בשבע 183: גיבורי המגילה לראשות הממשלה

שאלת השבוע: עם איזה קמפיין היית מריץ את אחד מגיבורי המגילה לראשות ממשלת ישראל?

עדי גרסיאל , ט' באדר תשס"ו

להתמקד בוויזתא
ד"ר יריב בן אליעזר, ראש החוג לתקשורת, המרכז הבינתחומי הרצליה

אני הייתי מריץ את מרדכי בקמפיין נגטיבי נגד המן. המן היה בעל תפקיד בממלכה, והוצב בעמדת כח רצינית לעומת מרדכי שהיה בסך הכל מעין אמרגן של אחייניתו. אם נשווה זאת למה שקורה אצלנו היום: הדרך היחידה בה הליכוד והעבודה יכולים טיפה לנגוס ב´קדימה´ זה רק אם הם יכסחו אותה בעזרת קמפיין אמוציונלי שלילי ויראו מה רע ב´קדימה´. כל מי שמשחק כדורגל יודע שכשקבוצה מרגישה שהיא מפסידה, היא מתחילה לבעוט ברגלי היריבים, לפגוע בהם פיזית, וזה מה שהייתי ממליץ למרדכי לעשות. הייתי משמיץ את אשתו של המן, לועג לאישיותה. למשל, עצם זה שבחרה בהמן כבן זוג מראה על הטעם הרע שלה בגברים. לגבי זרש, גם לא הייתי חושש מהתקפות של פמיניסטיות על הקמפיין השלילי שלנו נגדה, כיוון שבניגוד לושתי, זרש לא היתה כרזה של פמיניזם. הייתי גם מצביע על הילדים, שלא בכולם אפשר להתפאר. רצוי להתמקד באחד או שניים, ובמיוחד בויזתא, עליו הייתי יורד באופן שיטתי. הוא נקודת החולשה במשפחה- קטן, מסכן וטמבל. מן הסתם שלא תלו אותו על העץ ללא סיבה- הוא כנראה היה ילד קטן ומזיקן. צריך להתמקד בנקודות החולשה של היריב, וויזתא ודאי לא היה נקודת החן של המשפחה.

הידד לממלא המקום
מאיר עוזיאל – עיתונאי וסאטיריקן

כמי שצופה דברים ושואף להצלחה, הייתי פותח בקמפיין להרצת ממלא מקומו של אחשוורוש. האיש אמנם לא מוזכר במגילה, כי הוא מן הסתם אדם אפור וחסר יכולת אמיתית. זהו כנראה גורלם של ממלאי המקום. אבל בגלל שהמגילה נגמרה, שכחו לציין שאחשוורוש עבר אירוע מוחי, מה שהפך את ממלא המקום למנהיג הזמני הניצחי של שבע ועשרים ומאה מדינה, מהודו ועד כוש.

כמי שמריץ אותו, ידעתי שלאיש אין יכולת לעמוד מול האתגר, וכל אירוע בלתי צפוי ימוטט אותו. ולכן נתתי לו עצה - לשתוק כמה שיותר. את אותה עצה, אגב, נתתי גם לסובבים אותו, כך שעל כל שאלה הם עונים: זה לא הזמן, ואין זה המקום לדון בכך. בדרך זו זכה ממלא המקום הזמני הניצחי לאהדת המוני פרס ומדי, ולא צריך להוסיף שהיהודים בכלל זה.

בכלל, צריך לתת את הדעת על ממלאי המקום שלא זוכים מספיק להערכה. על פי תורת ההסתברות, או אי-ההסתברות – שזה בעצם אותו דבר – סיכויו של ממלא מקום להפוך למנהיג גדולים מאלה של כל מועמד אחר לתפקיד. נכון שממלאי מקום הם כמעט תמיד האנשים הכי פחות מתאימים למילוי התפקיד, כי אחרת בעל התפקיד האמיתי לא היה ממנה אותם. ונכון שבדרך כלל הם בלתי מוכרים ובלתי אהודים על העם. אבל כל זה משתנה ברגע בו המנהיג האמיתי נעלם והם נשארים רק עם תמונתו מאחורי גבם. אז יש רק כלל אחד שעליו חייבים להקפיד: ממלא המקום צריך לא להסגיר את אישיותו האמיתית, ולדאוג שהתמונה של המנהיג שמאחורי גבו תהיה גדולה ככל האפשר.

