חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 186ראשיהפצה

הולכים בין הכיפות - בגליון השבוע

הקפדתם של ההורים בקיום מצוות היא גורם מכריע בעמדתם של הילדים כלפי הדת, ולא כל ילד שלא מתעורר בבוקר לתפילה הוא בהכרח בדרך להורדת הכיפה, כך עולה ממחקר שפורסם לאחרונה אודות תופעת החילון בקרב הנוער הדתי
30/03/06, 00:00
יואל יעקובי

# עוד טוען המחקר, כי אמירות מתריסות של תיכוניסטים דתיים על עזיבת הדת מתפוגגות עם הגיל, והקרבה לנישואין # דרכי התמודדות ? מומחים מציעים הוספת שירים בתפילה, פחות יציאות לסמינריונים, וקיום דיוני עומק בשולחן

ידיעה שפרסם לפני כחודש העיתון 'מעריב' הוכתרה בכותרת הבאה: "סקר: רבע מהצעירים הדתיים ייפרדו מהכיפה". עוד נטען בידיעה כי 34 אחוזים מבני הנוער הדתי אינם מתכוונים להינשא לבן זוג "שהאמונה הדתית היהודית חזקה אצלו". באוויר מרחפת שם השאלה: "רעידת אדמה בציונות הדתית?"

עיון מדוקדק יותר במחקר, שמומן על-ידי משרד החינוך והוגש לו כבר לפני כשנה וחצי, מעלה מסקנות אחרות. ראשית, מטרת המחקר לא היתה לבדוק את אחוזי עזיבת הדת בקרב הצעירים, אלא לברר מהם הגורמים העיקריים המשפיעים על הרצון לעזוב את הדתלהתרחק מן הדת. שנית, חשוב לציין כי המחקר לא נערך אצלבקרב בוגרים שכבר קבעו את דרכם, אלא אצלבקרב בני נוער הנמצאים בעיצומו של תהליך גיבוש זהותם הדתית.

הקשר הסביבתי שנשאלו כיצד בכוונתם לחיות לכשיסיימו את לימודיהם במסגרת החנוך הדתית בה הם לומדים.
ד"ר תחיה וינוגרד-ג'אן, שהמחקר היווה חלק מעבודת הדוקטורט שלה, שנעשתה בהנחיית פרופ' ישראל ריץ' מהמכון לחקר החינוך הדתי בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר-אילן, מסבירה את מטרות מחקרה: "מטרתנו היתה, בין השאר, לבדוק אם הסביבה החברתית-דתית, כפי שהיא נתפשת על-ידי בני הנוער, קשורה להתרחקות מן הדת; מעבר למאפיינים ברמת הפרט (תחושת בדידות וכדומה), שנמצאו במחקרים קודמים כקשורים להתרחקות מן הדת.

"הסביבה החברתית-דתית שיצרנו לצורך המחקר כללה הרכב של שלוש מערכות חיוניות בחייו של כמעט כל מתבגר: בית ההורים, הכיתה ושכונת המגורים. כל מתבגר שענה לשאלון ציין מהי רמת ההקפדה בשלוש המערכות הללו, כפי שהוא תופש אותן".

וינוגרד-ג'אן מסבירה כי תפישת רמות ההקפדה על קיום מצוות שאותהן ציין הנשאל היתה סובייקטיבית – "כיוון שדווקא הראייה הסובייקטיבית והפרשנות שהמתבגרים נותנים להקפדה על קיום מצוות בסביבתם הקרובה, הן הקובעות עבורם את המציאות שבה הם חיים ופועלים, וכך גם אם הם מתרחקים מהדת או לא".

