בשבע 184: ביד הלשון

חגית רוטנברג , ט"ז באדר תשס"ו

בכיתה שלנו כינו את שיבי ואבשלום 'פאזל'. לא, זה לא בגלל שהם אהבו להרכיב פאזלים ביחד, אבל משהו בהם הזכיר מאוד את המשחק הזה: הם תמיד היו משלימים אחד את השני. ליתר דיוק: אבשלום היה משלים את שיבי. כמעט לא היה משפט ששיבי אמר, שאבשלום לא השלים ותיקן אותו באמצע לפחות ארבע פעמים.

דו שיח ביניהם היה נשמע בערך כך: "אתמול ראיתי שתי ילדים", מתחיל שיבי לספר. "שני ילדים", מתקן אבשלום. "הם קפצו מעל הגדר הירוק שליד הבית ספר המעפן", ממשיך שיבי תוך התעלמות מאבשלום. אבל אבשלום מתעקש: "הם קפצו מעל הגדר הירוקה שליד בית הספר המוזר".
שיבי מתחיל להתעצבן, ומשלים את הסיפור: "תכל'ס, אחרי שבעה שעות גילו אותם עפוצים, שוכבים בסוטול על הכיסאות הקטנות בכיתה", ואבשלום לא מוותר: "בסופו של דבר, אחרי שבע שעות גילו אותם עייפים, שוכבים בשלווה על הכיסאות הקטנים בכיתה".

"תגיד, מה נפל עליך? אתה לא חייב לשפצר כל מילה שיוצאת לי מהפה", זועם שיבי על אבשלום. אבשלום רק מניד בכתפיו ועונה בשלווה: "אני דווקא כן חייב לתקן כל מילה שאתה אומר. השפה שלך קלוקלת ועילגת, ועם שפת דיבור כזו לא תגיע רחוק". "יאללה, יאללה, פרופסור ללשון נהיה לי זה, למה מה קרה? תגיד, אתה מצליח להתמתח בבוקר בלי לחטוף מכה מהריבוע שסביבך?" לגלג שיבי.
כך המשיך ה'פאזל' שלנו להתווכח כמעט מדי יום. לנו, החברים בכיתה, כבר די נמאס לשמוע את זה, ובמיוחד היינו סובלים בשיעורי לשון, אז קרנו של אבשלום היתה עולה בעיני המורה, ושיבי היה מפליט הערות קנטרניות על גאונותו של הפרופסור הידוע מר אבשלום מכער-השפה-העברית, ועוד כהנה וכהנה פנינים.

בוקר אחד התחילו שיבי ואבשלום בשיחה הרגילה. אנחנו כבר התכוונו לברוח מהכיתה ולצאת למשחק כדורסל, כי לא ממש התחשק לנו לשמוע את הוויכוחים שלהם, אבל שנייה לפני שיצאנו, אמר אריק בשקט: "הי, תשמעו את הפאזל. הם מדברים אחרת!"
ובאמת, שיבי ואבשלום נשמעו קצת אחרת מכרגיל. הטונים ירדו, ושיבי הגדיל לעשות ושאל: "רגע, אבשלום, עט ירוק או ירוקה?" "ירוק. עט זה זכר", הסביר אבשלום בסבלנות. "טוב, אז רציתי לשאול אם לקחת לי אתמול את העט הירוק, כי מה זה חיפשתי אותו. לא בא לי אתמול להרים אליך טלפון, אבל אולי עכשיו תגיד לי". "אני לא לקחתי", השיב אבשלום, "אבל אתה כנראה חיפשת אותו מאוד, ולא התחשק לך להתקשר אלי", תיקן. "אה, טוב", הנהן שיבי למשמע התיקון.

מה גרם למהפך? התפלאנו. את הסיפור שמענו מפי שיבי בהפסקה הבאה: "אתמול הלכתי ברחוב צדדי וחשוך בדרך הביתה מהסניף. פתאום פגשתי את החבורה המפחידה של איציק מהשכונה. לא רציתי להסתבך איתם, אבל הם נעמדו סביבי והתחילו לעשות פרצופים מפחידים. החלטתי להחמיא להם קצת: 'אתם נראים חבל על הזמן', אמרתי, וקיוויתי שהם יירגעו. אבל קרה בדיוק ההיפך, הם הבינו אותי אחרת: 'מה חבל על הזמן? למה לא נאה לך איך שאנחנו מתלבשים?' התרגז איציק. 'לא, ממש לא התכוונתי', התחלתי לגמגם. 'רציתי להגיד שכאילו אתם נראים מה זה יפה היום'. איציק האדים מכעס: 'כאילו? רק בכאילו אנחנו נראים יפה? שמעתם את הילד המפונק הזה?' הוא פנה לחבריו, שכבר הפשילו שרוולים לעומתי. ברגע האחרון ברחתי משם כל עוד רוחי בי. הגעתי הביתה מתנשף, ואמרתי לעצמי שיותר אני לא מסתבך עם המילים. התקשרתי לאבשלום ואמרתי: 'נכון שעד היום חשבתי שאתה חננה בגלל המילים היפות שלך, אבל מהיום אני מתכוון ללמוד איך לדבר נכון. תקן כפי יכולתך', ביקשתי. אז הנה, התחלנו מהיום. אתם רוצים אולי לעשות איתי שיעורי בית בלשון?"