בשבע 182: בשבע עיניים

, ב' באדר תשס"ו

תכנית ההתנתקות 2
עדי גרסיאל

מישהו יודע מה לוח הזמנים של הנשיא בוש במחצית השנייה של חודש אדר – מרץ בלעז? בדרך כלל לו"ז של אישים חשובים ומאובטחים כנשיא המעצמה הגדולה בתבל נשמרים בסוד, בין השאר מחשש להתנקשויות. אולם, יש לנו יסוד סביר להניח שאי שם, במשרד ממודר היטב בירושלים, יושבים אנשים שמנסים לתאם את סדר היום של ג'ורג' דאבליו עם זה של מנהיגי עולם נוספים.

התרחיש הבא נשמע הזוי למדי, שלא לומר ברי חמישי, אבל כשמנטרלים את הרגשות, יש לו סיכוים לא מבוטלים להתממש: קדימה ממשיכה לרדת בסקרים. אולמרט, שיודע שאפשר לסמוך על המכונים הישראליים כמו על עמיתיהם הפלשתיניים, שניבאו את ניצחון הפתח', מודאג מהטרנד המתגבש בתקשורת להציגו כמי ששמו נקשר יותר מדי פעמים בשחיתות. צלו של המנהיג החולה מרחף מעליו, וכמו במשטרים שאנחנו מתחילים להידמות אליהם יותר מדי, הוא מבין שעליו לבצע מחיקה של מורשת השליט הקודם, כדי לזכות בסמכות מצד עצמו. הפתרון, אומרים לו חרטומי הספינים, ברור למדי.
מקורות לא רשמיים בבית החולים מוסרים שכמעט מכל הבחינות ראש הממשלה חשוב כמי שעבר מן העולם. מובן שדוברים מוסמכים יכחישו זאת, אלה בדיוק אותם גורמים שהסבירו לנו עד כמה מצבו של שרון מצוין אחרי השבץ הראשון.

הלוויה בינלאומית גדולה, כשבוע-שבועיים לפני הבחירות, היא הזדמנות מצוינת לראש הממשלה בפועל להפגין את קשריו עם מנהיגי תבל ואת יכולותיו הרטוריות בהספד מרגש. צונאמי הרגשות שישטוף את התקשורת ישכיח את גל החשדות העכורים כנגד ממלא המקום. עכשיו נותר רק לסכם על המקום והשעה.

נשמע מופרך? סהרורי? קונספירטיבי? אולי – אך הרשו לי לתת לכם עצה ידידותית ליתר ביטחון: אני לא הייתי מתכנן אירוע באזור ירושלים באותם שבועות. הפקקים, אתם יודעים.

בשביל הירוק
שמואל אדלמן

לפני כמה שבועות אזרתי אומץ והחלטתי סוף סוף לנצל את הנקודות שהצטברו לטובתי בכרטיס האשראי שלי. כיאה וכראוי לבן תרבות ואיש משפחה, ויתרתי על תענוגות ספא והנחות מדומות בקניית מראה מהפכנית או סט פצירות יוקרתי והזמנתי את הספר 'טיולי משפחה בכיף' בהוצאת כתר.
הספר המתיימר להציג מסלולי טיול "המקיפים את הארץ כולה", אכן ערוך בצורה ברורה וקריאה ומציין גם אטרקציות משפחתיות והצעות למשחקים. אם כי את המשחק 'קולות בשרשרת' המציע למשתתף הראשון לנעור, לשני לקרקר לשלישי לנבוח וכך הלאה, הייתי ממליץ להפנות לתוכניות פופוליטיקה ולא למשפחה הנוסעת לטיול.

