בשבע 185: יומני כרמלי

בפולין הוא מצא את היהודי האחרון בעיירה חלם, בתוניס גילה קברי צדיקים שאפילו מוסלמים מתפללים בהם ובקובה זכה למעקב צמוד

עדי גרסיאל , כ"ו באדר תשס"ו

* יצחק כרמלי, אברך ומוסמך לרבנות, נודד בין שרידי הקהילות היהודיות במקומות הנידחים בעולם * לונדון לא מחכה לו – הרי "כולם נוסעים לשם"

במשך שנים חלם יצחק כרמלי לנסוע לסיציליה, אל הר הגעש הפעיל ביותר באירופה, האתנה. "חיכיתי, כיוון שלא מצאתי את הנקודה היהודית במקום", הוא מתוודה. כרמלי, אברך המגדיר את עצמו כחוקר תפוצות ישראל, המתין בסבלנות עד שהגיעה פריצת הדרך המיוחלת.

"יום אחד אני פותח את הספר 'ראשית חוכמה', ומוצא בהערות שאחד מפתחי הגיהנום הוא הר הגעש אתנה". משמצא תירוץ לביקור, בירר כרמלי עם שליח חב"ד במילנו לגבי האזור, וגילה להפתעתו שיש במקום יהודי. הקשר שלו ליהדות קלוש למדי: פעם בשנה הוא מקבל לוח שנה עברי, ובפסח הוא עורך סדר יחד עם ישראלית שנשואה לגוי.

בדרך ליעד הספיק להתחכך גם במאפיה המקומית הידועה. "כשמדברים עם הסיציליינים על המאפיה, התגובה שלהם מעורבת. מצד אחד הם נפגעים, אבל מצד שני יש להם כבוד. זה מזכיר קצת את הסימפטיה שהיתה כאן בארץ ל'אופנובנק'. עשיתי שם ניסוי קטן כדי לבדוק את רמת הפשיעה: הבאתי איתי תיק ישן, שלא הכיל כלום, והנחתי אותו ברחוב. לא הספקתי להסתובב והתיק נעלם".
כשחזר ארצה, התברר לכרמלי שכמה שעות אחרי ביקורו התפרץ ההר – דבר שקורה אחת לשנתיים בערך – והלבה שטפה את האזור שבו ביקר.

ויזה מהאישה
כרמלי, שקיבל גם הסמכה לרב, לומד כיום בכולל. אחרי בחינות ההסמכה הקשות לרבנות, לפני כעשור, נסע לראשונה לחו"ל – למרוקו. "הרגשתי קצת כמו הצעירים שגומרים את הצבא ונוסעים 'לנקות את הראש'". מאז הוא נוסע פעמיים-שלוש בשנה. בדרך כלל לפרקי זמן קצרים. הנסיעה הראשונה, שמונה ימים במרוקו, נחשבת אצלו לארוכה. כיום הוא מסתפק ביומיים או שלושה. "עם שישה ילדים ואישה עובדת, אני לא מקבל מהמשפחה ויזה ליותר זמן".

אז איך אתה מספיק כל-כך הרבה?
"אני אוהב לדמות את זה לחייל שיוצא למבצע בקסבה בשכם. לפני הפעילות הוא לומד בעל-פה כל רחוב וכל בית. זה כאילו שהוא כבר ביקר שם". ואכן, יש באברך הצנוע משהו מההרפתקן, מעט מהחוקר; וכששומעים איך נחלץ מצרות בחורים נידחים, אפשר אפילו לומר שאולי הוא בעצם מרגל מבוזבז.

הוא גדל בבני ברק, ילד שני מתוך תשעה. הוריו הגיעו בשנות החמישים מאירן ושלחו את ילדיהם להתחנך במוסדות חרדיים. בהמשך למד בישיבה ליטאית. כיום הוא מתגורר בקרית יערים (טלזסטון) עם אשתו שרה, מנהלת חשבונות, וששת ילדיהם.

את קדחת הנסיעות החל בטיולים בארץ. הוא מעיד על עצמו שהכיר את מדבר יהודה ככף ידו. עם השנים צבר ידע בתחומים רבים: זואולוגיה, בוטניקה, גיאוגרפיה, היסטוריה ועוד.

מעקב צמוד בתוניס
כשנסע לתוניס, לפני כמה חודשים, החליט כרמלי לוותר על האתרים השגרתיים כמו ג'רבה, ולחפש את הנקודה היהודית הנשכחת דווקא מתחת לפנס – בעיר תוניס עצמה. שם גילה להפתעתו קברי צדיקים נשכחים שנמצאים בתוך בתי ערבים. הקברים נחשבים קדושים גם בעיני המוסלמים, שנוהגים לבוא להתפלל בהם. אחד הקברים מיוחס לרבי מסעוד אלפסי, שחי לפני 250 שנה, שעליו מספרים שרכב על גבי אריה והגיע לעיר.

