בשבע 185: לנפץ את מסיכות השקר

הפרישה הזמנית של הציונות מצה"ל מבהירה מסר אחד: לא נשמש מסור לכריתת הענף עליו אנו יושבים

יוסי אליצור , כ"ו באדר תשס"ו

אין ספק אירועי עמונה גרמו לי להתפקחות. לא שהייתי עיוור לפני כן, לא שיצאתי בשלום מאירועי הקיץ האחרון, אלא שכיהודי שחונך על "ואהבת לרעך כמוך", שמחנך לחפש בכל אחד את נקודת הזכות – היה נוח ללמד סנגוריה ולעצום עיניים, בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה".

לא עוד. הגיע הזמן לקרוא לרשעה בשמה. להישיר עיניים מולה, לראותה כמות שהיא, בלי כחל ושרק. רק כך נוכל להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין אמת לשקר, בין אדם לחיה, בין 'מענטש' ל'חלאה'.

אלילי הנרטיב
בטרם אשתף אתכם במסקנות שלי, כמה מילים על התשתית שבה משתמש השקר, כדי לזרות חול בעינינו וליצור אשליה ש'יש לו רגליים':
ראשית – תרבות ה'שיח' מול ה'שיחה' – וזה לא אותו הדבר! רוב הבריות עדיין שייכים לעולם שמבקש את האמת האובייקטיבית כנר לרגליו. בעולם ה'מיושן' הזה מתנהלות 'שיחות' בין אנשים. אחד אומר "שחור" ורעהו טוען "לבן", והם מתנצחים כשני תלמידי חכמים.

לעומת זאת בעולם הפוסט-מודרני אין יותר דו-שיח, אלא רק 'שיח'. זה לא סמנטיקה, אלא שינוי תפיסתי, מהותי, יסודי: בשונה מה'שיחה', ב'שיח' יש 'פרקטיקת שיח' עם פרוטוקול של מינוחים מוגדרים, סגורים, בלעדיים, שרק הם מותרים. פוליטיקלי-קורקט. ומי שלא מיישר קו – אחת דינו: "בדד ישב מחוץ למחנה".

זו שפה אחרת, שמסווה את עצמה כאילו היא 'משלנו'. יש להכירה ולהיזהר מרשת השקר ומוקשי הרעל שהיא טומנת לנו.
אחד המונחים השגורים בפלנטה הפוסט-מודרנית הוא ה'נרטיב': היסטוריון 'מיושן' יסביר לכם שאולי אין אפשרות לכתוב היסטוריה אובייקטיבית, אבל השאיפה לכך משמשת כמצפן ומצפון לאובייקטיביות ולחקר האמת. לעומת זאת, בעולם הפוסט-מודרני אין אמת אובייקטיבית ואין סיפור אובייקטיבי; יש 'נרטיב', שמקדש את הרלטיביות וסוגד לסובייקטיביות, ופושט את טלפיו ואומר: ראו איזה פלורליסט אני – לכל אחד האמת שלו ואליל הנרטיב שלו. פוליתיאיזם רוחני-מוסרי-ערכי... אך זהו שוויון מהשפה ולחוץ בלבד. בפועל, מי שבידו הממון והכוח סבור שאלוהי הנרטיב שלו הוא החזק והצודק, וכולם מחויבים להישבע קבל מיקרופון ומצלמה שאין להם אליל זולתו.

גם כוהני דת ונביאים יש: יועצי תדמית, אסטרטגים ועורכי סקרים. הם מכתיבים מה לומר ואיזה נרטיב למכור לפרולטריון הנבער מד(ע)ת. איך לייצר אשליות, ואחר-כך לתרץ בק"ן טעמים איך קרה שבסקרים ניצחו 'בני האור', ובאופן מפתיע עלו ה'חשוכים'. ואם מתחשק לחשוב אחרת? – אחת דתו של הסורר...
בלי אשליות: מה שמונח על כף המאזניים איננו הגדרות פילוסופיות או מהלכים פוליטיים צבועים, אלא הקיום הפיזי ממש. מה יקרה אם חלילה גופי המודיעין וההערכה ימירו מינוחים מקצועיים במינוחים פוליטיקלי-קורקטיים, ובמקום נתונים אובייקטיבים יכניסו משאלות לב, אג'נדות ונרטיבים?

