בשבע 182: פורים שמח ומבדח או קופץ וצורח?

שאלת השבוע: רב פורים, חיקויי מורים, הכתרה ותקנון פורימי: חגיגות אדר במוסדות החינוך הדתיים – פריקת עול או מסורת בעלת ערך חינוכי

חגית רוטנברג , ב' באדר תשס"ו

במוסדות החינוך הדתיים יודעים המורים שבשבועיים שבין ראש חודש אדר לפורים, כללי המשחק משתנים. שפע של הצגות, מסיבות, רבני פורים, הרבה בדיחות וקמצוץ שיעורים של ממש. האם התלמידים עוברים את גבולות הטעם הטוב בחגיגות חודש אדר? האם ערך השמחה בא לידי ביטוי בצורה אמיתית, או שהוא רק מסווה להוללות ומעשי שטות שעלולים גם לגרום לפגיעה בזולת? אנשי חינוך מדברים ברצינות על גדרי הצחוק

שבת 'זכור' כשבת 'שובה'
הרב מאיר צוקרמן, ר"מ בישיבת "בני עקיבא" כפר הרא"ה.

ראוי לבחון תופעות התנהגות לעומקן, ולנסות להבחין במגמות.
פורים הוא חגה של תורה שבעל פה. אמרת "תורה שבעל פה"- אמרת "תלמידי חכמים". התנאי לקבלת תורה, זו שבע"פ כמו זו שבכתב- אחדות בעם.

סביב פורים מתקיימים "ברורים" של יחסנו לתורה שבעל פה, ולחכמינו- רבותינו- מורינו שבכל דור ודור, ו"ברורים" של מרקם היחסים החברתיים. זו הסיבה שבמוסדות חינוך רבים, היו בימי הפורים תופעות של חוכא ואיטלולא מאנשי הצוות החינוכי, והתנהגות בעייתית מאד ומריבות בין שכבות התלמידים.
אנו זוכים להתקדמות נפלאה ועצומה בשנים האחרונות בשני תחומי "ברורים" אלו: בעוד ועוד מוסדות יש הידברות ברוכה, ועבודה משותפת של התלמידים והצוות החינוכי, בעוד ועוד מוסדות, אין כבר הצגות של חיקויים של אנשי הצוות החינוכי, ושמחת הפורים הולכת ומזדככת ומיטהרת משנה לשנה.
לפני שלוש שנים התארח אצלנו בישיבת כפר הרא"ה בשבת "זכור" בוגר שסיים אך שלוש שנים לפני כן, ובאמצע סעודה השלישית, כשהשירה ביטאה "עת רעוא דרעוין", ו"רב פורים" סיפר סיפורי צדיקים וחסידים, שאל- העיר הבוגר (לאור מה שזכר משבת "זכור" בזמנו): "אנחנו בשבת זכור- או בשבת "שובה"?.....

ובכל ליל פורים, באישון ליל, אחרי תום הריקודים של כלל תלמידי הישיבה, בבתי המדרש ובבתי הר"מים שלנו יושבים עשרות(!!!) תלמידים שלגמו הרבה יין, ושרים שירי קודש בערגה, ומגלים את צפונות לבם: כמה אהבה לתורה, כמה אהבה לתלמידי חכמים, כמה אהבה לעם ישראל...
פורים בחינוך הדתי הולך ומשתבח!

תלמידים של אדר
אלישיב רייכנר עיתונאי ורכז חינוכי במדרשת ביחד בירוחם

כל מי שקשור לעולם מערכת החינוך יודע שמשנכנס אדר יצאה השנה. אבל במקום הגישה שאומרת 'בואו נעבור את אדר בשלום, עם כמה שפחות נזקים', אני ממליץ על הגישה שרואה בחודש הזה הזדמנות. אדר הוא הזדמנות לתלמידים רבים שלא באים לידי ביטוי במשך השנה, לגלות את כישוריהם בכתיבה, במשחק ובהומור. כמו שקיים המושג המוכר 'רב פורים', ישנה גם תופעה ברוכה שניתן לכנות אותה 'תלמידים של אדר'. תלמידים של אדר אלו תלמידים שהאווירה המיוחדת של החודש הזה מגלה אותם. חלק מתגלים בחוש הומור, חלק מתגלים ביכולת משחק, חלק בשירה ובנגינה, ותלמידים שמפיקים את אירועי החג מביאים לידי ביטוי יכולת ארגון. אני זוכר איך הרבנים ב'ישיבה לצעירים' שבה למדתי היו אומרים ללא מעט תלמידים אחרי אירועי פורים משפטים כמו: "לא ידעתי שאתה כזה', 'חבל שלא הכרתי אותך קודם', ו'אם הייתי יודע...".

