בשבע 185: הליצן של אחרי פורים

אסתי רמתי , כ"ו באדר תשס"ו

צעדתי הביתה מבית הספר. "הי, ניצן!" חלף על פני אורי מהכיתה שלי, "תשמע, אתה ממש ליצן! כמעט הפלת אותי מרוב צחוק כשחיקית את המורה להיסטוריה היום. מה היינו עושים בלעדיך, אה?" חייכתי, והוא פנה לכיוון ביתו. אם הוא היה רואה איך החיוך נמחק לי מהפנים מיד כשהוא נעלם מהשטח, הוא בוודאי היה מתפלא.

נמאס לי להיות הבדרן של הכיתה! אבל איכשהו הבדיחות נשלפות מאליהן, וגם החיקויים... זה באמת לא אשמתי, כנראה זה משהו שנולדתי איתו. אז מה רע, אתם שואלים? רע שלא לוקחים אותי ברצינות.
אני כבר בכיתה ז', ואני עדיין ליצן. כך אומרים החברים בקריצה, וכך אומרים גם ההורים שלי – באנחה. אני יודע שהם היו רוצים שאהיה יותר דומה לאיתי, אחי הגדול, שמביא ציונים מעולים והוא אלוף בגמרא... ואני, מה אני כבר יודע לעשות? לגרום לאנשים לגחך?

את המחשבות העגומות שלי קטע צלצול הסלולרי שלי. "ניצן?" שמעתי את קולה הלחוץ של אמא, "אני מצטערת, אבל אתה מוכרח ללכת לבית החולים ולהחליף את אבא בשמירה על אסף. היה פה חפץ חשוד ואני תקועה בפקק זוועתי".

"אבל אמא, את יודעת שבית חולים עושה לי צמרמורת", אמרתי. זה היה נכון. מאז שאחי בן הארבע חטף חיידק לא נעים בשבוע שעבר ואושפז במחלקת הילדים, ביקרתי אותו רק פעם אחת, וגם זה היה יותר מדי.
"אין ברירה", השיבה אמא. "אבא מוכרח ללכת לפגישה חשובה, ואי אפשר להשאיר את אספי לבד. אני מקווה שתוך שעה אני אגיע, טוב?"

מה יכולתי לעשות? עליתי על אוטובוס ונסעתי לבית החולים. פגשתי את אבא שלי בכניסה לחדר של אסף. "או, טוב שהגעת!" הוא שמח לקראתי. "ברוך ה', המצב של אסף משתפר מאוד. אני מקווה שכבר מחר נשתחרר ונגמור עם הסיוט הזה. הוא נרדם לא מזמן. רק שב ושים עליו עין".

חשבתי שאני אשתעמם, אבל הילד הקטן ששכב ליד אחי בחדר דאג לספק לי עניין. הוא היה צריך לקחת תרופה, והוא לא הסכים בשום פנים ואופן. כל ניסיונות השכנוע של האחות והרופא וההורים שלו נכשלו, וכשניסו לתת לו את התרופה בכוח, הוא ירק אותה עד לצדו השני של החדר. כולם נראו מיואשים לגמרי, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנס... ליצן! ליצן אמיתי, עם בלונים ואף אדום.
"איציק הליצן הגיע!" הוא קרא, ונעמד על הידיים. אחר-כך הוא ניפח בלונים וסיפר בדיחות, ובכלל, עשה שטויות כאלה עד שכל מי שהיה בחדר התפקע מצחוק. איכשהו, אפילו לא הבנתי איך, הוא נתן לחולה הקטן את התרופה שהוא כל-כך היה צריך, והילד לקח אותה בלי לשים לב.
"תשמע, איציק, אתה קוסם אמיתי", אמר באנחה אחד הרופאים. "איך אתה עושה את זה?"
"אהה!" קרץ לעברי הליצן, "זאת מתנה משמים!"
נכון, חשבתי. זו בעצם מתנה יקרה מאוד...