בשבע 182: המדינה ואנחנו: גירושין או שלום

הלב אומר שהגיע הזמן להיפרד לשלום מהמדינה, אבל השכל מכריח להישאר # כך מסכם הרב אבי גיסר, רבה של עפרה, את דילמת הציונות הדתית כיום # ואולי בכל זאת כדאי להקשיב לפעמים ללב

אריאל כהנא , ב' באדר תשס"ו

"בימי נעוריי קראתי את מסותיו המרתקות של הרב י"ד סולובייצ'יק בקובץ 'חמש דרשות'. הרב סולובייצ'יק הופך והופך במסר הטמון באחת הדרמות הנשגבות ביותר בפרשות התורה: אברהם ויצחק בנו, בלכתם לעקדה, שותקים עד מוות ודבקים יחדיו בחי העולמים. אברהם עוצר בדרכו, פונה לנעריו המלווים ואומר: 'שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחווה ונשובה אליכם'.
"אברהם יודע שהוא והאחרים יכולים ללכת כברת דרך ארוכה ביחד, אבל כאשר נותרה פיסת דרך אחרונה – הוא צריך לפרוש מהם יחד עם בנו, ולעלות אל הר הקודש לבדו. הרב סולובייצ'יק המשל את המשל הזה על דרכם הציונית המשותפת של דתיים וחילוניים. הוא טען שאפשר וצריך לעשות כברת דרך ארוכה מאוד ביחד, אבל ישנן תחנות בזמן שבהן עלינו להיפרד. יעלה כל אחד אל הר המוריה שלו ויקריב שם את קודשיו.

"אני זוכר שלא אביתי לקבל את המשל הזה. אז לא ראיתי את התחנות שבהן יש צורך להיפרד, ואשר מהן יצעדו יראי ה' לבדם. לא חשבתי ולא נעם לי לחשוב שנגיע אל פרשת דרכים כזו. עיקר הדבר נגע לשאלת העילה: מהי העילה להיפרדות זו? מדוע על שבת לא נפרדים ועל ארץ ישראל כן? על טרפות ושרצים לא אבל על עקירת יישוב כן?

"הציבור הדתי-ציוני כרת ברית עם הציונות בנושא אחד: גאולת העם היהודי על-ידי שיבתו לציון. זו היתה העילה האחת והיחידה. לא היה לנו משותף רעיוני עם אנשים פורקי עול תורה ומצוות אלא הכאב על גורל העם היהודי והמחשבה כי בשובנו לציון נביא קץ לרדיפות ולפוגרומים, ונכין תשתית לחזרת העם היהודי להיסטוריה ולהגשמת ייעודו.

"מהו ייעודו של העם היהודי? על כך לא הסכמנו. אבל דחינו את הוויכוח לימים אחרים, כי היינו עסוקים באותה שעה בפעולות הצלה. רק עליהן הסכמנו. לאורך כל שנות 'המדינה שבדרך' והמדינה שנולדה ונלחמה על קיומה, היו מטרות משותפות של מלחמה וביטחון. את הוויכוח על אופיו של העם היהודי פתרנו באמצעות הסכם הסטטוס קוו. השמירה על העצמאות החינוכית ועל השבת והכשרות במסגרות הממלכתיות הספיקה כדי ליצור מצע משותף.

הבגידה הגדולה
"שלושים השנים האחרונות, ובמרכזן הוויכוח על ההתיישבות ביש"ע ועל הסכמי שלום ונסיגות, יצרו ויכוח מהותי אחר. כיוון שדחינו את הדיון על הייעוד והסתפקנו בשותפות של שיבה לציון, התעורר דיון חדש: לאיזה 'ציון'? מהם גבולות השיבה והיישוב? ומה יכולה הציונות ליישב או לרשת?
"אין ספק ששאלת הייעוד היא שאלת היסוד. אבל כיוון שעקפנו את שאלת היסוד, היא פרצה מן הסוגיות האחרות הנובעות ממנה, כמו סכר שנפרץ מן הצדדים. עכשיו, משנפרץ הסכר וחל כרסום עצום גם בסטטוס קוו ההוא וגם בהסכמה על מדיניות הביטחון והגבולות, עומדת הציונות הדתית בפני הכרעה שדומה ביסודה לדילמה הראשונית – זו מלפני מאה שנים – על עצם הברית הציונית.

"המדינה הזו, בת הציונות, הפרה את החוזה הבלתי כתוב עמנו. כרתנו ברית על שאלות הצלה וביטחון, והסכמנו על התיישבות ובניין העם היהודי בציון. כתוצאה מכך יצרנו מפעל חיים של עשרות שנים, דור ועוד דור, בהתיישבות ברחבי שטחי המולדת שהם ללא ספק חלק מציון ומארץ ישראל. השקענו בכך אנרגיות עצומות, משאבים רבים ובעיקר דמים יקרים, שאין להם תמורה.