מטרה אחרת של המחקר היתה לבחון את נושא ההתרחקות מן הדת ולהגדירו לפי שלושה מדדים: התרחקות מן הדת ביחס להורים (איך אני ביחס להורי); התרחקות מן הדת ביחס לעבר (איך אני היום ביחס למה שהייתי בעבר); והתרחקות מן הדת ביחס לעתיד (מה אני מתכנן להיות בעתיד).
השאלון הועבר לכ-2000 בני נוער בכיתות י' וי"א, במסגרות שונות של החינוך הממלכתי-דתי, כולל ישיבות תיכוניות ואולפנות מסוגים שונים, תיכונים עיוניים דתיים ותיכונים מקיפים דתיים. יחד עם זאת, לא נערכו ניתוחים של התפלגות פנימית במסגרות השונות.

מסקנות המחקר נגעו בעיקר לסוגיית ההתרחקות מן הדת ביחס לעתיד, אך יש בהםן תובנות חשובות גם בסוגיית ההתרחקות מן הדת ביחס להורים וביחס לעבר.

השפעת הבית
"אחד הממצאים המעניינים ברמת הסביבה", אומרת וינוגרד-ג'אן, "הוא שמידת ההקפדה על קיום מצוות בסביבה החברתית, כפי שהיא נתפשת על-ידי בני הנוער, אכן קשורה להתרחקות מן הדת ביחס לעתיד. במיוחד משפיע האופן שבו תופשים בני הנוער את מידת ההקפדה על קיום מצוות בבית הוריהם. כאשר ההורים נתפשים כמקפידים במידה רבה על קיום מצוות – אין התרחקות מן הדת ביחס לעתיד, או שהיא נמוכה מאוד. התרחקות נמוכה קיימת רק באותם מקרים שבהם הצעיר חש כי בכיתתו לא מקפידים על קיום מצוות".

כלומר, בניגוד למקובל לחשוב, המוסד החינוכי שבו לומד המתבגר משפיעקשור אך במעטפחות על לשאלת התרחקותו מן הדת. לעומת זאת, בית ההורים והיחס שלהם לדת משפיעקשורים במידה הרבה ביותר על יחסו של הצעירמתגבר עצמו לדת.

כיצד אפשר להסביר מציאות של דתל"שים גם בבתים תורניים מאוד?
"קודם כל", אומרת וינוגרד-ג'אן, "המושג דתל"שים בגיל ההתבגרות איננו מקובל עלינו. צעירים בני 16 17 נמצאים בשלב של גיבוש זהותם הדתית, הכולל לפעמים בדיקת גבולות או התנסויות שעשויות להרתיע את הבוגרים שסביבם. שלב זה איננו מתאים להדבקת תווית של 'דתיים לשעבר' עליהם. מעבר לכך, המחקר שלנו התמקד בתחושה של התרחקות מן הדת, ולא בהתנהגויות ספציפיות המבטאות לדעת המבוגרים עזיבה של הדת.אנחנו לא נגענו במחקר במה שקורה בפועל, אלא רק במה שהצעירים אומרים עכשיו לגבי עתידם. מעבר לכך

"לפעמים ההורה מביט בילדו וחושב שהילד מתרחק מהדת, בעוד שהילד מסתכל על זה אחרת לגמרי. למשל: כשהאבהורה משכיםקם לתפילה, והילד נשאר לישון ומתפלל מאוחר יותר ביחידות בבית. כל זמן שהילד לא תופש את ההתנהגות שלו כהתרחקות מן הדת – הוא איננו מתרחק.זה עוד לא אומר שהילד התרחק מהדת. צריך להיזהר מאוד מהדבקת תוויות על הצעיריםשלא בצדק, שעלולות ליצור יחס מסוים לנער, שבסופו של דבר גם יגרוםגורם לו באמת להיות כזה".

ממצא מעניין נוסף הוא שתחושת השייכות לקהילה הדתית עלתה כאחד המשתנים המשמעותיים להתרחקות מן הדת ברמת הפרט. 'הקהילה הדתית' הוגדרה במחקר כקבוצה של אנשים דתיים שהצעיר או הצעירה חשים קשר אליה. ככל שהצעיר או הצעירה חשים שייכות רבה יותר לקהילה הדתית שלהם הם יתרחקו פחות מן הדת, ולהיפך - תחושה של חוסר שייכות לקהילה הדתית קשורה להתרחקות רבה מן הדתתחושת שייכות נמוכה לקהילה הדתית קשורה להתרחקות רבה מן הדת. .

