בשבע 185: תחת כיפה אחת

רחל סילבצקי הכריזה על אבדן הממלכתיות בעמונה, וד"ר שפירא תקף את המושג "דעת התורה" והפירסומאית רחל בולטון הסבירה כי הסכמת הבעל היא גורם מכריע בבחירת הקריירה של אישה # הקהל במושב השני של כנס ירושלים השבוע, לא נותר אדיש

חגית רוטנברג , כ"ו באדר תשס"ו

הדבר הראשון שבו נתקלו עיניהם של משתתפי המושב הפותח של כנס ירושלים, היה מכתב גלוי שהונח על השולחנות, שעליו חתומים עקורי גוש קטיף במלון הייאט.

"למשתתפי כנס ירושלים, שלום רב", פתח המכתב "אנו קבוצת מגורשים מגוש קטיף המתגוררים מזה כשבעה חודשים(!) במלון הייאט, שלוש קומות מתחתיכם, בתנאים שאינם מאפשרים חיים נורמליים בלשון המעטה. מאחר שמלון הייאט מהווה עבורנו כרגע סוג (לא מוצלח) של בית, לא נותר לנו אלא לברך אתכם על השתתפותכם בכנס המתקיים בביתנו...".

בהמשך פונים העקורים בבקשה למשתתפי הכנס: "בכנס הקרוב תדונו בסוגיות לאומיות חשובות ביותר... רצינו להזכיר לכם שהעובדה שאנו עדיין כאן, חסרי בית אמיתי ומטורטרים בנבכי הדמוקרטיה, היא ענן שחור מוסרי הרובץ מעל ראשה של מדינת ישראל, והיא הסוגיה הלאומית היום, בה"א הידיעה... כל שרצינו הוא לבקש מכם לזכור זאת בעת קיום הכנס, ולהזכיר את ענייננו בכל הזדמנות ובפרט בכנס".

הניגוד בין מצבם המחפיר של העקורים, שעומדים להיזרק מהמלון סמוך לחג הפסח, לבין הארשת ההדורה ורבת הרושם שעוטה על עצמו כנס ירושלים בקומה מעל, בולט. אולם דומה כי בקשתם של העקורים היתה מתמלאת גם מבלי שהביעו אותה במפורש. בציבור הדתי והלאומי עדיין בוערות השאלות הקיומיות שנולדו באש הקיץ האחרון, והביטוי לכך הומחש היטב בכמה ממושבי הכנס. במושב השני, שעסק בין השאר בשאלת החרד"ליות לעומת הממלכתיות, נשמעו אמירות טעונות משני קצות הקשת.

עניין של אחריות לאומית
את המושב פתחה הפרסומאית רחל בולטון – חוזרת בתשובה ותיקה המשתייכת לחסידות חב"ד ובעלת משרד הפרסום הגדול ביותר לציבור הדתי והחרדי. בולטון ביקשה להגדיר את תהליך ה´התחרד"לות´ המתרחש בציבור הדתי-לאומי, שלדבריה תפס תאוצה בעיקר בשל סוגיית חינוך הילדים, והצורך להגביל את חשיפתם לתרבות החילונית המתעצמת.
"זה הביא לחיזוק האווירה התורנית בבית, וזה בא גם מהבנים עצמם. הילדים חוזרים הביתה מהישיבות ומבקשים להוציא מהבית את הטלוויזיה או עיתון כזה או אחר. המלחמה כיום היא לא על היהדות, כי הבסיס היהודי קיים. הפער נוצר בזמן הפרטי של חיי הפרט הדתי".
כדי להמחיש את התגברות התהליך, סיפרה על עובד שלה המשתייך לאחת החסידויות, שבילה חופשה במלון באילת עם עוד כמה זוגות דתיים-לאומיים. "אחרי מנחה וערבית הם לא יצאו מבית הכנסת במלון, הם נשארו לשיעור", סיפר. "לא משנה להם שהם באילת: עכשיו לומדים תורה. הרגשתי נבוך לידם".
בולטון תיארה בהקשר זה גם את הגידול בצריכת מוצרי ה´מהדרין´, ואת החינוך הנפרד והתורני שהקימו לעצמם הורים בגבעת שמואל. לדבריה, העולם כולו מתקדם בתהליכי הקצנה, שהופכים את הדברים לברורים יותר. ביטוי לכך הוא גם הקשר המתחזק בין הציבור החרדי לדתי-לאומי: "לא אנחנו מחברים את הקצוות, אלא התורה והזכות שלה", סיכמה.