"על כל אלה קמה המדינה יום אחד, בסדרת החלטות מקוממות, להרוס ולנתוץ לאבד ולגדוע. היכן ומתי בתולדות ישראל נשרפו שלושים בתי כנסת מפוארים ביום אחד? זאת הציונות שעמה כרתנו ברית? אם אכן זוהי דרכה, הרי שדרכנו מובילה לגירושין. הציונות הזו גירשה אותנו מבתים טובים על אדמה שכבשנו ועבדנו בה, שבנינו והפרחנו. היא גירשה והתגרשה מכל המשותף לנו. אף אנו אין לנו אלא להבין שמגורשים אנו מן הברית ההיא.

"גירושין אין פירושם לרדת מן הארץ חלילה ולחזור לגלות, אלא להתכנס כל אחד לפינתו, לצמצם את החיכוך והמפגש עד למינימום קיומי. גירושין פירושם יחס של דה-לגיטימציה לשלטון חילוני המנוכר לערכי התורה והיהדות, למחויבות לכיבוש הארץ וליישובה ולקיום יישובים שנבנו ביזע ובדם. נקרע המצע המשותף שעליו כרתנו ברית. זה ילך לאוהלי תורה וזה לאוהלי צבא פינוי ועקירה. הנה כך יקרום משל העקדה עור וגידים. בצומת זו נפרדות דרכנו".

בזכות המדינה
"אבל יש גם צד שני. הציונות הזו, ברית ההצלה הזו שכרתנו, היא זו שהביאה אותנו עד הלום. רק בזכותה נוצר כוח מגן להגנת יהודים בארץ ומחוצה לה. רק בזכותה הוקמה בארץ ישראל מדינה יהודית של שגשוג ושפע. רק בזכותה קמו מאות בתי מדרש ושוקמו הישיבות. חסדי ה' כי לא תמנו, והנה במדינה זו, על ראשיה, שריה ויועציה, ובתמיכת ציבור רחב מאוד, היו לנו אחינו גם לצרים, והחליטו להצר את רגלי ההתיישבות שלנו. הם אינם רוצים להציל ולהילחם אלא על 70 אחוזים מן השטח שבשליטתנו. על חלקים אחרים הם מוותרים מתוך שיקולי דמוגרפיה, קושי צבאי ולחצים בין-לאומיים. ואף שאנו סבורים שאילו רצינו גם יכולנו לכל אלה, חלק משמעותי בציבור – ובעיקר מנהיגי הציבור – אינם רוצים, וממילא אינם יכולים.

"האם בזאת נסתיימה הברית? האם לולא הציונות וברית האחים היתה בכלל עומדת בפנינו האופציה לעבור על ההלכות והעקרונות הנוגעים לקדושת הארץ ויישובה? הרי רק על-ידי ארגון הכוח הזה זכינו לשקול שיקולים מעשיים של מלכות, מדינה, ירושה ונטישה. הרי רק מתוך הסכמתם של כלל האחים המרכיבים את מוסדות המדינה ואת צה"ל יכולה מדינה זו להתקיים ויכול יישוב אחד ביש"ע לעמוד מול אויביו. האין זה מחייב אותנו לחזק את הארגון המדיני והצבאי הזה ואת יכולותיו? היש לנו בכלל ברירה, מבחינת האחריות הלאומית?

"ואולי, כמו שהבלגנו על חילוקי הדעות והמעשים בתחום השבת והכשרות, כך צריך להבליג ולכאוב על הפניית העורף ליישובים ולגוש קטיף, כדי להציל את המדינה כולה ואת מה שאפשר מן ההתיישבות. אם 'ויתרנו' על גופי תורה גדולים וחמורים, האם לא נוכל להשלים עם רפיון ההגנה והשליטה על חלק מן הארץ? צריך לעשות ככל יכולתנו, שלא ניסוג עוד ולא נהרוס עוד, ולמען כל אלה לא ראוי ולא נבון להתנתק מן הברית שהופרה".

המגורש יתגרש
המאמר, המובא כאן בקיצורים הכרחיים, פורסם בעלון היישוב עפרה. רגשותיו של מחברו, הרב אבי גיסר נוטות לדרך הראשונה. אלא שעל הלב, הוא מסביר, יש להשליט את השכל. על כן, משהגיע לצומת הוא "בוחר בדרך הזו שפורטה באחרונה". ובאשר לי – אני עצמי שונה. כשרומזים לי אני נרמז. כשמגרשים אותי אני מתגרש.