בשבע 183: על דעת עצמי

אבי סגל , ט' באדר תשס"ו

המדריך השלם לפובליציסטיקה שימושית

אם יש לך טור פובליציסטי בעיתון או באתר פופולרי, ואתה שואף למשוך קוראים, לקבל טונה של תגובות, לגבש עדת מעריצים ובכלל להתקדם בחיים, עליך למלא אחר לפחות ארבעה תנאים בסיסיים. תנאים אלה עוסקים בנושאי כתיבתך, בתוכן ובסגנון, וגם בעצם הגדרתך ככותב והשתייכותך המגזרית והחברתית כאדם.
ראשית כל, עליך להיות אדם רב סתירות, מוגדר על ידי עצמך ואחרים באופן כה מבלבל, עד שהקורא הממוצע יתקשה לעכל את אישיותך. אתה יכול להיות דתי שמצביע מרצ, אשה אנטי-פמיניסטית, חילוני שאוהב לצטט את הרמב"ם או שמאלן שרוצה לנקנק את כל הערבים. בקיצור, להיות אראל סג"ל או עירית לינור, ולאו דווקא דן מרגלית או יאיר לפיד. ככל שזהותך תהיה זרה ומוזרה בעיני הקורא, כן יגדל ערכך הסגולי בעולם התקשורת – תשאלו את אדם ברוך.
מובן מאליו, שאם תרבה לכתוב על נושאים כמו שביתת הדואר באלסקה או חייו והגותו של ח"כ יגאל יאסינוב, לא תגיע רחוק - אפילו אם אתה עצמך תוגדר כמחבל-מתאבד שמצביע קליינר. הנושאים שאתה בוחר לכתוב עליהם - וזהו התנאי השני לשדרוג מעמדך - חייבים לנגוע בעצבים החשופים והרגישים ביותר של החברה הישראלית. יהודים מול ערבים זה נושא שתמיד עובד, וגם חילונים מול דתיים, שמאל מול ימין, אשכנזים מול מזרחיים, עניים מול עשירים, שירי מול נינט. אם יש נושאים נוספים שמעניינים אותך, כתוב עליהם במכתב אישי לחבר ותסתפק בזה.
לאחר שעברת בהצלחה את שלב בחירת הנושא, אל תנוח אל זרי הדפנה. כאן מחכה לך התנאי להצלחה החשוב מכל: תהיה פרובוקטיבי. נסה לחשוב על כל הדברים שרבים מסכימים להם אך איש לא מוכן לאומרם בציבור. אל תכתוב משהו מפותל ומתוחכם מדי – לך על העמדה הפשוטה, הבוטה, הקמאית. תהיה פשיסט, תהיה שוביניסט, תהיה טרוריסט. אל תפחד להיות גזען, קיצוני, אנטיפת, שחצן, והכי טוב - בכיין. אם תהיה מספיק תוקפני, יום אחד עוד יוסיפו לשמך את התואר 'עצבני', שאין הצלחה גדולה מזו לעיתונאי בעל טור.
רק עוד תנאי אחד נותר, והוא החמקמק מבין כולם: לעולם אל תלך ממש עד הסוף. כלומר, אתה יכול לצעוד על הגבול משני צדדיו, אבל לא להתרחק מעבר לו יותר מדי. אם אתה מגדף את המזרחיים, אל תשכח לציין שיש לך קרוב משפחה רבע כורדי. אם אתה תוקף את הפלשתינים, מן הראוי שתציין כי אתה מתכוון רק להנהגה וכי יש קיצונים משני הצדדים. ואם אתה מכסח את הדתיים, אל תתבייש לכתוב שאתה מתגעגע למפד"ל של פעם, עם המר ובורג ז"ל. אם סבא שלך היה רב, זה רק יכול לעזור.
אגב, התנאי האחרון לא תופס לגבי מתנחלים, שאותם עדיין אפשר לתקוף בלי שום גבולות ומעצורים ולהיות כוכב-על. (כבר ציינתי שזה לא רע להיות בכיין?)

קולות מן הבמה

הנה וידוי שבוודאי יגרום לח"כ אלי ישי לאחל לי רפואה שלמה: אני אוהב שירים ממחזות זמר. תשאלו את שכניי לפנימייה בישיבת ההסדר, שבמשך שנים נאלצו להתעורר לצלילי המוסיקה של 'צלילי המוסיקה', או להגיע לתפילת מנחה כשהם עדיין מהמהמים את הפתיחה המפחידה של 'פנטום האופרה'.
לא מעט דיסקים ואוספים של מיוזיקלס הספקתי לשמוע במשך חיי. אבל מזמן לא נהניתי כמו בדיסק הכפול בעל השם הסופר-מקורי "musicals – הרגעים המרגשים מתוך מחזות הזמר". 41 שירים מתוך 41 מחזמרים קלאסיים, עם 41 ביצועים מעולים – כמעט כולם הקלטות מקוריות של צוות השחקנים מברודווי ומלונדון. בעיקר יש לציין את טעמו המשובח של יוזם הפרויקט עומר לקנר, שבחר לאוסף שיר אחד מכל מחזמר, ובדרך כלל קלע בול. מה שמוכיח, שדיסק אוסף עורכים באהבה או לא עורכים בכלל. בשתי מילים: תענוג! (אני חייב לכם מלה.)

