בשבע 185: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ו באדר תשס"ו

תנודות וסקרים

בדרך כלל, מפלגת קדימה מקבלת בסקרים 39 מנדטים, או 38, או 41. הליכוד זוכה ב-15, 14, מקסימום 17 מנדטים. העבודה נעה סביב ה-17, אבל יש גם מצב ל-19.
ואז מופיעים הסוקרים, ומסבירים לנו תנודה זו או אחרת, והשדרים שואלים את הפוליטיקאים כיצד הם מתייחסים למנדט שאיבדה מפלגתם, והפרשנים בונים תיאוריות מכאן ועד להודעה חדשה על אותו מנדט אבוד, ומי שבמקרה עולה בשני מנדטים מוכרז כמנצח הגדול של קמפיין הבחירות, ועל אולמרט כבר מדברים כמי שניצח, ועמיר פרץ אף פעם לא ממריא, ובעצם הבחירות כמעט מיותרות, כי התוצאות ברורות.

כשיפורסמו תוצאות האמת, ויתברר שוב שאין שום קשר בין הסקרים והניתוחים והפרשנויות לבין העולם האמיתי, אף אחד אפילו לא יתלונן. במקרה הטוב, מינה צמח תעלה לשידור ותסביר כיצד נכשלה המציאות בניבוי הסקרים. לאחר מכן, נוכל לראות כיצד הסקרים מתיישרים לפי תוצאות הבחירות. אם עוזי דיין יקבל בבחירות, נגיד, עשרה מנדטים, אחר כך הוא יזכה גם בסקרים לעשרה מנדטים, פלוס אחד או מינוס שניים, לא יותר.

חילוני, רגש אותי

נשים את הדברים על השולחן: הרב בן-נון הוא סלב של חילונים, והחשיבות של תמיכתו בקדימה היא בדיוק במישור הזה. דמות "מנהיג גוש אמונים שהתהפך" מהלכת קסם על הצד האחר, אבל דווקא בציבור הדתי-לאומי השפעתו של הרב בן-נון מוגבלת. ולכן, עם כל הכבוד לעברו הפוליטי, לאישיותו או למפעלותיו התורניים וההגותיים, עמדותיו הפוליטיות של כבוד הרב לא אמורות לרגש את כלל חובשי הכיפות.

רק מה? החילונים מצדם בטוחים שהרב בן-נון הוא האורים ותומים של הדתיים. אז התקשורת הכללית ממהרת לדווח על "סערה בציונות הדתית", דיווח שבאופן מיידי מעורר כמובן סערה בציונות הדתית. כי האמת המצערת היא, שאין דבר המניע אותנו יותר מרגשי הנחיתות שלנו. מילא שראש ישיבה אמר מה שאמר, אבל עדיין חשוב לנו יותר מה חושבים עלינו החילונים, וחבל.

קדם אירוויזיון עלינו

מכיוון שבשבוע שעבר, מן הסתם, כולכם הייתם עסוקים בלהקיש על דלתות ולשכנע אזרחים להצביע לפתק הנכון, יש להניח כי פספסתם את הקדם-אירוויזיון בערוץ 1. נו, בשביל זה אני כאן, כדי לעדכן אתכם בפרטים החשובים של התחרות החשובה והמד-אי-מה הזאת. (מה זה מדאימה? תשאלו את שתי המנחות של הקדם – לי אין שום מושג). אז קבלו בתשואות את גיבורי הערב:
אדי בטלר: המנצח הגדול של הערב. זאת כבר הפעם השנייה שאנחנו שולחים את הזמר המוכשר מדימונה לאירוויזיון. יכול להיות שמדינת ישראל היא קצת פחות גזענית מכפי שאזרחיה אוהבים להשמיץ אותה?

'דיימונדZ': מקום 2 המכובד. אני לא יודע למה צריך אות לועזית בשם לועזי של להקה ישראלית. אבל בכל מקרה, ההופעה של רביעיית הבנות התאימה יותר למסכת בבית ספR.
ליאת רבנר: מועמדת מספר 38 בקדימה כתבה את המילים לשיר של הדיימונדZ. בינינו, על כמה אנשים בקדימה אפשר לומר דבר כזה? על כמה אנשים בקדימה אפשר לומר משהו? מקום שני זה בהחלט מכובד, ואני מאחל למפלגתה של רבנר הישג דומה בבחירות.
'גיימבויז': מקום 3 בלבד, אולי בגלל שאין בשם של הלהקה שום אות לועזית. האמת, רוב השיר הייתי בטוח שאלה הילדים מלהקת 'קינדרלעך'?