ישר על הפסים
יתר על כן: הולך ומתברר שמוקד הוויכוח במדינת ישראל איננו בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים, אלא בין הפטריוטים מכל המחנות, שחפצים (איש איש בדרכו) בטובת המדינה, לבין הניהיליסטים האופורטוניסטים, שכלפי חוץ טובת ישראל בגרונם, אך בפועל מכריעים בשאלות הרות גורל על-פי אינטרסים צרים, פרטיים ועכשוויים, גם אם הדבר יסכן את מדינת היהודים. זהו שורש השחיתות, ואידך – זיל גמור.

אולי זה יפתיע, אך האכזבה הגדולה היא דווקא מהגופים האידיאליסטים שנשארו במדינה, הנקראים מערכת הביטחון. מערכת זו, כשמה כן היא – כל קיומה מותנה בכך שתוודא קיום מוחלט למדינה היהודית. זו אחריות כה כבדה, שמתחייב ללכת רק 'על בטוח', ללא קזינו והימורים, בלא משאלות לב וניסויים מפוקפקים. ברירת המחדל היחידה היא להכריע לפי המחמיר.

המטאפורה הבאה (שלקוחה מ'הגששים'), תסביר זאת טוב מאלף מלים: מדינת ישראל נוסעת על כביש החוף, ורואה באופק המדיני שמולה שני אורות. איך יודעים אם זו משאית או שני אופנועים? פוקדים על מערכת הביטחון להעביר אותנו באמצע. אם עברנו – ימות המשיח וחזון אחרית הימים, ואם לא עברנו – חבל על דאבדין.

מדאיג במיוחד שגורמים מרכזיים במערכת הביטחון מודים שהם העריכו מראש שה'אורות' הללו הם רכבת טרור דוהרת, ולמרות זאת החליטו, בשם המשחק הדמוקרטי, להוביל את הגייסות והמדינה במרכז הפסים, כאילו מדובר במשחק ילדים.
שלא יהיה ספק: הממשלה מוגדרת כריבון של מערכת הביטחון. עם זאת, אחת מסגולות המפקד היא שיהיה "בעל יושר מקצועי ואומץ לב אזרחי". ואם למיטב ההכרה המקצועית מדובר בסכנה קיומית, זו לא גדלות הרוח של הדמוקרטיה אלא עצלנותה מלהגן על עצמה.

האוהב שהפך לאויב
מכאן לאירועי עמונה: במדינה דמוקרטית מתוקנת, תפקיד השוטרים הוא להביא חשודים לבית המשפט. בעמונה הפכו כוחות הביטחון לשופטים ולמחנכים בבית דין שדה. לאן נעלמו הקוד האתי והכללים הבסיסיים? ולאן נעלמו ההוראות הברורות מתי מותר להשתמש באלות, וגם אז רק לגפיים תחתונות? מנין ההרשאה להכות בראשים, באשכים, בחזה וברחם של נשים, ובאנשים פסיביים? ולא דיברנו על הסוסים. ועל כך שנשים אמורות לפנות נשים, ושלשוטרים לא היו תגים, ועוד וכהנה דברים 'פעוטים'. כי כידוע, החובה לעמוד בדרישות החוק איננה סימטרית.

ואחר כל זאת אומרים מפקדים בכירים, בשם 'הנרטיב הנאור', שהופעל כוח "סביר". וכי מה רוצים משלושה ורבע שוטרים קהילתיים שעמדו במגננה, ונאלצו לבלום בגבורה ארמיות של בנות חמושות בחצאיות ושרוולים ארוכים? דורות עוד ישירו שירי הלל על ה'אריות' שחרפו נפשם בבונקרים המבוצרים ואבנים מאה עשרים על גבעת העמונאים...

מי שעיניו בראשו הבחין מזמן, שחלקים מרכזיים באוליגרכיה השמאלנית קידשו מלחמת חורמה על הציונות הדתית. אבל לתומנו חשבנו שהצבא והמשטרה מעל זה, והם של כולם. גם כשהפכו אותנו למיעוט בטל, ואפילו שנוא ונרדף, ניחמנו את עצמנו שהצבא הוא 'שמורת טבע', "וגר דוס עם שמוצניק, ומתנחל עם שמאלני ירבץ". לאור זה פיזם הנוער בכפר מימון: "חייל, שוטר – אני אוהב אותך".
כל זה נשבר והתפוגג בעמונה. בראש ובראשונה סביב הטיפול בבנות. זו סוגיה שכל דרדק יודע שהיא רגישה מאוד, ולא רק במגזר הערבי. ספק אם הדבר הודגש בפקודת המבצע או בתדריך. לא ברור למה לא היה כוח ייעודי לפינוי בנות, למה פוזרו השוטרות באופן מגוחך בין השוטרים, ומדוע המפקדים לא עצרו את הבהמיות הגסה כלפי המתנחלות, ואת השוטרות שהתנפלו על בעלי זקנים וכיפות.
התברר, שאלו שחשבנום לאהובינו פגעו, במתכוון בכיפה שלראשנו, חיללו את הצניעות המקודשת לנו ופערו פצע (תרתי משמע) במקום שיהודים מניחים תפילין.