ישנן בנות
שהרה בלאו, עיתונאית

כמו שלושת המועמדים לראשות הממשלה, כך גם שלוש נציגותי האפשריות מהמגילה נושאות על גבן הענוג קופה ענקית של שרצים, וגם כאן אופן הבחירה שלי הוא אישי לחלוטין:
אסתר- יכולה לשכוח ממני. עוד לא התאוששתי מהבחירה שלי בה ב 2001, כשב"מעריב" פנו למספר פמיניסטיות נלהבות וביקשו מכל אחת מאתנו לכתוב כמה מילים על אסתר. במקום לצטט מדרש כלשהו החלטתי להתחכם במן הפוך על הפוך בחרוזים . רצה השטן ועריכת העמוד השתבשה לחלוטין כך שאני וחרוזי הוצגנו באופן כה טפשי והזוי, שמשך שנים כשרק ראיתי ברחוב פעוטה בשמלה לבנה, הייתי מסמיקה.

ושתי- לכאורה הבחירה המתבקשת, פמיניסטית קדמונית בעלת טעם יחודי בלבוש. אך גם כאן לרוע המזל היתה פרשיה קודמת. המקום: פאנל נשים במתנ"ס דרומי. האירוע: הרצאה שאני אמורה לתת על דמותה המופתית של ושתי. "קהל דתי מתקדם ופתוח" הבטיחה המארגנת "המון נשים צעירות וליברליות שנורא מעריכות את הדעות שלך". בפועל: כנס חוזרות בתשובה חסונות ותקיפות שבכל פעם שהעליתי על שפתי את המילה ´ושתי´, רקקו הצידה ונחרו בבוז, ´מרשעת זאתי´ הן אמרו. עד היום לא ברור לי אם התכוונו אל ושתי או אלי, הנואמת המפוחדת שרעדה שם מאחורי המקרופון.

אז מי נשארה? זרש. יכולותיה ותכונותיה אינן רלוונטיות עבורי. גם לא השמועות אודות ערמתה, אכזריותה ורדיפת הבצע שלה. העיקר שאין לנו שום התנסות משותפת.
כן כן, זרש היא האשה שלי לראשות ממשלת ישראל. ואחרי הבחירות, שאלוהים ירחם.

זכור לטוב
יגאל אמיתי, בעל משרד לתקשורת ודוברות

העדפתי לבחור בחרבונה, דמות שמופיעה רק לקראת סוף המגילה, מוזכרת פעם אחת בלבד, אבל מאז ומתמיד הפליאה והקסימה אותי.

הדרמה אמנם בשיאה, אחשוורוש רותח על המן, והישועה נראתה קרובה מתמיד.

אבל, לך תדע. הרי אחשוורוש בעצמו הוא לא מאור הגולה. הוא בעצמו מנסה להתחמק מההאשמה המחרידה ברצח-עם שאסתר העלתה נגדו, בדיוק לפני שנייה. אחשוורוש, כמו נתניהו, היה מוצא אלף ואחת סיבות להתחמק, כמו שהוא מעכב אחר-כך, במשך יותר מחודשיים, את משלוח האגרות השניות.
ואז- ברגע הנכון מופיע חרבונה, סריס זוטר, ומגלה שהמן מתכונן הבוקר לתלות ברבים את ידידו הקרוב של המלך. אחשוורוש מתלקח - והשאר היסטוריה.

אבל, חרבונה אינו מוכר בציבור, והוא מצטייר כאיש של אחשוורוש, חיוור, משני, בשולי הבמה, מין אולמרט כזה. צריך למתג אותו כאיש הנכון בזמן הנכון, וכמי ש"בשקט, עושה את העבודה".

חרבונה – בזמן הנכון !

לפעמים מילה אחת, ברגע הנכון, משנה את כל התמונה.
וברגע האמת היה שם האיש שלנו, של כולנו.

הפגנת רבבות, שביתות רעב, שרשרת אנושית משער העיר לשער המלך, מאות דקות שידור יקרות בטלוויזיה, אפילו שיחות טלפון נזעמות לאחשוורוש מקונדוליסה רייס, לא עזרו - כמו המשפט האלמותי, ברגע הנכון.

כי מה אנחנו מצפים מראש ממשלה ?! שיידע לנצל הזדמנויות, שיידע להטות את הכף, ולצאת אפילו ממצב ביש - להצלחה מסחררת.

וברגע האמת היה שם האיש שלנו, של כולנו.

חרבונה, אוהב ישראל שצמח בבית המלוכה, ידע כל השנים להסתיר את זהותו וקירבתו למסורת ישראל.

בכישרון ובתחכום הסתיר במשך שנים, האיש שלנו, מחבורת האנטישמיים את הסיוע לאלפי בני תורה לישיבות ולכוללים, להפצת תורה ולסיוע לישוב המתחדש בארץ.

אבל ברגע הנכון, כשכל המועמדים האחרים הכזיבו, כשכל האידיאולוגיות קרסו, כשהכול נראה אבוד - היה שם האיש שלנו, של כולנו.

הוא רק מחכה לרגע הנכון.

והוא היה שם בשבילנו, בשביל כולנו.