בשבע 184:

חגי סגל , ט"ז באדר תשס"ו

יריחו תחילה וסוף
מומחי בטחון ותהליכים מדיניים העריכו בעקבות פעולת צה"ל ביריחו, שהיא סתמה את הגולל על הרשות הפלשתינית ועל הסכמי אוסלו. כיוון שהסכמי אוסלו נחנכו בשעתם בנסיגה מיריחו אין הפעם מנוס משימוש בקלישאה על סגירת מעגל. אכן נסגר מעגל. אלמלא הסכמי אוסלו, המוקטעאה ביריחו היתה בידינו, הפלשתינים לא היו רוצחים בקלות כזאת שר בישראל, גם יצחק רבין לא היה נרצח, אלפי קרבנות טרור היו בחיים, ובשדרות לא היתה מתנגנת כל יום מנגינת "שחר אדום"

ההפתעה הגדולה


אחת ההצהרות הנלעגות של יצחק רבין כראש-ממשלה נרשמה שעה קלה לאחר בחירתו: "אני אקבע, אני אנווט, אני אקבע מי יהיו השרים". אהוד אולמרט עוד לא נבחר, אבל כבר הספיק להשמיע הכרזה דומה להפליא. "אנחנו נחליט, אנחנו נפעל, אנחנו נוביל, אנחנו נקבע את סדר היום", הוא אמר בראיון יום ו' שעבר לנחום ברנע ולשמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות'. הם לא טרחו להעיר לו שמורשת רבין מוטמעת היטב בהכרזה היהירה הזאת.
לעומת זאת, הם דווקא כן העירו לו, שהוא מתנתק במהירות ממורשת שרון. שרון הרי התחייב שלא תהיינה התנתקויות נוספות, ואולמרט כבר אץ רץ להתנתקות הבאה, הסופנית. אולמרט, כמו אולמרט, לא התבלבל. "אל תתעלמו מהעובדה שמאז ששרון חלה קרה משהו מהותי", הוא ענה, "וזה נצחון החמאס".
ברנע ושיפר שוב נרדמו בשמירה. הם לא הציגו לו בתגובה את השאלה הכל-כך מתבקשת: כלום יעלה על הדעת ששרון, גדול ראשי הממשלות מאז בן-גוריון, לא צפה תרחיש כה אלמנטרי כמו נצחון החמאס רגע אחרי ההתנתקות? האם מר בטחון לא ראה מה שראה כל ילד בגוש קטיף? ואם הוא אכן לא ראה, מה ההגיון באימוץ מורשת ההתנתקות שלו? לאולמרט ולרוחמה אברהם פתרונים.