חמסה עלינו

א. במכתב ששלח ללינור אברג'יל - ולכל כלי תקשורת אפשרי - מבקש ברוך מרזל כי הדוגמנית תחזור בה מכוונתה להינשא לכדורסלן הגוי שרונאס יאסיקביצ'יוס. באתר YNET נפתחה הידיעה כך: "יו"ר מפלגת חזית יהודית לאומית לקח לו פסק זמן מהפוליטיקה, כדי להתערב בנושא". כן, בטח.
ב. ועוד על כדורסלנים: נמאס כבר לשמוע כיצד מכבי ת"א "חופרת בורות לעצמה" כשהיא נקלעת לפיגור בפתיחת כל משחק. סליחה, היא לא חופרת שום בור – פשוט יש לה קבוצות יריבות, שבדקות הראשונות משחקות בהתלהבות, במרץ ובריכוז מקסימליים, עד שהן מתחילות להתעייף. זה כל הסיפור.
ב. הערה ספורטיבית אחרונה ודי: יש הרבה פרובינציאליות בסגידה של אנשי כדורגל למאמנים מחו"ל. אבל לשבת באולפן רדיו וללגלג על החליפות של ההולנדי טון קאנן - זה פרובינציאלי לא פחות.
ה. השבוע נפתחו תשדירי התעמולה לקראת הבחירות, אבל כבר ביום ו' שעבר שמעתי במו אוזניי תשדיר תעמולה למפלגת קדימה. זה היה בגלי צה"ל, וקראו לזה 'ברדוגו וליפשיץ מחשבות בע"מ'.
ה. והכפיל של עודאי חוסיין מבקר בארץ. יגידו מה שיגידו, אני עדיין לא השתכנעתי שזה כפיל. פורים שמח!

יודע את מקומי

חמש דקות לאחר ששמעתי ברדיו את השר גדעון עזרא, זה הכה בי בבהירות רבה: השוטים שבעולם הם השולטים בעולם.
שלא יהיו אי הבנות: אין קשר בין התובנה העצובה לבין כבוד השר. במקרה יצא, שזמן קצר לאחר שהקשבתי לרדיו, נתקלתי בשוטה. זה קרה בשעה שהתקרבתי לדלת פתוחה אחת בתוך מבנה ציבורי. בעוד אני מתכונן לעבור דרך הפתח, הגיח מולי ברנש נמוך ומזוקן בכוונה לעבור דרך אותו פתח, לכיוון הנגדי. ברוב נימוס, זזתי ימינה עד לקיר הסמוך כדי לאפשר לאיש לעבור לפניי, אבל המזוקן לא הסתפק בכך.
במקום ללכת ישר משמאלי, החליט האיש שהוא חייב לעבור דווקא בצד ימין שלי – וניסה להידחק במילימטר שנותר ביני ובין הקיר. נאלצתי לזוז חזרה כדי לאפשר לו את המעבר המשונה, ואז הבנתי שני דברים: האחד הוא שהאיש תמהוני, והשני - שהוא גרם לי לזוז פעמיים. הוא אשר אמרתי: השוטים שבעולם שולטים בעולם.
כולנו נתקלים מדי פעם באנשים מסוג זה: מוזרים, רחפנים ולא לגמרי מאוזנים. כל עוד הם רק מסתובבים ברחוב בפיג'מה הפוכה, או חוצים מעבר חצייה כשהם דורכים רק על הפסים הלבנים, זה לא אמור להפריע לאף אחד. אני אפילו מחבב את התמהונים האלה המדברים לעצמם ברחוב. אגב, יש מי שיכנו את האנשים האלה 'מכורים לטלפון נייד עם מיקרופון', אבל אני מעדיך לכנות אותם תמהונים.
הבעיה מתחילה, כאשר אחד מאלה מנסה ליצור אתי קשר. למשל, איש זר שפתאום פותח עמי בשיחה, ואז הופך אותה למונולוג ארוך ומטורלל על הנושאים ההזויים ביותר בעולם, משחקי אולימפיאדת החורף למשל. וזה עוד מילא. יש סוג הרבה יותר מפחיד של תמהונים, כמו אלה העולים לאוטובוס ומתחילים לצעוק על שתפסת להם את המקום, בעוד אתה מנסה לשווא להסביר להם שאתה הנהג.
אין טעם ללעוג לאנשים אלה, וגם לא לרחם עליהם. למעשה, הם אלה האמורים לרחם עלינו. שכן הם עושים ככל העולה על רוחם, ואילו אנחנו – הנורמלים - סרים למרותם וממלאים את רוב רצונותיהם. כשהם צועקים עלינו, אנו זזים הצידה ומפנים להם את המקום; כשהם נטפלים אלינו ברחוב, אנו תורמים להם מזמננו ומכספנו; וכשהם עוברים על החוקים, אנו סולחים להם כפי שלעולם לא היו סולחים לנו. אנו הנשלטים והם השולטים, המפחידים ומפעילים ומנצלים אותנו. ומדוע הם עושים זאת? כמו בבדיחה הידועה – פשוט כי הם יכולים.
ולמרות שזה נשמע כך, אין לדברים שום קשר לפוליטיקה, ובעיקר לא לגדעון עזרא. אני חוזר ואומר: אין שום קשר לגדעון עזרא.