בניגוד לדברים אלו טען הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, כי דווקא קיים הבדל גדול בין הציבור החרדי לדתי-לאומי, ואין לטשטש אותו. הציבור החרדי מסתגר בדרכו מפני העולם החילוני המתנתק, אמר הרב הכהן, והציבור הדתי-לאומי לעומתם חי בתחושת מעורבות ובכאב גדול על המציאות החילונית.

"מי שאומר ´לא אכפת לי שהחילוני חילוני´ אומר דבר מנוגד לתורה. אבל צריך לשאול אם בתקופה זו של קיבוץ גלויות, כשרוב העם אינו מקבל על עצמו את עול ההלכה, מעמדו של החילוני הוא מומר פרטי, או שמא כיוון שמדובר ברוב האומה זהו תינוק שנשבה במובן הציבורי. השאלה הבאה היא אם יש לנו אחריות על החברה החילונית במצב זה, או שמא עלינו להתנתק ממנה. על אף הקשיים, התשובה היא שאסור להתנתק וצריך לעשות כל מה שביכולתנו כדי שכל עם ישראל יקבל עליו עול מלכות שמים".
הרב הכהן התקומם נגד תנועת ההסתגרות בציבור הדתי-לאומי בעקבות המציאות המסובכת, וטען כי זוהי תפיסה חרדית. הרב הכהן התייחס לשאלת הממלכתיות. לדבריו, רע מאוד לבטל את ערך מדינת ישראל גם במציאות הנוכחית, ומאידך גיסא אי אפשר לקדש מערכות שמנפצות ערכים. "את המאבקים צריך לעשות עם הממשלה, אבל את הציבור צריך לחנך. זו חובתנו הממלכתית הקשה מאוד".

הקול הנשי
הדברים אודות הרבנות הראשית עוררו אהדה גם בלב הדוברת הבאה, ד"ר עליזה לביא, המשתייכת לארגון ´קולך´. "מוסד הרבנות הראשית פשט את הרגל. היום כל אחד נוהה אחרי הרב שלו", פתחה. "לדעתי זה מסמן קו של חשש, חוסר רצון לקבל החלטות לבד".

לביא טענה כי החברה הדתית-לאומית, שדגלה בעבר בערכי תורה ועבודה ומעורבות, מפנימה לתוכה היום את ערכי ההתבטלות, הבריחה והחינוך הנפרד – בעיקר כתוצאה מאירועי הקיץ האחרון, שהפכו את הציבור הדתי כולו לקבוצת פנים מעורבת בעיני החברה הישראלית.

"מבחינת החברה הישראלית חזרנו להיות ´הדתיים´, ללא הבדלי ניואנסים או סוג הכיפה. גם מצב המפונים הפך להיות בעיה של החברה הדתית, כי המדינה פשטה את הרגל בטיפול בהם. למה רק החברה הדתית נרתמה לעזור?" הקשתה.
לביא התריעה מפני הסתגרות החברה הדתית, וטענה כי הסתכלותה של ההנהגה הדתית היא נקודתית ולא כלל ישראלית. "אנחנו מאיימים על החברה הכללית כשאיננו פותחים את בית הכנסת שלנו לעריכת בר מצווה. אנשים אומרים לי שהם מכירים אפשרויות לערוך בר מצווה רק דרך הרפורמים. בעניין הזה אנחנו צריכים ללמוד מהם".

בקהל נשמעה מחאה לקביעתה זו של לביא, ונטען כי הציבור הדתי פותח את שעריו ללא הגבלה לעריכת טקסי בר מצווה לחילונים בבתי הכנסת. לביא המשיכה וקראה לפיתוח הדיאלוג בין תלמידות חכמים לרבנים: "הקול הזה יפרה ויוביל גם כלפי עם ישראל, מתוך הבנה של צרכי הדור המשתנה. גם אלו שהתנגדו לכך פעם, מבינים היום שהדבר בא מתוך מצוקה אמיתית ולא מתוך רצון לרפורמה. היום יש יותר שיתוף פעולה בין ארגוני נשים לרבנים".

