בשבע 184:

אבי סגל , ט"ז באדר תשס"ו

סעו להצביע או שאו בתוצאות

ביום הבחירות, לא מעט אנשי ימין מתכוונים להישאר בבית. כל הפוליטיקאים מושחתים, הם אומרים. שום מפלגת ימין לא תוכל להשפיע באמת, הם מסבירים. וקשה להתווכח עם ההיגיון בדבריהם. קשה לראות כיצד יוכל הימין להשפיע על ממשלת מי-שלא-יהיה להימנע מנסיגות נוספות ביש"ע. גם המיזוג בין האיחוד הלאומי והמפד"ל עלול ליצור שריטות אידיאולוגיות עמוקות בנפשו הרכה של המצביע הימני. מכל מערכות הבחירות, הפעם זה נראה כמו הזמן המתאים להיות איש עקרונות ולא לבזבז את קולנו הקדוש על שום מפלגה, נכון?
רק שאלה אחת לאותם מצביעים ברגליים: נניח, רק לצורך הדיון, שלא עתיד הארץ והמדינה מוטל כאן על הכף, אלא חייו היקרים של אחד מילדיכם. נניח שנודע לכם בנבואה, כי ממשלת ישראל הבאה עומדת חלילה לגרום למותו של אדם יקר לכם. האם במקרה כזה, לא הייתם מנפנפים את כל עקרונותיכם המקודשים, לוקחים סיכון ומצביעים למפלגה השואפת להציל את ילדכם - גם אם כוח השפעתה נראה כרגע אפסי, וגם אם היא עלולה להפוך את דרכה בעתיד? האם לא הייתם עושים הכול, כולל הכול, למען הסיכוי הקטן ביותר להצלת יקירכם? כן, אפילו אם זבולון אורלב חבר בכיר באותה מפלגה?
ואם התשובה לשאלה זו היא 'כן, היינו רצים להצביע כדי להציל את ילדינו, אבל לא נעשה זאת למען יש"ע', אולי אתם אוהבים את ארץ ישראל קצת פחות מכפי שנדמה לכם?



פותחים חזית יהודית

במשחק כדורגל, כשקבוצה מפסידה 1:0 מטעות של שוער, החלוצים הם האחרונים שרשאים לבוא אליו בטענות. סליחה, היכן בדיוק אתם הייתם? אם חטפתם גול, מדוע לא כבשתם שניים? ומה עם האחריות שלכם על ההחמצות, המסירות הגרועות ואיבודי הכדור?
חלוצי 'חזית יהודית לאומית' של ברוך מרזל ממשיכים להאשים את 'השוער' באיבוד הקולות של מצביעיהם בבחירות הקודמות. לטענתם, אם במועצת יש"ע היו קצת יותר מפרגנים, ברוך מרזל היה היום חבר כנסת. אבל מדוע מרזל נזקק לפרגון מהמתחרים? אם הוא לא מסוגל להיכנס לכנסת בכוחות עצמו, ולהתגבר על תעמולה שלילית של מפלגות מתחרות, אולי הוא לא צריך להיכנס להרפתקה מלכתחילה? ואם הוא רץ בבחירות ונכשל, אולי גם לו יש אחריות קטנטונת לכישלון?
אבל תסמכו על ברוך מרזל ואנשיו, שהם תמיד יהיו צודקים מול כל טעויות האחרים. מי שהוריד לטמיון עשרות אלפי קולות והותיר את הימין בכנסת קטן וצולע, הופך את הקערה על פיה ומאשים את האיחוד הלאומי והמפד"ל בכל תחלואי ההתנתקות. מי שתרם לשיח הציבורי בעיקר פרובוקציות, התלהמות ונפנופי אצבעות מול המצלמה, תוקף את ח"כי הימין כאנשים נטולי אידיאולוגיה וערכים.
בטור שפרסם כאן בשבוע שעבר, טען מיכאל בן ארי מחי"ל כי מרזל מבקש לתת קריאת כיוון אידיאולוגית מספסלי האופוזיציה, "שם בישלו רק"ח עשרים שנה את 'שתי מדינות לשני עמים', משם הגשימה מרצ את כל חלומותיה". השוואה מופרכת, המתעלמת מכך שרעיון שתי המדינות נתמך מאז ומתמיד על ידי התקשורת, מערכת המשפט והזרם המרכזי בשמאל, ואילו רעיונותיו של ברוך מרזל לעולם לא יחרגו מחוץ לברוך מרזל. מבחינתנו, כבר עדיף שיתמוך בסמים קלים ובנישואים חד-מיניים, כדי שיריביו הפוליטיים ימהרו לפסול רעיונות אלה באחת.
גם אם מרזל ייכנס לכנסת, לכל היותר הוא יצליח להסתובב במליאה, לצעוק "אחמד טיבי – אני בכנסת" ולחרב את שארית האהדה לימין בציבור הישראלי. מכל בחינה אחרת, ההשפעה שלו לא צפויה להיות גדולה יותר מזו של הרב כהנא, וגם לא מזו של האיחוד הלאומי והמפד"ל. אבל גם כשמרזל יצפה בעניין בעקירות הבאות תוך שהוא קורא קריאות כיוון אידיאולוגיות מספסלי האופוזיציה, תהיו בטוחים שהוא ימצא כבר את האשמים בחורבן – כל העולם חוץ ממנו, כמובן.