"במושג 'תחושת שייכות לקהילה הדתית'", אומרת וינוגרד-ג'אן, "אני מתכוונת לקשר בין הפרט לקהילה הדתית שלו, שמורכב מערכים משותפים, מהיסטוריה משותפת, מקשרים רגשיים, מתחושה של יכולת להשפיע על הקהילה ומתחושה של אינטגרציה עם הקהילה ומילוי של צרכים". ממצא זה מוביל למסקנה שחשוב מאוד לחזק את הקשר בין הצעיר לבין הקהילה הדתית שלו. יש לציין כי הגדרת המונח "קהילה דתית" הוכר במחקר כמונח סובייקטיבי, ולכל נשאל ניתנו עשר אפשרויות להגדרתו.

בעיניים של המתבגר
במחקר נבדק לראשונה הפרמטר של התרחקות מהדת ביחס לעתיד – כלומר, כיצד רואה הנער את עצמו כשיתבגר. עובדה זו אינה מאפשרת להשוות את הנתונים למחקרים קודמים, פשוט,כיוון שאין מחקרים קודמים בנושא.

השאלה הנשאלת היא אם נכון לבדוק מה אומר הנער המתבגר, המרדן והמתריס מטבעו, ביחס לשאלה "מה אהיה בעתיד". לכאורה, נכון יותר לברר את 'תוצאות האמת', ולבדוק כמה בוגרים אכן מורידים את הכיפה.

"מטרת המחקר שלנו לא היתה למפות את הציבור הדתי", מסבירה וינוגרד-ג'אן. "בשונה מסקר – שבו אומדים שכיחויות של אנשים בעלי תכונות שונות באוכלוסייה, למחקר שלנו היו מטרות אחרות. לצורך סקרים שנועדו לברר כמה מבוגרי החינוך הממ"ד הם דתיים וכמה לא – מתאים יותר לעשות כהצעתך. אולם, כאמור, זה לא המקום לכך.

"צורת מחקר זו של שאלת צעירים לגבי עתידם איננה יוצאת דופן, והיא מוכרת ומקובלת בספרות המחקר. האם לדעתך לא כדאי לחקור כלל את גיל הנעורים, בגלל התנודות הקיימות בו?! שכבת גיל זו ראויה למחקר ככל שכבת גיל אחרת. מאפייני הגיל ידועים ומוכרים, ודעותיהם של בני הנוער יכולות לקבל תפניות קיצוניות לכל הכיוונים.

"ממה נפשך, אם לא נחקור את עמדותיהם, דעותיהם והפרשנות שהם נותנים למציאות שלהם בכל תחומי חייהם – איך נדע מה מתחולל בנפשם? איך נוכל להישיר אליהם מבט כשיגדלו וישאלו אותנו (כמו שאנו שומעים בוגרים שכבר סיימו את לימודיהם והם בפועל כבר רחוקים מהדת) – למה לא היינו שם בשבילם, כשהם סימנו לנו שהם במצוקה?"

יחד עם זאת, העובדה שהנשאלים הם בני נוער באה לידי ביטוי בולט בתשובותיהם. בעוד 25 אחוז מהנשאלים לא הסכימו עם ההיגד "אמשיך להיות דתי אחרי שאסיים את התיכון", רק 18 אחוז טוענים שלא ימשיכו לשמור מצוות אחרי שיתחתנו, ואילו רק מיעוט של 13.5 אחוז אינו מתכוון לשלוח את ילדיו למסגרת לימודים דתית.