ברוך, חזור הביתה

אוהדי ברוך מרזל הגיבה בזעם צפוי על חוות הדעת השלילית שפרסמתי אודותיה לפני שבועיים. קטונתי מלהתפלמס עם שלל הטיעונים הנכוחים של שני דוברי המפלגה. אחד מהם הישווה אותי כאן לעיתונאי השמאל (ומן הסתן עורר הנהוני הסכמה מיידיים אצל כל הקוראים), ואילו חברו רמז על סוד הערצתי הנלהבת לזבולון אורלב (וואללה!). אומר רק זאת: מהרגע שמפלגת מרזל ניהלה מו"מ על הצטרפות לגוש החדש של המפד"ל והאיחוד הלאומי, היא איבדה את זכותה המוסרית להטיף נגד הגוש. גם מרזל היה מוכן לשבת עם אורלב באותה מפלגה, אז מה לו כי ילין עכשיו על הברית אלון-אורלב?
במלים אחרות: מפלגת חי"ל כבר הכירה בצורך לאחד שורות בימין. אפילו מנהיגיה הבינו שלא יתכן שלכל איש ימין תהיה מפלגה פרטית משלו. לכן מגוחך עכשיו, וגם לא ישר מצידה, לתקוף בחמת זעם את הפשרות וההתגמשויות שבהן כרוכה הקמתו של גוש פוליטי כזה.
שמה המלא של מפלגת מרזל הוא "חזית יהודית לאומית". חזית, כתוב במילון אבן-שושן, היא "מערך, התארגנות של גופים שונים על בסיס משותף". לאיחוד הלאומי ולמפד"ל אכן יש בסיס אידיאולוגי משותף, אותו בסיס של חי"ל, והוא שלילת נסיגות ויציקת תוכן יהודי למדינה. אם קיימים הבדלים בין שלוש המפלגות הם מצטמצמים לעניינים טקטיים בעיקר, שאינם מצדיקים פלגנות. לא כל ויכוח בתוך המשפחה הוא עילה לגירושין. ברוב המקרים יועצי הנישואין ממליצים על שלום בית.
והבית נמצא עכשיו בסכנה איומה. הוא עלול להיחרב עד לבחירות הבאות. הדרך הכי זמינה כרגע להציל אותו היא להעביר לאופוזיציה את מחנה השמאל בראשות קדימה. ואם אי אפשר להעביר את השמאל לאופוזיציה, אז לפחות לנגוס כמה שיותר ממכסת המנדטים שלו, כדי להקטין את סיכויי ההישרדות של הממשלה הרעה שיקים. מי יודע, אולי כמה חברים בקדימה ישובו לימין כשאולמרט יכריז על אופנסיבת נסיגות מטורפת, ואז יהיה אפשר להפיל את ממשלתו, כפי שממשלת ברק הופלה בדמי ימיה אחרי הרפתקת קמפ-דייויד. לכן, כל מנדט יקר עכשיו, כי אין לדעת מה בדיוק יהיה ההפרש בין שני הגושים בעת ההצבעה הגורלית על הגירוש הבא.
ב-1995 הועבר הסכם אוסלו ב' על חודם של שני חברי כנסת (התוצאה היתה 59:61 לטובת השמאל). אילו מפלגות התחיה ומולדת השכילו להתאחד ב-92', היו לימין שני מנדטים נוספים, והתוצאה בהצבעה הגורלית ההיא היתה הפוכה, אבל שתי המפלגות האמינו שהן יכולות להצליח בנפרד, והסוף המר הידוע. ארבע שנים אחר-כך ניצח נתניהו את פרס על חודם של 30 אלף קולות, כמעט אותו מספר קולות שמרזל בזבז לימין בבחירות שעברו. האם לקח מכך אינו ברור?
התעקשותו של מרזל לרוץ שוב לכנסת, כנגד כל הסקרים והסיכויים, היא הימור מופקר ואנוכי. אפשר להבין את הרצון של אנשי ימין רבים לראותו יושב בכנסת, אך הם אמורים להבין שהסיכון בטל בששים לעומת הסיכוי. ואגב, אורלב ייכנס לכנסת בכל מקרה. אם מרזל יתעקש להמשיך לרוץ, יכול להיות שדווקא אורי אריאל (מקום 9) יישאר בחוץ. לא חבל? מנקודת מבט ימנית, אפילו הצבעה לליברמן, לש"ס ולליכוד עדיפה על הצבעת סרק למפלגת מרזל.
ועוד משהו: מעבר לכל הוויכוחים על סיכוייו של מרזל להפתיע, יש משהו מעליב ואפילו בלתי מוסרי בעצם הפיצול הפוליטי של הימין. מחנה שלא מסוגל להתאחד ערב מבחנים גורלי הוא לא בדיוק מחנה אלא אוסף של עקשנים מפונקים. יונתן בשיא כבר בונה להם את ניצן ב'.

שפוך חמתך (1)


צוות צילום עמארצי של התוכנית "משעל חם" נשלח לתעד את ארועי פורים בקריית-ארבע, וחזר משם עם סקופ מדהים: המתנחלים מריעים ברגע תלייתו של המן וצוהלים למשמע בשורת הטבח בקהילה האנטישמית בשושן. יופי של סיפור. בפסח אפשר לשלוח לקרייה עוד צוות צילום, והפעם כדי לתעד את קריאת הטקסט הגזעני 'שפוך חמתך על הגויים'. מצד שני אפשר לשלוח צוות כזה גם לביתו של נסים משעל עצמו. האם הוא יוצא במחאה מבית-הכנסת כשתולים את המן?

שפוך חמתך (2)

בכתבה הנ"ל בחברון גם צולמו פרובוקטורים מקומיים, תאבי חשיפה טלוויזיונית וחרחור מדנים, כשהם מציתים כרזה עם תצלומם של הרב אבינר והמפכ"ל קראדי. היה מקום לקוות שהם עשו את זה בהשפעת אלכוהול פורימי, אבל הם נראו דווקא צלולים להפליא. גועל נפש.