בשבע 183: מי יודע אם לעת כזאת

לעתים כמו במגילה, מזמן הקב"ה לאנשים תפקיד שברגע אחד יכול לחרוץ גורלות # מי שמפספש את הרגע הזה מאבד את עולמו # זה קרה לאלוף יפתח רון –טל

יואל אליצור , ט' באדר תשס"ו

שלוש ידיעות עיתונאיות שהתפרסמו השבוע קשורות לעפרה, היישוב שבו אני חי ב-29 השנים האחרונות.
הידיעה הראשונה: "עפרה תישאר!" (ושאר היישובים...?) למי שבישר לי זאת הזכרתי שבקורות עמנו וארצנו, ובמיוחד במאה האחרונה, רוב הדברים לא קרו כפי שתוכננו בידי בני אדם. כשאבי ז"ל עלה כנער לארץ ישראל מהונגריה, בשנת תרפ"ט, אנשי המקום דאגו לנער ההולך לפלשתינה הצחיחה ומוכת הפרעות. היום מהם וממשפחותיהם נשארו מצבות ב'יד ושם', ואילו הוא – "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ".

הידיעה השנייה: הכיוון החדש של תושב עפרה לשעבר, הרב יואל בן נון. לא הופתעתי במיוחד. האיש ידוע כשובר שיאים, כולם בכיוון ידוע. למדנותו וחריפותו בכל הנוגע להיסטוריה הרחוקה של עם ישראל אינם מוטלים בספק, אבל בכל מה שנוגע להיסטוריה העכשווית, הוא נוטה כבר מזמן להיסחף לכיוונים שליליים ולעמדות מסוכנות.

הידיעה השלישית: פרישתו מצה"ל של תושב עפרה לשעבר, האלוף יפתח רון-טל, לאחר 33 שנות שירות, המלווה בטענות מרות מצדו על רדיפה ועיוות מצד המערכת הצבאית והתקשורת. הידיעה הזאת, שאולי עניינה את אחי המתנחלים קצת פחות, אותי מעניינת קצת יותר.

המקרא מלמד אותנו שהקב"ה אוהב מאד דרמה. לעתים הוא שוזר במשך שנים מאורעות ואנשים הנראים לכאורה שוליים ובלתי שייכים, עד שברגע מסוים מוטל על אדם תפקיד היסטורי, שיכול להציל עולם ומלואו ויכול להחריב עולם ומלואו.

גיבורי הסיפור על-פי רוב אינם יודעים את תפקידם האמיתי. אחי יוסף שקינאו בבעל כתונת הפסים וכמעט הרגו אותו, וראובן שהצילו מידם, לא ידעו שמעשיהם ייכתבו לדורות, וכך גם יוסף, כשעמד בניסיון הפיתוי של אשת אדוניו. כשעמדו האחים בפני הברירה בין הפקרת בנימין לבין סיכון כל המשפחה, אילו התייעצו עם יועצים ביטחוניים הנפוצים היום או עם רבנים מסוימים, היו עשויים לקבל החלטה הגיונית, לבחור במשפחה ולאבד את היחיד. אבל אז היו מפסידים את כל עולמם, שכן כל הסיטואציה לא נוצרה אלא כדי להעמיד אותם בפני הבחירה.

מגילת אסתר היא אולי הדוגמה שממחישה טוב ביותר את דרכי ההשגחה. פקעת המאורעות הזרים כל-כך לרוח התנ"ך: מלך שתיין, שרים וסריסים, משתאות אינסופיים ומלכה שאינה רוצה לחשוף את מחמדיה, פקידים הבוחרים נערות יפות ו"ששה חדשים בשמן המור" – כולם מצטרפים ומביאים את מרדכי ואסתר לרגע של הכרעה.