אגב מעמד האישה, מציינת רחל בולטון כי בשאלת הקריירה של האישה הדתית היא גיבשה נוסחה שלפיה עוצבה דרכה האישית: "צריך רצון לקבל את ברכת שני הגורמים: הגורם הרוחני – במקרה שלי הרבי, וברכת הבעל. כי רק כשבחירת הדרך באה מתוך מערכת שלמה זה יוצר נחת רוח בתוך המשפחה. העיקר שהלב שלך נקי בפני בורא עולם, ואת משתמשת בכלים שנתן לך לקידוש השם".
הרב אליעזר מלמד, ראש הישיבה ורב היישוב בהר ברכה, עמד על ההבדל שבין הדתי-לאומי המודרני, הפתוח לקבל את הטוב מכלל הערכים והתנועות הסובבים אותו, לעומת החרדי הדואג, שהתבלט בהסתגרותו בכל פעם בהיסטוריה שבה נשקפה סכנה למסורת ישראל.

"החזון הוא לגבש עמדת פתיחות לעולם על הטוב שבו, אם כי יש בכך גם סכנה. לכן ניתן להבין את העמדה החרד"לית, המשלבת אחריות לאומית וגם הכרה בסיכון שצעירים יעזבו את הדרך. בחמישים השנה האחרונות נראה שהציבור הדתי-לאומי שילם מחיר גבוה יותר מהציבור החרדי, מבחינת נוער שעוזב לכיוון חילוני או חרדי. הסיבה לכך יכולה להיות התחזקות הרוחות הזרות המנשבות בעולם, או לחילופין שהציבור הדתי לאומי התפשר, וקיבל יותר מדי עקרונות זרים מבלי שעיכל אותם מספיק מבחינה תורנית".

דוגמה לכך, לדבריו, היא החינוך המעורב שהתפתח בעקבות הסוציאליזם או קליטת יתר של אקדמיזציה. "השאלה היא כיצד להעמיד את החזון לבנות עולם. צריך לקחת אחריות, לא להישאר בעמדת הישרדות כמו היום. לשם כך עלינו לבחור בדרך האמצע, באופן שתכיל את שני הקצוות, כיוון ששניהם טובים. עלינו לגבש עמדה עצמאית יותר כלפי הציבור החרדי והחילוני, אך חובה עלינו ראשית לברר וללבן את כל הסוגיות לעצמנו, כמו תורה ומדע, תורה ועבודה, פמיניזם וכד´. ככל שנעמיק יותר בליבון השאלות נוכל לפתור את הבעיה".

הממלכתיות איננה קדושה
רחל סילבצקי, לשעבר יו"ר ´אמונה´, אמרה כי היא רואה בהופעתו של צעיר החרד"לי את הביטחון העצמי המאפיין חרדי המהלך בלבושו הייחודי ברחובות ניו יורק. "התגובה למסר הזה בחוגים מסוימים גובלת בשנאה. יהודי גלותי שגדל פה רואה בזה איום, כיוון שלדעתו אסור להיות מפורד ושונה".
על אף חשיבות ערך הממלכתיות בעיניה, הגדירה סילבצקי באופן ברור את הקו האדום: "צה"ל הוא אמצעי ולא מטרה. הוא נועד לעזור לנו לשרוד, ובמלחמת מצווה אין מצב של סירוב מבחינת אדם דתי-לאומי על-פי ההלכה. אבל לא עצם הפקודה היא הדבר הקדוש. אם מגיעים למצב נורא שתוכנה של פקודה מהווה עוולה לעם היהודי, התכחשות למטרה לשמה הוקם צה"ל, יש מקום להתנגד לה כפקודה בלתי מוסרית בעליל. לדעתי, תרגיל הכוח שחווינו בקיץ האחרון לא היה שווה את איבוד המוטיבציה של כל-כך הרבה חיילים, ואת הקרע שנוצר".

סילבצקי הוסיפה ואמרה כי גם בשלטון ובממשלה אין קדושה מצד עצמם, ועל ראש הממשלה לא חל דין מלך. "לנו יש אחריות ממלכתית כלפי הישות המדינית שלנו, אך גם לשלטון ישנה אחריות ממלכתית. עליו לראות את הנולד ולחשוב כיצד לאחד ולא לקרוע. הדמוקרטיה גם היא רק אמצעי לבחירת שלטון ולא ערך בפני עצמו, אלא אם היא כוללת בתוכה זכויות וערכים נצחיים. אם ממשלה קמה בדרך דמוקרטית ואחר-כך בועטת בערכי היסוד – יש להיאבק בה".

