני. השמאל החילוני המרכזי, לא כולל אנרכיסטים ומטורללים נוספים, הוא עצמו הממסד. כך הוא מתנהג, וכך מתייחסים נציגי השלטון (כמו המשטרה) אליו.

רק הבנה עמוקה של טבע העולם, מצד השולטים והנשלטים כאחד, יכולה להבהיר לכולנו עד כמה אנחנו חלק מסיפור ידוע מראש, ועד כמה אפשר לשנות את הניואנסים בעלילה כדי לשפר את המצב.

חמסה עלינו

א. בעקבות דבריו הסבירים בהחלט על השלטון הירדני, החל עליהום מטורף על האלוף יאיר נווה מצד פוליטיקאים, פקידים ממשלתיים ואנשי תקשורת. אין מה לדבר: דמוקרטיה זה דבר נהדר, כל זמן שהמונרכיה השכנה לא נעלבת משטויות.
ב. יפה היה לראות את תגובות ההזדהות ואיחולי ההחלמה מצד טוקבקיסטים מהשמאל, בעקבות הידיעה באינטרנט על מחלת הסרטן של הרב בני אלון. עכשיו נותר רק לבקש, שהמגיבים משמאל יפסיקו לאחל מחלות סרטן למתנחלים בריאים. תודה ורפואה שלמה.
ג. ההחלטה להפסיק את פיטום האווזים בארץ לא תציל את חייו של אפילו אווז אחד. שכן אותה כמות של אווזים יפוטמו – רק שאלה לא יהיו אווזים ישראלים... מוזר, כיצד לוחמי זכויות בעלי החיים, המזוהים בדרך כלל עם השמאל, העדיפו הפעם את הלאומיות על פני זכויות האדם האינדיבידואל.
ד. "איך יש להם לב? איך יש להם לב?" ייבב בזעם מגיש גל"צ אלי ישראלי. והנה חידה: על מי הוא דיבר? 1. על מחריבי הבתים ומגרשי היהודים בכפר דרום. 2. על עוקרי המתים מקבריהם בנווה דקלים. 3. על מפצפצי הגולגלות בעמונה. 4. על הורסי אולם הכדורסל של הפועל תל-אביב באוסישקין.
ה. "נשיא אירן הוא אנטישמי, גזען ושונא ישראל... אין טעם לנהל עמו תחרות התבטאויות חריפות". (אהוד אולמרט מגדיר מחדש את הביטוי 'ממממה זזזזה??!!').

יודע את מקומי

שולחן השבת: אומרים שמפאת כבודו של השולחן, אין להותיר אותו מיותם אפילו לשניה אחת. ובכן, הכלל הזה עובד אצלנו בדיוק עד הנגיסה בפרוסת 'המוציא'. מיד לאחר מכן, אני מבחין כי בני הקטן מנסה להדליק את מערכת הסטריאו, בעוד בתנו התינוקת מתחילה לדרוש בתוקף את סעודת השבת שלה. וכך נאלצים שנינו – רעייתי ואני – לבלות את סעודת השבת בהתרוצצות ובטיפול בילדים. ושולחן השבת? אם הוא הסתדר עד עכשיו בכוחות עצמו – הוא יוכל להתבודד עוד קצת.

מלח: כמו בכל בית יהודי חם, מונחת מלחייה גם על שולחן השבת שלנו. אלא שמטעמים בריאותיים, אני צמוד לאחרונה לדיאטה נטולת תרכובת הנתרן הכלורי הזה. מה עושים? אני נוהג להערים על פרוסת החלה – טובל אותה מעט במלח, ומיד אחר כך מנער אותה עד שכל הגרגרים נופלים חזרה. זה בסדר, גם אני לא מבין את ההיגיון בזה.

זמירות: סיפור עגום, הנובע מחוסר התאמה קולית בין רעייתי וביני. אתם יודעים, בדיוק אותו חוסר התאמה שיש בין אחינועם ניני וגונזו מהחבובות. חלוקת הכישרון בינינו היא, שאשתי יודעת לשיר, ואילו אני יודע לאכול הרבה עד שבטני אומרת שירה. זה לא מפריע לנו לזמר יחד את "מנוחה ושמחה", לפחות עד שהשכנים דופקים אצלנו בדלת, חסרי מנוחה ובפנים לא שמחות בכלל.

דבר תורה: אני לא מצטיין במיוחד בהכנת וורטים, אבל לשם כך יש לנו ספרים מעולים של פרשנות המקרא, ואני נוהג לקרוא מתוכם במהלך הסעודה. אשתי מבקשת ממני לא להקריא את הוורט מלה במלה, אלא לומר את הדברים בלשוני שלי. מכיוון שאני לא רוצה לסרב לה, אני מקריא מתוך הספר מלה במלה אבל מכניס בכל משפט שני את המילים "כאילו" ו"בעצם".

אירוח: לעתים קרובות, אנו נוהגים לארח או להתארח לסעודת-השבת. ותמיד-תמיד הופכות הסעודות לתחרות גסטרונומית עיקשת בין זוגות החברים. בכל סעודה משותפת, לא חשוב מי המארחים, גדל והולך מספר סוגי המאכלים המוגשים על השולחן, שכן אף מארח לא ירשה לעצמו להרעיב את ידידיו ולהיחשב קמצן. מובן מאליו שרוב האוכל נותר בקערות. אז במוצאי השבת, אנו שולחים אותו לכל מדינות אפריקה הרעבות, ומאוחר יותר הן שולחות לנו חזרה את מה שנשאר.
דינמיקה קבוצתית: כל עוד אני אוכל לבד עם אשתי, מקסימום גם עם בני, הלוגיסטיקה של חלוקת האוכל לצלחות היא די פשוטה. מרגע שיש סועדים נוספים, 80% מהדיונים בסעודה נפתחים במילים: "אפשר את האורז, בבקשה?" או "בחייאת, תעביר לי את המיץ". אומרים, שהרעיון של כריסטופר קולומבוס לצאת למסעותיו התחיל במשפט ששמע בסעודת השבת: "תגיד, אתה מגיע להודו?"