התוצאה היא שהציבור האמוני-ציוני-פטריוטי מצוי בדיסוננס קשה: מחד גיסא, אנחנו אוהבים את המדינה והצבא. מאידך גיסא, מנהיגים מושחתים מנצלים אותנו כחיילים נאמנים, כדי לקעקע את יסודותינו הערכיים. הקולות שנשמעים בציונות הדתית לפרישה זמנית מהצבא, אין פירושם ויתור על המדינה והצבא כערכים, אלא ביטוי להכרה שהולכת וחודרת, שדווקא בגלל שאנו פטריוטים, איננו מוכנים לשמש המסור לכריתת הענף היהודי, הציוני והדמוקרטי שעליו אנחנו יושבים.

שיהיה ברור: אין לנו משבר ערכים, פשוט נשבר לנו מניצול הנאמנות התמימה שלנו כמכשיר לחילול היקר לנו. נקעה נפשנו מעולם השקר, מהצביעות ומהעמדות הפנים. לשקר אין רגליים, גם אם הוא נצבע במינוחים מלומדים. אם תקשיבו היטב לנוער – זה מה שהם מנסים לומר לנו, המבוגרים!

לא עוזבים, רק ממתינים
מה אני מציע אופרטיבית? דברים שבמבט ראשון הם דבר והיפוכו, אך כידוע השלמות נוצרת מאיחוד ההפכים. במורשת ישראל יש מורכבות, ויש גם פסיקת הלכה. כיון שלא למדתי דיי, ולא שימשתי כיאות תלמידי חכמים, אציג רק את הדילמות.

הדבר שאין בו ספק, שעל אפם וחמתם של 'אוהבינו' נמשיך לחנך לערכי האמת שעליהם גידלונו אבותינו מנעורינו. הקב"ה אמת וחותמו אמת, וערכי אמת אינם חולפים ואינם מתחלפים עם רוחות וזמנים. לכן נמשיך לחנך על אהבת ה' ואהבת התורה. על אהבת ארץ חמדת אבות, שאלפיים שנה כמהנו לשוב ולהגשים בה כל התקוות. על אהבת ישראל והבריות. גם על ערכה של מדינה יהודית עצמאית, "ללא שעבוד מלכויות", ועל קדושתו של צבא ישראלי טהור מבית מדרשו של דוד. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

עם זאת, כחלק מדרישת האמת, אסור לייפות את הרשעה. אסור להיכנע לערכי השקר. די להתנצלות ולחנופה. יש להישיר מבט ולהודיע ללא מורא, שבמשחקים מאוסים לא נשתף פעולה!
אין לי תשובה ביחס לדיסוננס שאנו מצויים בו כעת. הבעיה שלנו איננה עם ערך המדינה, אלא עם מדינאים צבועים. הבעיה איננה האידאה של צבא יהודי, אלא מפקדים מסוימים. אנחנו מלאי הוקרה לצבא, שבעבודת קודש עוצר מחבלים מלחסלנו (ונתעלם מכך שזה תוצאת ה'שלום' השקרי). מצד שני, יש קושי נפשי להשתתף בגוף שמטילים עליו להרוס את ערכינו.

אנחנו אוהבים את חברינו ביחידות השדה הטקטיות אהבת נפש, שנקנתה בהרבה שעות משותפות של יזע, דם ואש; אך אין לצפות שבשם הרעות והקודש נשחט על מזבח המולך המושחת את כל הקדוש והיקר לנו.

האם להמשיך ולשרת כרגע בצבא, או לקחת פסק זמן (במגבלות החוק), ובאופן זמני להיסגר בעולם החינוך והערכים, "עד שיפוח היום ונסו הצללים"? אני לעצמי הכרעתי. קטונתי מלפסוק לאחרים.