יתרון נוסף של ספר זה הוא שפע התמונות שלא היו מביישות אף הגדה של פסח לילדים. אפשר להתווכח על משפט הפתיחה של הספר הקובע כי טיול משפחתי הוא אחת הדרכים המהנות להעביר שבת או חד בחיק הטבע; אפשר לתהות מדוע לא מצוין בשום מקום אם המסעדות המומלצות כשרות או לא, אולם מה שבולט בספר הזה הוא מה שאין בו. כל מסלולי הטיול נמצאים בצד מאוד ברור של הקו הירוק. נעדרים ממנה לא רק אתרים נעדרי רייטינג כמו שמורת צלמון הצמודה ליישוב יצהר או מפעלי החקלאות האורגנית הרבים והצבעוניים שבאיתמר וגבעותיה, אלא גם אתרים מוכרים וותיקים כמו קרן סרטבה בבקעת הירדן, ההרודיון ומסלולי הטיול הרבים שבגוש עציון וסביבתה. אפילו בירושלים, העיר שכל כך הרבה ראשי ממשלות מבטיחים לנו לא לחלק אותה, אין אף מסלול שייקח את המשפחה לתוך חומות העיר ויציג בפניה את הרובע היהודי או את הכותל המערבי. המקסימום שמצאתי בספר הוא הצעה למבוגרים שמחפשים תעסוקה בזמן שהילדים מטפסים על פסלי האבן בגן הפירמידות, לצפות אל חומות העיר העתיקה. בחלק מהמסלולים ישנה פינה הנקראת "חומר למחשבה". את ההתעלמות המופגנת מחצי מדינת ישראל אפשר לצרף כחומר למחשבה למחברי הספר וההוצאה.

תרומה לא מוכרת
חגית רוטנברג

איך אמר החכם מכל אדם? "אין חדש תחת השמש". אל דאגה, לא מדובר בעוד פתיח לקטע מתבכיין על מצב השחיתות או על התחממות כדור הארץ. במכון המקדש בירושלים גילו ביטוי מעשי ומחמם לב למימרה הנ"ל: יהודים ממקומות שונים בעולם, כל אחד וסיפור החיים הייחודי שלו, מצאו את המכנה המשותף הגבוה ביותר, והחליטו- בנפרד- להשקיע את רכושם לטובת שחזור כלי המקדש. כן, ממש כמו לפני אלפי שנים כשנשות ישראל תרמו תכשיטים ומראות, או כפי שמתארת פרשת השבוע הנוכחית "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". יהודה גליק, דובר מכון המקדש, מביא שני סיפורים של תרומות ייחודיות:
"יום אחד ניגש אל הרב ישראל אריאל ,ראש מכון המקדש, יהודי מבוגר. היהודי הציג את עצמו כאברך שלומד תורה, ואמר ששמע כי הרב עוסק בשחזור כלי המקדש, והוא מבקש מהרב שיקשיב לסיפורו. "אני ניצול שואה", פתח "בראשית המלחמה, כשראו הוריי את המצב הקשה, החליטו למכור את כל רכושם. בכסף שקיבלו בתמורה קנו מטילי זהב אותם שמו בשק קטן והטמינו באדמה". כל משפחתו של אותו יהודי נספתה בשואה והוא נותר אוד מוצל מאש. בסוף המלחמה חזר לביתו והוציא מהאדמה את השק. "עליתי לארץ ולקחתי איתי את השק אך מעולם לא העזתי לפתוח אותו. אפילו לא ידעתי מה ערך הזהב שנמצא בתוכו". למרות שמצבו הכלכלי לא תמיד היה שפיר, ידע אותו יהודי שבזהב הזה הוא לא ישתמש. זהב כזה יכול לשמש רק למטרה חשובה באמת.

הוא לא ידע להסביר את החלטתו זו. כששמע שעובדים על שחזור כלי המקדש, החליט שזהב שנולד מחורבן ישמש את הבניין. בפתיחת השק נתגלו 5 מטילי זהב. סך עלותם כ- 50,000 $. זהב זה שימש את המכון להכנת מזבח הקטורת- מזבח הזהב".

מנהג מיוחד נוסף שהתהווה במכון באופן ספונטני, הוא מנהגם של מבקרים ובעיקר מבקרות, שיוצאים אחוזי התרגשות בסיום הסיור במכון: לפני היציאה משילות מעליהן הנשים טבעות, עגילים ושעונים כתרומה לפעילות, ממש כמו אחיותיהן מלפני כארבעת אלפים שנה. מקרה מצמרר אירע בסיומה של אחת ההרצאות כאשר אחד המשתתפים ניגש אל הרב חיים ריצ'מן, מראשי המכון, וביקש להיות חלק מהעשייה במקום.
האיש נתן לרב שקית נייר קטנה וביקש לתרום אותה למכון. הרב היה משוכנע שמדובר בתכשיט ולא פתח את השקית במקום. כשחזר לביתו הציץ בשקית וגילה לתדהמתו – מערכת של שיניים מזהב.