מה שהפליא את כרמלי הוא שאפילו היהודים המקומיים אינם מכירים את הקברים הללו. "צריך ללכת בסמטאות, להרים את הראש, לסרוק היטב ואז לגלות את הכתובת בעברית, לדפוק על השער ולהיכנס לקבר הצדיק".

למרות ששהה שם בסך הכל 24 שעות, חווה כרמלי בתוניס אירועים שיכולים להספיק לחודש שלם. את עבודת ההכנה לביקור נאלץ לעשות בעצמו, בהעדר ספרי הדרכה בעברית. הוא חיפש בעיתונים ישנים, בספרים, חלקם ישנים, תחקר זקנים יוצאי העיר ובנה את מסלול הנסיעה.

במהלך המסע הצליח כרמלי לאתר גם את המבנה של ישיבת 'כיסא רחמים' המפורסמת. הוא צילם את הבניין, כשהוא מחופש לתייר מוסלמי, לאחר שגידל זקן ועטה כיפת חאג'. לפי התרשמותו, תוניס היא דווקא מדינה חילונית, כמעט 'ליברלית'. "אפילו בשכונות העוני לא שומעים מואזינים ואין נשים עם רעלות. "דווקא עם הזקן והכיפה המוסלמית חששתי שיעצרו אותי".

ערבית אתה יודע?
"רק מילים בסיסיות, אבל הערבים מדברים הרבה עם הידיים, כמונו, כך שאפשר להסתדר".
כרמלי ביקר גם בחוף שאליו הגיעו, על-פי פרסומים זרים, לוחמי סיירת מטכ"ל שחיסלו את אבו ג'יהאד, לפני 18 שנה. אלא שאפילו למתירנות התוניסאית יש כנראה גבול, וכרמלי זכה להזמנה שלא כדאי לסרב לה לקראת חצות ביום ביקורו.

"פתאום קיבלתי טלפון לחדר, וביקשו ממני לרדת ללובי. האיש שחיכה לי קרא לעצמו 'סוכן נסיעות' ושאל אם אני צריך מונית. קצת מוזר להציע לך מונית באמצע הלילה. מה גם שהרחוב מלא במוניות. האיש הוציא מתיקו תיק שעליו היה שמי באותיות אנגליות, והתחיל לשאול אותי: 'איך היה בשוק? נהנית מהביקור בבית הכנסת?' הוא בעצם רצה להבהיר לי שהם יודעים בדיוק איפה הייתי, וכדאי לי להיזהר ולא למתוח את החבל יותר מדי".
בסופו של דבר נאלץ כרמלי להיפטר מאחת מקלטות הווידאו שצילם בדרכו לשדה התעופה, אחרי ששלושה אנשי ביטחון מגודלים עקבו אחריו עד שעלה למטוס בדרכו חזרה.

לא פחדת?
יש לי כללים שאני נוהגים לפיהם. ראשית, אני לעולם לא יוצא מהמעלית בקומה שבה נמצא החדר שלי, כדי לא לחשוף אותו למי שאולי עוקב אחרי. שנית, כשאני יוצא מהמלון אני אף פעם לא עוצר מונית שמחכה בכניסה, אלא הולך ועוצר מונית חולפת ברחוב". גם את הקלטות והפילמים שהוא מצלם הוא מפצל ומחביא בכמה מקומות. "את זה למדתי מיעקב אבינו ('והיה המחנה הנשאר לפליטה')", הוא צוחק, "לא מהמטה ללוחמה בטרור".

גם בנסיעה לקובה, לפני כשש שנים, זכה כרמלי למעקב הדוק. "כשהוצאתי את הראש החוצה מהמלון ראיתי שני ראשים שיוצאים מחלונות סמוכים. כשהרמתי את שפופרת הטלפון שמעתי שיעולים על הקו. המעקב גלוי. בקובה כל אחד חייב לשמוע את נאומיו של השליט".
אפילו בבית הכנסת בשעת התפילה הטלוויזיה פתוחה ודיוקנו של קסטרו ניבט ממנה. לפי התרשמותו של כרמלי, מצבם של יהודי המדינה הענייה כה קשה, שהם מגיעים לבית הכנסת בעיקר כדי לאכול.
את נסיעותיו, שעלו עד כה עשרות אלפי דולרים, מימן כרמלי בעצמו. נסיעות קצרות עולות הרבה יותר, הוא מסביר, כיוון שחברות התעופה מנצלות את הלחץ של מי שטס לזמן קצר. את העלות הגבוהה החזיר באופן חלקי על-ידי פרסום עשרות כתבות, בעיקר בעיתון החרדי 'יום השישי' (שנסגר בינתיים) ובשבועון 'משפחה'. לאחרונה החל גם להרצות על מסעותיו, כשהוא מלווה את הסיפורים בתמונות מרחבי העולם. את הדרכון שלו, הישראלי, הוא החליף כבר שלוש פעמים, אחרי שהתמלא בחותמות של מדינות אקזוטיות. "יש הרבה חותמות צבעוניות בערבית", הוא מעיד.

