בשבע 183: מחשבות על "מחשבות"

'מחשבות' יש יהודה דים הוא דיסק אמיץ, מקסים ומרגש. בלי מילים מהמקורות, דים מגיע אל כל אחד מאיתנו

קובי סלע , ט' באדר תשס"ו

אם יש משהו שהיה חסר במוסיקה היהודית-חסידית, זה פתיחות בתחום הכתיבה המקורית. לא שאומנים מהזרם ה'יהודי-אלטרנטיבי' לא כותבים, וכותבים יפה, אולם אם להיצמד למה שמכונה מוסיקה חסידית קלאסית – זה חסר. אומנים מפורסמים (בארץ) מקפידים לשלב בדיסק שלהם לפחות שיר אחד בעברית, לצד שירים מהמקורות. לעומתם, האומנים החוצניקים לא יוציאו אלבום ללא איזה שיר מקורי באנגלית. זה כנראה מה שמוכר, ואידך זיל גמור.

לכן, יש לומר מילה טובה על המעוף, היוזמה והאומץ של יהודה דים, להוציא אלבום שכולו מוסיקה ישראלית מקורית. מדובר בשירים תורניים-רוחניים, שאינם נשענים על פסוקים וגם אינם נשמעים כך. דים התחבר לתמלילן שעוסק רבות בתכנים של בריאה ונפש האדם: הרב אהרון לוי, סוג של מטאור בארגון 'ערכים'. דים הוסיף מנגינות מקסימות בעצמו, ומביא לציבור את היצירה הנוכחית: 'מחשבות'. לפני שנברר את עומקן של המחשבות, כדאי רק לציין שהעיבוד המשובח לצד השירה במבטא הישראלי הרהוט, מציבים את האלבום הזה בעמדה שמאפשרת לאוזניים חילוניות וצעירות להתחבר ולהתרגש.
המחשבה הראשונה, 'תודה' נשענת על דברים שאומר ר' ירוחם ממיר: "אילו היה אדם מתבונן היטב בכל מה שנעשה עמו משעה שמכניס המזון לפיו ועד לאחר עיכולו, היה בכל פעם צריך לשלוח מברק לביתו ולהודיע שב"ה הכול בסדר..." מילות התודה שנרקחו מהאמרה הזאת, והמוסיקה שהוצמדה לשיר הזה, ייתנו לכם הפוגה קלה ממירוץ החיים לחשוב, קצת לחשוב.

את המילים ברצועה השנייה, 'גשם', כתב דים. לעצום את העיניים ולשמוע את הערגה לגשמי ברכה. בימים של סערות, רוח ואובך – וגשם אין, אי אפשר להתעלם מהתפילה. בקלות אפשר להחליף את ערוץ השירה של דים בכל אומן ישראלי אחר שתרצו (לא שיהודה דים פחות טוב, כמובן), ולשמוע שיר שהוא יותר מתפילה, אבל נשמע כמו להיט גלגלצי טיפוסי. אהבתי מאוד.

לצד שירי נשיונאל גיאורפיק מהסוג הנ"ל, מגיעה ברצועה השלישית מחשבה המוקדשת לשבבניק המצוי. ככלל, אפשר להכתיר את הניסיון הנוסף לדבר על לבו של השבבניק (הקודם שייך לאלי פרידמן – 'הבלדה לשבבניק') כהתחלה של מגמה?

אכן, נוגע ללב.
המחשבה הבאה היא סוג של טרוניה מוסיקלית: 'עד מתי?' דים מזמר על כל מה שיהיה טוב כשיהיה, והוא תוהה מתי זה יקרה. "אז תגידו לי אתם מתי, זה אוי אוי אוי, או זה אי אי אי, נשיר ת'שיר הזה פה עד מתי?" הביצוע, המילים, המנגינה – הכול בעצם, קנה אותי. אז תגידו לי אתם.
רצועה 7, 'הוא עוד יגיע', נשמעת לי על גבול הדיוויד ברוזה. דים משחק פה במגרש אחר, בטוח ביכולות שנתן לו הבורא ומושך את השירים בדרך חדשה ולא מוכרת. צריך רק לקוות שהציבור ידע על הסגנון החדש שהולך ונוצר פה.

הרצועה האחרונה זקוקה לקליפ וידאו בדחיפות: 'אני מאמין – טרבלינקה'. דים ולוי לוקחים את הלחן ההיסטורי והמרטיט של הרב עזריאל פסטג הי"ד, שליווה את היהודים למשרפות בטרבלינקה, ומשדרגים ומעדכנים לדור שאחרי. בפעם הראשונה שתשתמעו, תכה בכם תדהמה. הפעם השנייה תלחלח את העיניים, ובפעם השלישית תעטוף אתכם תחושה עילאית של גבורה יהודית, במופע חד של אמונה מוחלטת בריבונו של עולם. "וילד קטן, שואל את אביו, אם יכול להיות שלפני שנגיע לשם, באמת הוא יבוא, אז אולי זה יקרה, אחרי..." מדהים.
תשעה שלבים וחצי (ועיניים דומעות) בסולם יעקב.

פינת משבית השמחה:
לרב אהרון לוי, התמלילן בחסד, יש חלק גדול מאוד בדיסק הזה, אולם אין כמעט התייחסות לאיש. מותר להניח שזה נובע מענווה. ואף-על-פי-כן, דים וההפקה היו צריכים לעשות משהו נוסף, מדין הכרת הטוב.
הערות, תגובות, והצעות נוספות אפשר לשגר אל: kobi@a7.org