לשבחו של גיבור הסיפור, מרדכי, ייאמר שהוא דווקא מבין היטב מה קורה כאן, ומתריע בפני אסתר רגע לפני ההכרעה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

לדיוננו היום חשוב במיוחד המשפט – "ואת ובית אביך תאבדו". הקב"ה אינו זקוק לא לאחשורוש ולא למס שלו על איי הים, ובוודאי שאין לו עניין במלכה פרסית עלומה ממוצא יהודי. אחשורוש וסריסיו הם כולם שחקני משנה, או יותר נכון תפאורה. את, הדסה בת אביחיל, הגעת למלכות בשביל העת הזאת. זהו רגע השיא. אם תחליטי לאבד אותו, אין לך עוד זכות קיום. נדמה שמאמר חז"ל: "אסתר ירקרוקת היתה, אלא שחוט של חסד משוך עליה", בא להדגיש בדיוק את הנקודה הזאת: אסתר לא נבחרה באופן טבעי, אלא הקב"ה שלח אותה אל התפקיד.

יפתח רון-טל הגיע אלינו לעפרה בהיותו מח"ט, בזכות אשתו החוזרת בתשובה שרצתה לגדל את ילדיהם במקום תורה. כאן חי במשך שנים ועלה מדרגה לדרגה, וכאן נסלל עבורו מנחת הליקופטרים מיוחד לאחר שנתמנה לאלוף. כחבר המתבונן מן הצד, לא ראיתי בו כושר מנהיגות או כריזמה יוצאת דופן, אבל ראיתי חוט של חסד המשוך עליו. יפתח ואשתו, אנשים נעימי הליכות וחברותיים, התחבבו על אנשי עפרה וקנו להם חברים רבים.

המשפחה, ויפתח בתוכה, השתלבה גם בחיים הדתיים ביישוב, ויפתח השתתף בקביעות בתפילה בבית הכנסת בשבתות ובמועדים. נראה לי שהעובדה שיפתח לא נעשה חובש כיפה מוצהר סייעה בידו לעלות בסולם הדרגות והתפקידים. החלטת המשפחה לעבור לשפלה נבעה ככל הנראה מהבעייתיות של תדמית המתנחל בסביבת האליטות. החלטה זו התקבלה כאן בהבנה מלאה; הקשרים החברתיים נשמרו, והיו גם ביקורים רבים של המשפחה ביישוב. אני חושב עכשיו שאני ואחרים חטאנו כשלא ניסינו בעוד מועד לבנות על קשרים אלו ולעזור ליפתח לבחור בחיים ובטוב.

ההרהורים התנ"כיים תפסו אותי כשנזכרתי ששמעתי לפני שנים אחדות, שיש ליפתח קשר אישי מיוחד עם הרב אברהם שפירא, איתו הוא מרבה להיפגש ולהתייעץ. הקשר הזה הפתיע אותי במקצת, כי הרב שפירא מוכר לי כאיש הלכה חריף ומחוספס, שבניגוד לרבנים אחרים אינו נוטה לשיחות נפש ולהדרכה אישית. והנה, בתשס"ה זכה הרב שפירא הישיש לרגע של בחירה בתפקיד אלוקי היסטורי משמעותי ביותר, בהסתכלות תנ"כית, אולי הרגע המשמעותי ביותר בחייו, כאשר פסק בבהירות ששום אדם בשום תפקיד אינו רשאי להשתתף בתועבת הגירוש והעקירה.

בחודשי ההכנה לעקירה ובעת העקירה עצמה נעשה שמו של הרב שפירא לסמל המאבק הבלתי מתפשר. באותו זמן עצמו חתם האלוף יפתח רון-טל, מפקד זרוע היבשה, על פקודת 'ההכנה המנטאלית של הכוחות למשימת ההתנתקות', שם נכתב: "על כל הלוקחים חלק בהתנתקות לפעול ברגישות ובנחישות".

עכשיו מחזיר רון-טל את המנדט שניתן לו ונוצל לרעה. ההרגשה הרעה שמלווה בסביבתו את הרגע, היא בבואה להרגשה הרעה של ההיסטוריה היהודית.