ירדן: התגנבות לקבר אהרן
בירדן החליט כרמלי לוותר על המקומות הקלאסיים כמו רבת עמון ופטרה, ותחת זאת נסע לתל חיסבן, היא חשבון המקראית. את המקום הוא איתר בספרי ארכיאולוגיה, שכן הוא לא מוזכר באף אחד ממדריכי הטיולים לממלכה. הוא ספר את השכבות בתל, וכשהגיע לשכבה ה-19 מצא שרידים של בריכת מים. כששב ארצה התברר לו שאכן שכבה זו מיוחסת לתקופת שלמה המלך, וייתכן שאליה מתייחס הפסוק בשיר השירים "עיניך ברכות בחשבון".

יש החלטה לא רשמית של שלטונות ירדן מזה מספר שנים, מספר כרמלי, שלא לאפשר ליהודים דתיים לבקר בממלכה. להערכתו, הסיבה לכך היא כתובות 'נח נחמן מאומן' שצוירו במתחם קבר אהרן הכהן. לקבר, הממוקם בסביבת פטרה, "מרחק שלוש שעות וחצי על חמור", הגיע כרמלי מחופש לשייח מאירן, ורק במאמצי שכנוע מרובים, שכללו שיחוד של כל הנוגעים בדבר, הצליח להיכנס פנימה לדקות ספורות.

באזור מתגורר שבט הבדול, שעל-פי אחת הסברות הם יהודים שהתאסלמו במהלך הדורות. על-פי גרסה זו מקור השם בדול הוא במילה העברית נבדל. בני השבט אכן מתחתנים בינם לבין עצמם ומחשיבים את קבר אהרן הכהן למקום המקודש ביותר עבורם.

מדוע שלא תכתוב ספר על מסעותיך?
"אני חושב על זה. החומרים והתמונות מוכנים, חסר רק מישהו שיערוך ויוציא את זה לאור".

קיבלת לפחות נקודות טיסה?
"הנקודות האלה הן לא מציאה גדולה, ולפעמים אתה צריך לשלם יותר כדי לממש אותן. חוץ מזה, בגלל שאני מחשב את הדקות בכל נסיעה שלי, אני טס בהרבה חברות תעופה, וממילא לא יכול לצבור נקודות מספיקות בחברה אחת".

איך מסתדרים עם האוכל במקומות נידחים כל-כך?
"כשנוסעים ליום אחד אפשר להביא סנדוויצ'ים מהבית. כשאני טס לזמן קצר במיוחד, אין לי אפילו זמן לאכול את מה שהבאתי מהבית, ואני מסתפק בשתיית קולה".

מה המדינה הכי קשה שבה היית?
"אתיופיה. אפילו בהודו לא רואים עוני כזה. למחוסרי בית בהודו יש לפחות קרטון לישון עליו. באתיופיה להומלסים אין אפילו את זה. בחברת התעופה שלהם אין מקומות שמורים. כל אחד תופס איזה מקום שהוא רוצה, כמו באוטובוס".

לאתיופיה נסע כרמלי לא בשביל הפלשמורה, אלא כדי למצוא את הקהילה היהודית העאדנית – יוצאי תימן שהתגלגלו לאתיופיה. הוא הצליח לפגוש את היהודי האחרון שנותר מאותה קהילה, שלמה שלמיי. האיש, אדם מבוגר מאוד, בעל נכסים וקשרים רבים, מתפלל בבית הכנסת לבדו. בבית הקברות היהודי, אתר שאליו נוהג כרמלי להגיע במסעותיו בכל מקום, הוא גילה מצבה מעניינת: קבר של אדם בשם גרינוולד. כרמלי מעריך כי הקהילה היתה מורכבת בזמנו, מלבד מיוצאי תימן, גם מאשכנזים.