בהמשך התייחסה סילבצקי לסוגיית מסורבות הגט ויצאה בקריאה לפוסקי ההלכה: "אני קוראת לפוסקי ההלכה המקובלים בעולם הדתי שיחפשו דרכים בתוך ההלכה", הדגישה, "ואינני מתיימרת לרמוז מהן כי אינני יודעת, אך יש למצוא דרכים להקל על הסבל הזה. אני מדברת על פתרון בדרכים מקובלות בלבד בתוך ההלכה, ורק על-ידי מומחי ההלכה. אף אחד אחר מלבדם לא יכול להציע שום דבר בנידון".
בהיבט נוסף על מעמד האישה הדתית, אמרה סילבצקי כי ביחס לתורת ישראל ועם ישראל נמצאת האישה הדתית במעמד של שוויון, "וכבר לא צריך לדבר על זה". על הפרק עומדת כעת סוגיית הנשים במאבק על ארץ ישראל: "האישה הדתית לוקחת חלק במאבק: תחילה בהתיישבות, לאחר מכן בגידול המשפחה תחת פצמ"רים ולאחר מכן בגירוש מהבית. היום היא מחליטה להיאבק.

"מסתבר שכשבחורה מספרת על הטרדה שעברה בעמונה, עונה לה שר בישראל בטלוויזיה שהיא משקרת. מנין החוצפה שלו לומר שהיא משקרת במקום לבדוק?" קראה, "ואיפה ארגוני הנשים? האם צריך לתת לבנות ישראל סיכות כדי שיחברו בהן את הבגדים כשהן יוצאות להגן בטהרה על ארץ ישראל? לאן הגענו? איך אפשר לדבר על ממלכתיות כשקורים דברים כאלה? אותי הם איבדו שם", סיכמה, "אך בשבוע הבא אלך בכל זאת להצביע, כדי שאוכל להזדהות שוב עם הדברים שקורים במדינה".

היהודים מגרשים את עצמם
את המושב חתם ד"ר אמנון שפירא, לשעבר מזכ"ל בנ"ע וממייסדי הקיבוץ הדתי, בנאום מתלהט במיוחד. שפירא הציג חלק ממחקר שכתב, שבו הוא מסביר בין השאר מדוע תפיסת העולם של הציונות הדתית הביאה לכך ש"בשבוע הבא יהיה משאל עם שבו למעלה מחמישים אחוזים מהיהודים יצביעו בעד חלוקת ארץ ישראל ומסירתה לפלשתינים".

את הגורם הראשון הוא מכנה ´ציונות דתית אשלייתית´: "יש ציונות דתית שמשלה את האדם, יודעת להגיד לו שזו אתחלתא דגאולה, שיבוא המשיח ושלא יהיו נסיגות. אסור להביא אנשים להאמין בדבר שיש בו ספק. החוברת שמחלקים פה", כיוון לאוסף דברי הרבנים שהוציאה תנועת ´קוממיות´, "אומרת כולה את ההיפך: הקב"ה איתנו, לא תהיינה נסיגות, תהליך הגאולה נמשך. מי נתן זכות לרבנים להגיד שהקב"ה איתנו? מי שטוען כך אומר שלא צריך לחשוב באופן רציונלי, כי ה´ איתנו בכל מקרה".
גורם נוסף, לדבריו, הוא מוטיב הספק שחסר בתהליך החשיבה על התוויית דרכי הפעולה של הרבנים החרד"ליים. "גם בספר איוב אומר ה´ במפורש שהדתי האמיתי היה איוב, שעורר ספקות, ולא הרעים, שהיו בטוחים שהם יודעים הכל".

הנקודה השלישית שנגדה מתקומם שפירא היא המושג ´דעת תורה´: "זה מושג שקרי, לא תורני, לא משתמשים בו באף שו"ת. זה החל באופן ציני ביותר על-ידי רבני אגודת ישראל בשנות ה-20, כשרצו למנוע את העלייה לארץ, אך לא היו להם הוכחות הלכתיות מספיקות לשם כך. אז המציאו את ´דעת תורה´ נגד כל ההוכחות ההלכתיות שהיו לאנשי המזרחי. צר לי על כך שנפלנו בפח, והיום בכל מוסדותינו מחנכים ל´דעת תורה´".

לסיכום טען כי הדרך למנוע את האסון המתקרב היא באמצעות הנחלת המאבק לכלל העם, דיבור בשפה אזרחית ולא בשפה תורנית מול העם, וגיבוש תכנית מדינית.