צביקה פיק: "הייתי הרבה פעמים מקום שני, שלישי", אמר המאסטרו בסרטון שהוקרן לפני ביצוע השיר שלו. למעשה, פיק הגיע פעם אחת למקום השני, וזה קרה ב-1979, כשצבר שתי נקודות פחות מ'הללויה'. אולי מישהו יספר לו, שמאז חלפו 27 שנים של התבזות פיקה-צביקית בתחרות הקדם?
שלמה גרוניך: ב-1981 הוא הפחיד ילדים קטנים עם השיר הפסיכי 'קליידוסקופ', שביצע בקדם לצד דפנה ארמוני. שני עשורים וחצי חלפו, ושום דבר לא באמת השתנה.
אביבה ומאיה אבידן: נראית בחורה מקסימה, מאיה אבידן, ולפי השיר היפה שכתבה, הלחינה וביצעה יחד עם אמא'לה – גם כשרון לא חסר. אבל מה עם קצת כוריאוגרפיה? ובכן, דווקא היתה כוריאוגרפית לשיר, וזו לא אחרת מאשר ציפי מור - 'רגע' המיתולוגי מהתוכנית 'רגע עם דודלי'. האם זאת הסיבה ששתי הזמרות עמדו על הבמה ועשו תנועות של חביתוש?

גיא הררי: הזמר האלמוני הזה הוא תופעת טבע בלתי מוסברת. כשהוא מדבר, הוא נשמע כמו דורון שפר עם אף סתום. אבל כשהוא שר, פתאום יוצא ממנו קול של ז'וז'ו חלסטרה. למרבה הצער, גם השיר הביא את החלסטרה.

עדן הראל: "זה מד-אים. אין לי... אין לי מילים, מד-אים... טוב, אה... אה... תשמעו, אני כבר לא יודעת מה לומר! אם אני לא יודעת מה לומר, בטח אתם לא יודעים מה לומר. מה, מה קורה? איך אתם מרגישים?" אין כמו מנחה מקצועית עם ניסיון אירופי בפעולה.

בחירה נעימה

לפני שיבוא עלינו שחר של יום חדש – אאחל לכולנו הצלחה בבחירות. ואם לא נצליח – אין דבר, בעוד שנה-שנתיים בטח יהיה מועד ב'.

יודע את מקומי

אם מישהו רוצה להלחיץ אותי עד מוות, הוא פשוט צריך לעמוד מאחוריי בתור. למשל, בבנקים. אם אני עומד מול הפקיד בבנק יותר מחצי דקה, גם אם מאחוריי עומדים אזרחים טובים הממתינים לתורם בסבלנות, רוב הסיכויים שאני אזדרז ללכת משם לפני שאסיים את כל ענייניי העסקיים. למרבה המזל, ענייניי העסקיים בדרך כלל לא נמשכים יותר מחצי דקה.

אותו הדבר גם בכבישים. תמיד אעדיף להיות אחרון בפקק של 200 מכוניות, מאשר להיות ראשון בפקק של שתי מכוניות - אני והנהג שמאחוריי. אם בשעה שאני מחמם את המנוע בנסיעה איטית, מישהו מגיע מאחור ומאותת לי בעצבנות, סביר להניח שאזוז לשוליים כדי לפנות לו את הדרך, גם אם זה יגרום למכוניתי ליפול מהגשר.

לכן, כשאני מגיע לקלפי להצביע בבחירות, כמעט תמיד נמשך התהליך עשר שניות ומטה. לא הייתי רוצה לעכב את אלה העומדים אחריי בתור, גם אם אהוד אולמרט בכבודו ובעצמו היה עומד שם. אני פשוט לא מסוגל לזה נפשית. נדמה לי שפעם, מרוב חיפזון, הצבעתי למפלגת פיקנטי של משה בדש במקום לתחייה, אבל העיקר שהצלחתי לצאת מהקלפי – לחוץ ומזיע – לפני שמישהו ביקש ממני לפנות את המקום.

רק פעם אחת התעכבתי מול פתקי ההצבעה. זה קרה לפני עשר שנים, כשהצביעו בשני פתקים - לכנסת ולראשות הממשלה. כהרגלי, מצאתי במהירות את פתק המפלגה הנכון, הכנסתי אותו למעטפה, ואז נעצרתי. מול עיניי הבהבו שמותיהם של המועמדים בנימין נתניהו ושמעון פרס, כשלמורת רוחי היה שמו של פרס קרוב יותר לעיניי מאשר פתקיו המרוחקים של נתניהו.

לבי החל לפעום במהירות. מחוץ לקלפי כבר התחלתי לשמוע התלחשויות, כאילו תוהים חברי ועדת הקלפי מה לוקח לי כל כך הרבה זמן. או אולי הם פשוט החליפו חוויות על הסדרה 'רמת אביב ג", לא יודע. נדמה לי שאפילו שמעתי את המשפט קצר הרוח "בבקשה להישאר בחוץ עד שההוא יצביע". נאלצתי לפעול במהירות. אחזתי ביד ימין את פתקיו של נתניהו, ביד שמאל (אלא מה?) את פתקיו של פרס, והחלפתי בין המקומות, כך שכעת בלטו יותר פתקיו של ראש הליכוד.

כזכור, באותן בחירות ניצח נתניהו בהפרש זעום ביותר. עד היום אני טוען, שבמו ידיי מנעתי משמעון פרס את נצחונו היחיד אי פעם בבחירות. יהיו כאלה שיקראו למה שעשיתי 'פגיעה בדמוקרטיה'. אבל כל עוד פרס מפסיד – לא אכפת לי. הבעיה היא, שבדרך החוצה כמעט התעלפתי מכמות האנשים שעמדו שם והמתינו לי. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שראיתי ביניהם את אולמרט.