"כלומר, כ-127% מאלו שסוברים כי לא ימשיכו להיות דתיים אחרי שיסיימו את התיכון מתנדנדים. בתחילה הם אומרים במעין התרסה – לא אמשיך להיות דתישמור מצוות אחרי התיכון, אך כשהם מתכנניםבאים לקבע את חייהם אחרי החתונה ועם הולדת הילדים הם כבר זהירים הרבה יותר. הם עושים הפרדה בין מה שהם רוצים לטווח הקצרעכשיו, לבין התכנון הרציני לגבי העתיד הרחוק יותר". כך גם מצאנו שיחס ההתרחקות מן הדת ביחס לעתיד נמוך מאשר ביחס לעבר וביחס להורים, כך שהמתבגר רואה עצמו בעתיד פחות מתרחק מהדת".

המחקר אינו מספק מסקנות ליישום בשטח: "אנו נותנים את הכלים, בעוד שאנשי מקצוע צריכים לקחת את הנתונים ולהסיק מהן מסקנות".

הציר האמוני
כותרת הכתבה ב'מעריב' הקפיצה רבים בציבור הדתי. הדברים שנכתבו כאן יכולים לשפוך אור מעט שונה על העניין, אולם למרות תוצאות המחקר, המפחידות בחלקן, וינוגרד-ג'אן מרגיעה ואומרת כי "אין לי כוונה להרגיע את ציבור הבוגרים הדתיים המחויבים להקפדה על קיום מצוות ולהנחלת מחויבות זו לילדיהם. אדרבה, יש להתעורר ולעשות על מנת למנוע התרחקות. בכל מקרה, לא צריך להיבהל מהתוצאות. ראשית, אנו צריכים לקרוא אותן נכון, ומה שמובא כאן הוא רק חלק מתוצאות המחקר.. ושנית, אנו מחויבים להיות קשובים לצעירים, ולהתייחס אליהם בדרך מתאימה במסגרת הבית, ובמסגרות החינוך הדתי הפורמלי והבלתי-פורמלי".

אחד החוקרים הבולטים של נושא הדתל"שים, שאף כתב ספרים בנושא, הוא פרופ' שרגא פישרמן, המשנה האקדמי של מכללת 'אורות ישראל' באלקנה. חשוב לציין כי פישרמן לא קרא את מחקרם של ריץ' ווינוגרד-ג'אן, וביסס את דבריו על המידע שמסרתי לו.
פישרמן אומר כי במחקריו הוא לא הצליח להגדיר את קשר המשפחה ליהדות כמנבא דתל"שיות. "הלוואי שאפשר היה – כי אז ניתן היה גם למצוא את התרופה". אך חשוב לציין כי פישרמן ערך את מחקריו בשיטה אחרת לחלוטין: "אני הלכתי הפוך – ביקשתי מדתל"שים לתאר את התהליך שעברו החל מגיל ההתבגרות. הדבר הבולט ביותר, שמצאתי לו גם תימוכין במקורותינו, היה השאלה אם המתבגר חווה תהליך של התלבטות ביחס לאמונתו. אם הוא עמד מול המראה ושאל את עצמו: האם אני מאמין? מדוע אני מאמין?"

נקודה שנייה שבה שונים מחקריו של פישרמן מהמחקר החדש היא שהוא בדק זהות אמונית, והתרחק מבדיקת הצד ההתנהגותי של קיום המצוות. לפישרמן ישנם כמה נימוקים לגישתו זו: "ראשית", הוא אומר, "אין לי 'דתומטר', ואני לא חושב שאפשר בכלל לבדוק את רמת קיום המצוות. הרמב"ם גם כותב שאסור לעסוק במדידה של רמת ההקפדה על מצוות. אני לא יודע אלו מצוות מבדילות בין דתי ללא דתי. האם מי שמתפלל מנחה בשבת כבר נכנס לגדר של דתי?"