עבודה בעיניים

בשבוע שעבר, משך את תשומת לבי מראה משובב נפש: מתוך שלט חוצות ענק של מפלגת העבודה, חייכו אלי יחד שבעת בכירי המפלגה, כשעיני ארבעה מהם מכוסות רטיות שחורות בנוסח קפטן הוק. בתחילה חשבתי כי המודעה 'שופצה' על ידי עוברי אורח פורעי חוק וחובבי גרפיטי. וצריך לציין כאן כי הרטיות בהחלט שיפרו את פני הפוליטיקאים במודעה.
אלא שאז התקרבתי יותר והבנתי כי איש לא קשקש על המודעה, וכי ה'רטיות' לא היו אלא צל שהטילו ארבעה ספוטים מעל שלט החוצות. הדבר המדהים הוא, שאיכשהו נחת הצל של הספוטים בדיוק מוחלט על עיניהם של חברי המפלגה, כולל עמיר פרץ. כאדם מאמין, אני בטוח שהאירוע הזה לא היה מקרי, והשאלה היחידה היא מה מנסים לרמוז לנו בשמיים – שאנשי העבודה הם ממשיכי דרכו של משה דיין, או שהם סתם פיראטים בחליפות.

חמסה עלינו

א. כולם מתגעגעים למנהיגים של פעם, למפלגות של פעם, לפוליטיקה של פעם. אני מתגעגע למצביעים של פעם.
ב. שמעתי בחדשות הרדיו, כי עורך הסקרים של מפלגת קדימה הכריז על בלימת הירידה שלה בסקרים. מעניין אותי לדעת, לפי איזה קריטריון עיתונאי מקצועי הגיעה הידיעה הזאת לראש מהדורת החדשות, או לחדשות בכלל.
ג. באתר האינטרנט של מפלגת 'תפנית' ניתן למצוא את הזמן שנותר עד לבחירות. "עוד 12 ימים, 7 שעות ו-40 דקות לקץ עידן השחיתות", מכריז השעון הטקסטואלי. ואני תוהה: האם המלחמה בשחיתות אינה כוללת בין היתר אמירת אמת לבוחר?
ד. בחודש האחרון, אני מזדהה עם מנהיגי הציבור הערבי בישראל – כמעט מדי ערב מושלכים נפצים בשכונתי, עד שגם לי מתחשק להבעיר את כל המזרח התיכון.
ה. ובמדור הקודם, שיבשתי טיפונת את שם האוסף הכפול של שירי המיוזיקלס. אין דבר, אני בטוח שתסתדרו.


יודע את מקומי

למשרד הרישוי הגיעו כנראה שמועות על יכולות הנהיגה שלי, ובעת חידוש הרשיון נשלחתי לבצע בדיקת ראייה. רופא העיניים ביקש ממני לעצום עין אחת ולהקריא מהלוח.
"שתיים, שמונה, שלוש, חמש, אפס, שבע, והמספר הנוסף - אחת", קראתי במהירות, משתדל להפגין ביטחון עצמי רב ככל האפשר. משראיתי את מבטו המבועת של הבודק, ניסיתי לתקן: "רגע, זה לא שבע, זה ארבע! לא? זה שש?" הביטחון שלי החל להתערער.
"אתה קורא מתוך לוח של אותיות לועזיות", אמר הרופא ושלח אותי מיידית לקנות משקפיים.
על חטאיי אני אומר להתוודות כאן. ברשיון הנהיגה נכתב כי עלי להרכיב משקפיים, אולם אף אחד לא טרח להודיע לי באיזה מספר. לפיכך, הלכתי לחנות של משקפיים אופנתיים וביקשתי שיסדרו לי זוג במספר אפס. חששתי לפתח תלות בעדשות המגדילות, ולכן החלטתי לוותר על משקפי ראייה לטובת משקפי דאווין.
כל זה קרה כבר לפני שנים אחדות, ובמהלך הזמן ויתרתי אפילו על משקפי האפס והתחלתי לנהוג כשאני נטול עיגולדים לחלוטין. האמת, לא נראה לי שהנהיגה שלי נעשתה פחות טובה - אני בטוח שבכל מקרה הייתי פוגע בשני התמרורים ובחתול האידיוט ההוא. (זאת הפעם הראשונה שחתול שחור עבר לפני מישהו, וזה עשה מזל רע לחתול.)
וככל שחולף הזמן, וטפו-טפו אין שינוי לרעה במצב עיניי, אני משוכנע כי הסירוב שלי להתחיל להתעסק עם מספרים וצילינדרים היה מוצדק. "למרות שעין שמאל שלי קצת חלשה", אמרתי לאשתי יום אחד כשיצאנו מהבית, "בסך הכול אני רואה בסדר גמור". היא לא ענתה, ואני לא התאפקתי והמשכתי: "את זוכרת שהצעת לי פעם ללכת לאופטומטריסט ולהתאים לי מספר? אם הייתי שומע לך אז, היום לא הייתי יכול אפילו לישון בלילה בלי משקפיים".
"מה שתגיד, אדוני", ענתה לי האשה במבטא רוסי כבד, "מה אני מבינה? אני רק המנקה של המדרגות".