הייתי בחלם
כשכולם נוסעים לפולין, למחנות ההשמדה ולקהילות שחרבו, יצחק כרמלי מחפש זווית ייחודית ומגיע לחלם. מסתבר שהעיירה המפורסמת קיימת לא רק באגדות, ומחצית מ-30 אלף תושביה לפניה השואה היו יהודים. המדריך שלו בעיר הכסילים היה נוצרי שדובר יידיש ועברית מצוינות. מאין השליטה בשפות היהודיות? אפשר להסתכן בניחוש שהמדריך עבד בעברו ככל הנראה בשירות החשאי הפולני ועבר הסבה להדרכת תיירים עם התמוטטות הגוש הסובייטי.

בעיירה הסתובב כרמלי עם הספר על חכמי חלם, ואיתר עד מהרה את הגבעה המפורסמת שאנשי העיר ניסו להזיז. הוא נכנס לבתים שבהם גרו בעבר יהודים, ובהם סימנים של סוכות. "ראיתי בבית אחד תנור, ובתור מי שיש לו נפש יהודית הרגשתי שהוא עדיין חם". כשנכנס למוזיאון המקומי לביולוגיה מצא דווקא שם קופסאות של אתרוגים וחנוכיות. ככה זה בחלם.

תושבי חלם באמת טיפשים?
"אפשר לומר. רואים שהם כפריים פשוטים".
כרמלי איתר את בית הכנסת המקומי, שכיום שוכן בו פאב עם משחקי מזל. בעיירה עצמה נותר רק יהודי מתבולל אחד, בעל תפקיד בכיר בעירייה המקומית.
ומה בתכנית של כרמלי: קטאר – שבה יש נציגות ישראלית, בחריין – שבה קהילה יהודית נשכחת ועשירה מאוד ששומרת על פרופיל נמוך. בחצי האי קרים שאוקראינה מקווה כרמלי לפגוש את צאצאי הכוזרים. הוא גם מתכנן להגיע בעתיד לקורסיקה שבשליטת צרפת, לאלבניה (באמצעות היכרות עם ישראלי שמקושר לשלטונות המקומיים), במאוריציוס – שאליו הוגלו יהודים באמצע שנות ה-40, וגם לחבל הבאסקים. בכל המקומות הללו אמורים להיות יהודים. גם אוגנדה וכורדיסטאן ברשימת היעדים של כרמלי.

ומה עם סין ויפן? הן לא אקזוטיות מספיק בשבילו. "כולם נוסעים לשם", הוא אומר בזלזול מסוים. במקומות שאליהם הוא מגיע אי אפשר לפגוש ישראלים נוספים, אפילו לא תרמילאים הרפתקנים במיוחד.

לאירן, ארץ המוצא שלו, כרמלי טרם הגיע, למרות שהוא מעיד שהיו לו כמה הזדמנויות לנסוע. לאור היחסים הלא ממש חמים בין שתי המדינות, נראה שהוא יצטרך לוותר על הרעיון, לפחות עד שהמשטר בטהרן יתחלף.

כשאתה חוזר מנסיעה, אתה מביא מתנות למשפחה?
"בוודאי. יש לי בבית ויטרינה שאשתי לא אוהבת במיוחד, ששם אני מניח את הדברים שאני קונה במסעותי. אני לא קונה בחנויות מזכרות לתיירים, אלא דווקא חפצים מיוחדים שמאפיינים את המקום".
אשתך, כבר הבנתי, לא ממש מתלהבת מהנסיעות.

"כן, היא מעדיפה לנסוע למקומות נורמליים יותר כמו לונדון. פעם אחת אפילו נסענו יחד לתורכיה".
למה אתה לא משתמש באינטרנט, במקום לנבור בעיתנוים וספרים ישנים?
"אני חסיד גדול של ספרים, ועובדה שהצלחתי להגיע לאינפורמציה ייחודית דווקא דרך הספרים. חוץ מזה, באינטרנט הכל וירטואלי, זה לא נתפס במוח. אומרים בשם החזון אי"ש שכתיבה שווה עשר פעמים של חזרה בעל-פה. אפשר לומר שקריאה בספר שווה עשר גלישות באינטרנט".

איך מגיבה הסביבה?
"בשיחות פנים אל פנים אנשים אומרים שזה מעניין אותם והם מעריכים את זה. לנסיעות שלי יש גם מטרת קודש. כמעט מכל מסע אני חוזר עם מידע שיכול להועיל. למשל, כשצילמתי בהודו בית כנסת גדול עם מאות מקומות ישיבה שנותר בו יהודי אחד, עצם הפרסום יכול להציל את בית הכנסת. במקומות אחרים היהודי האחרון מכר את בית הכנסת בגלל מצוקה כספית. וזו רק דוגמה אחת".