נוסף לכך, פישרמן מתנגד לעיסוק ברמת ההקפדה על מצוות, בגלל ההיבט הפסיכולוגי. "יש מקרים שבהם אדם עובר על מצווה או נמנע מלקיימה בגלל שיצרו נוקפו, בגלל השאור שבעיסה". כאן מוצא פישרמן אפליה לרעה בחינוך הבנות ("שבשאר ההיבטים חינוכן טוב יותר") לעומת חינוך הבנים. "אצל הבנים מחנכים לשני דברים במקביל, מצד אחד: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', ומן הצד השני: 'לאן שלא תלך, תמיד ישנה דרך חזרה'. אצל הבנות מחנכים רק לערך הראשון, כי פוחדים לתת לגיטמציה לנפילות של בנות, בעוד שאצל הבנים ישנה לגיטימציה למורוטוריום (פסק זמן). לכן הבדיקה צריכה להיות מהי הגדרתך האמונית, ולא אם אתה מקיים מצווה כזו או אחרת".

לחדש בכל יום תמיד
פישרמן אומר כי שימת הדגש על הזהות האמונית היא בעלת משמעות ואופטימית יותר, והיא גם נוגעת בעקיפין לבעיית התנהגות הדתית. "ברור שככל שאתה מברר יותר את האמונה, אתה חש מחויב יותר לצד ההתנהגותי של קיום המצוות. אם תשקיע רק בצד ההתנהגותי – אתה לא עוזר לפיתוח הצד האמוני, ולפעמים אפילו מפריע".

נקודה בעייתית נוספת בעיסוק בצד ההתנהגותי, היא שהוא יוצר תמיד מתח בין המחנך למתבגר, כשמתח כזה גובה את המחיר שלו. כאשר המחנך עוסק בצד האמוני, לעומת זאת, "ולא נהיה 'המסביר לצרכן'", המתח הזה אינו קיים.

פישרמן מביא כדוגמה את החינוך לתפילה. "במישור ההתנהגותי אנחנו בבעיה. אפשר לדאוג שהחניך לא יעסוק בדברים אחרים, אך אי אפשר לדאוג לכך שיתפלל, ודאי שלא בכוונה. אך אם נעסוק בתכנים, בלימוד על התפילה, המצב יכול להיות שונה לגמרי".

פישרמן מזכיר את שירי התפילה הרבים שנכתבו לפני הגירוש מגוש קטיף. "אם נוכל להראות לחניך כיצד אפשר להוסיף שירים כאלה לתפילה הקבועה, בבחינת 'מחדש בתפילתו דבר', היחס לתפילה יכול להשתנות לגמרי. מדוע כאשר ביקשו חניכים לייסד בישיבתם מניין קרליבך, דבר הכולל רק שינוי של מנגינות, התנגדו לכך הרבנים? הרי זה בדיוק מה שעשו הוריהם שייסדו את מנייני הצעירים, והכניסו לשם ניגונים של הרב נריה זצ"ל".

העיסוק בצד האמוני מתאים לכל חניך?
"כל אחד לפי דרגתו. בכל אחד צריך מידה של אותנטיות. ניקח אנלוגיה מתחום עיצוב הזהות העצמית: כל מתבגר צריך לעצב בעצמו את זהותו העצמית, ואין קיצורי דרך. לפעמים מתבגרים מחפשים קיצורי דרך, וייצרו בעצמם חיקוי של דמויות אחרות, חיוביות או שליליות. אך זה בוודאי לא דבר טוב, והרב סולובייצ'יק והרב קוק כתבו על כך. המטרה והדרך צריכים להיות זהים אצל כל החניכים, אך הניואנסים של כל פרט ופרט הם שונים".

יש טעם לבדוק בני נוער?
"יש בזה טעם, אך אין ללכת שבי אחרי זה. בבני נוער יש הפכפכות וקיצוניות. ההקצנה של בני הנוער היא חלק מהבדיקה שהם עורכים. כיוון שחשובה לבני הנוער הכנות – הם הולכים איתה עד הקצה, והבודקים אם היא חלק מהזהות שלהם. כששואלים מתבגר שאלה כמו: 'האם אתה דתי?' הוא יכול לענות תשובה בנוסח: 'דתי ולא דתי הן הגדרות שלכם ולא שלי'".