אבל אדר הוא לא רק הזדמנות לרענון המסגרת החינוכית ולגילוי כשרונות, אלא גם הזדמנות להתחברות. אחרי הכול המהפך במגילה התחיל מהרגע שאסתר ציוותה על מרדכי 'לך כנוס את כל היהודים'. הצרות שלנו מתחילות כשאנחנו עם מפוזר ומפורד ולכן המשימה של פורים היא התקהלות והתחברות. מצוות ההתחברות המובהקות של פורים הן משלוח מנות ומתנות לאביונים, אבל גם השמחה של החג, צריכה להיות משתפת ומאחדת. השנה פורים חל בתקופה של בחירות. מצד אחד, תעמולת הבחירות שמאפיינת את התקופה, יכולה להעניק השראה טובה להומור ולסאטירה, אבל מצד שני, תקופת בחירות היא גם תקופה מפלגת ומקטבת. בפורים השנה, למרות הבחירות שמרחפות באוויר, צריכים להתאמץ ולהתאחד בשמחת החג.

ללמוד להפיק מתוק ממר
שרה אליאש מנהלת אולפנת 'להב"ה', קדומים

כמו כל דבר, גם בחגיגות הפורים אני רואה הזדמנות. יש פה פתח לתלמידים לחוות וללמוד את נושא עבודת ה' בשמחה. חודש אדר מזמן לנו את ההתמודדות החינוכית הזו, שאיננו יכולים לוותר עליה. אמנם, יש להשקיע עבודת הכנה מאומצת סביב מבצעי פורים השונים והאווירה בכלל, ובמיוחד עם בנות השמינית. אצלנו עוסקים בהכנה ולימוד של מהי בעצם השמחה, מציירים לעצמנו מה המטרה, האידיאל, אליו תוביל השמינית לאחר מכן את כל בנות האולפנה. במהלך השבועיים הללו אנו מבררים את עניין עבודת ה' בשמחה, וזה הפן החיובי והמרומם שבכל העניין.

מעבר לזה, לאור המצב הקשה שעובר על הציבור שלנו בשנים האחרונות, אני רואה בחיוב את העובדה שבחודש אדר ישנה הזדמנות לאוורר קצת את הרגשות, לשכוח מהכל. אני זוכרת שלפני מספר שנים נרצחה אצלנו תלמידה בפיגוע בעיצומו של חודש אדר, והבנות עשו שאלת רב האם להמשיך לחגוג את ההכתרה ושאר המבצעים. קיבלנו הנחיה להמשיך לשמוח ולקיים את כל החגיגות כרגיל. היתה לנו עבודה קשה באותה שנה- לקחת את השמחה ובעזרתה לרומם את הבנות ממצב הרוח העגום. אבל זה נותן לנו הזדמנות גם ללמוד שאפילו מהמר ביותר ניתן להפיק מתוק, ולשמוח. מצוות השמחה היא מצווה שלא כל כך קלה לקיום לכן צריך גם קצת 'מילי דשטותא', קצת שטויות לפעמים. אני מאמינה שבעבודה נכונה, כשמדגישים את החיוב, ניתן לשמור על הגבולות. נכון שצריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, ולשמור על האיזון שבין לתת יד חופשית לבין ביקורת, אבל בעזרת הכנה נכונה ומאומצת אפשר להימנע מפריצת הגדרות. נכון שתמיד יש חשש של פריקת עול, אבל אין אפשרות לא לקחת את הסיכון הזה, כי זו התמודדות חינוכית חשובה בה עלינו להנחיל לנוער כיצד ניתן לשמוח ללא חציית הקווים האדומים.

אם לא היה אדר - היינו צריכים להמציא אותו
חגי לובר שחקן, תיאטרון 'אספקלריה'

מבין שתי האפשרויות שהוצעו לי, אבחר בשלישית, כדרכם של פוליטיקאים ואנשי הציונות הדתית. בעיניי, 'מילי דשטותא' זה משהו באמצע שאינו בשרי ואינו חלבי. ההוללות, שלקוחה מהקשר שלילי של עבירות ומעשים אסורים, איננה מצויה במוסדות החינוך הדתיים בחודש אדר, למעט אולי שוליים בודדים. מאידך, גם שמחה של מצווה ושמחה בכלל, שהן ביטוי לעולם רוחני, איננה תיאור נכון למצב. חודש אדר ממוקם בשלב כזה של השנה בו אנשים זקוקים לפורקן. גם האביב שמתעורר נותן רצון לצאת לחופש, להרגיש שבירת מסגרת. במובן זה יש משהו חיובי במילתא דבדיחותא, ומצאנו גם בגמרא את תלמידי החכמים שהיו פותחים את שיעוריהם במילתא דבדיחותא. זו בעיניי צורה של מנוחה, ויש יתרון בהרפיה שכזו. לכן גם אם הבדיחה לא תמיד מוצלחת, זה בסדר גמור. נכון שיש סכנה שזה יהפוך להפסקה שתימשך כל החיים, ואז זה דבר גרוע. כשמדובר בהפסקה של שבועיים בחודש אדר- מצוין, אבל אם נישאר באווירת אדר כל השנה- מתי נעבוד באמת? צריך גם לבדוק האם ההתפרקות הזו לא באה לחפות על ריקנות. דבר זה תלוי בכל מקום, ויש לבדוק אותו בהתאם לאוכלוסיית התלמידים עליה מדובר. לפעמים מספרים בדיחה כי לא רוצים להתמודד עם אתגר, יוצאים להפסקה מההתמודדות. במקרה כזה, לא הבדיחה היא הבעיה, אלא חוסר ההתמודדות עליה באה הבדיחה לחפות. כמו כל דבר גם עניין הבדיחות והשטויות דורש מידתיות, אולם בעיקרו של דבר, יש לכך מקום ואם הוא לא היה קיים- היינו צריכים להמציא אותו.

גילוי כוחות הנפש
אברהם ליפשיץ, אולפנית טבריה

לפי מיטב הכרתי במוסדות החינוך בהם אני עוסק ובפריפריה שלידי, פורים הוא חג שעושה דבר גדול לתלמידים. החג הזה מבטא את מה שהוא צריך לבטא, ומגיע למימושו הנכון, שהוא ההיפך המוחלט מהוללות. התהליך מתבטא בשלושה מישורים משמעותיים:

1. במגילה אמר המן 'ישנו עם מפוזר ומפורד', ולעומתו קראה אסתר למרדכי 'לך כנוס את כל היהודים'. אני חושב שבכל מוסדות החינוך עושים עשיות גדולות בחודש אדר, עם הפנים לעם ישראל: משלוח מנות לנזקקים, פעילות בבתי חולים, עם ילדים חוסים, מוגבלים, נפגעי טרור ועוד. זו אמירה חזקה של 'לך כנוס את כל היהודים', חיבור של 'איש לרעהו' ולעם ישראל בכלל.

2. נכנס יין יצא סוד: כידוע, פורים הוא חג המגלה את הנקודה הפנימית של האדם, את מהותו העצמית. העלאת ההצגות למיניהן, ההכתרה ושאר מסיבות הפורים במוסדות החינוך, מאפשרת לתלמידים לגלות בתוכם כוחות יצירה עצמאיים. זה כיוון נכון, ועצם גילוי כוחות הנפש הוא קודש ממש. בפרט כשבשנים האחרונות יש התפכחות בקרב התלמידים, ורואים פחות ופחות מוטיבים פוגעים או לשון הרע באותן הצגות.

3. הדבר השלישי הוא מה שקורה בפורים עצמו ובשבת זכור. אז מגיעים לנקודת אמת מוחלטת, לשיאים של תורה, אמונה וגילוי כוחות הנפש במובן העמוק של המילה.
ה'שפת אמת' מסביר שמשנכנס אדר מרבין בשמחה כי אז משמיעין על השקלים- כשעם ישראל צריך להעניק לזולת זה כבר יוצר אצלו מימד של שמחה. יש מי שרואה בחגיגות חודש אדר הוללות, דברים שליליים או בזבוז זמן. אני חושב שיש פוטנציאל עצום שניתן לממש בחודש אדר, בין אם בנתינה ובין בגילוי העצמיות שהוא עצמו בגדר אמונה והתעלות רוחנית.