האם זו תופעה נפוצה, שבני נוער מצהירים על כוונותיהם בעתיד, בעוד שבפועל הם ינהגו אחרת?
"מתבגר מפריח לעתים בלון ניסוי. הוא בודק את התגובות של הסביבה, וגם את עצמו. הבת מודדת לפעמים כיסוי ראש גדול וגרוטסקי כדי לשאול את עצמה: 'האם זה אני או לא?' כך שלגבי המחקר שנעשה, אין כאן עניין של לסמוך על תשובותיהם של בני הנוער או לא, אך יש כמובן לקחת את התוצאות בחשבון, ולראות מה עושים איתן".

לא להיבהל, לא לתייג
פישרמן מסביר מדוע אנו מוצאים לא מעט מקרים של דתל"שים בבתים תורניים. הוא מפנה לדברי הגמרא השואלת "מפני מה אין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים?", ועונה "כדי שלא יאמרו 'התורה ירושה היא להם'". "זוהי תשובה ברמה השמימית. ברמה הארצית, עלינו לומר שעל כל אחד לעשות בעצמו את הדרך, והרבה הורים מבינים את זה. בבית תורני שיש בו כנות, יש גם ביקורת. בתי מדרש היו תמיד מקום של ויכוח, וחבל שהיום זה קצת קהה, כי 'אין חרב מתחדדת אלא בירך חברתה'. בבית תורני צריכה להיות תרבות שבה לא רק בוחנים את הילד בשולחן שבת על מה שלמד, אלא גם דנים איתו על כך ועוזרים לו לפתח את דרכו". פישרמן מסביר שלפעמים תופעות של דתל"שיות מצויות בבתים שבהם ישנו פחד גדול מדי מ'מה יאמרו'. דבר כזה יכול ליצור 'אנטי' מצד המתבגר.

לדעת פישרמן, תפקידה של מערכת החינוך הוא ליצור אקלים של קבלה, אהבה, חינוך ליראת שמים וחשיבה ביקורתית, "ולא לפחד כלל מזה. לא להיבהל מהתנהגויות אך להציב גבולות, מתוך ידיעה שלפעמים יעברו אותם. להאזין לילד ולא להיבהל מבוטות, אפילו לא מאמירה: 'אני כמעט בטוח שלא אהיה דתי', שהרבה פעמים היא קריאה לעזרה. לדעתי צריך פחות לצאת לסמינריונים, ויותר להכניס את הסמינריונים לתוך המסגרת הרגילה של הישיבה התיכונית. יש לאפשר הרבה יותר דיונים, ולא להזניח את מקום הרגש ואת הרצון להתחבר לחוויה בחינוך לאמונה. יחד עם זאת, יש לחנך לכך שלא תמיד מתחברים לחוויה, וגם אז צריך להתפלל".

Yoel_yakoby@shoresh.org.il

ראיון עם ראש המחמ"ד
מערכת החינוך הדתית יכולה לצאת רגועה מהמחקר. הקולר של הרצון לעזוב את הדת אינו תלוי בדרך כלל בצווארה, אלא בעיקר בצוואר ההורים.

שאלנו את הרב שמעון אדלר, ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך, איזה מקום הוא בכל זאת רואה למערכת החינוך בעיצוב אישיותו של המתבגר.
"ברור שהאחריות היא בראש ובראשונה של בית ההורים. אנו רק שליחים, וכאשר ישנן בעיות בבית קשה לשליח למלא את שליחותו. מהמחקר יוצא שכאשר בית הספר יוצר אווירה מכילה, גם קשיים שנוצרים בבית יכולים להיתקן על ידיו. כלומר: תפקידה של מערכת החינוך הוא להיות שליחה נאמנה של ההורים, ולפעמים גם לשמש כמקום משקם עבור נערים ממשפחות שיש בהן בעיות. כך למשל, אם ילד שגדל בבית שיש בו חינוך דתי נוקשה, ונוצרת אצלו דחייה מהדת, ימצא בבית הספר מחנך שיעניק לו גישה אחרת לתורה ולאמונה באמצעות הקשבה ואהבה, הרי שדבר זה יכול להציל אותו מנסיעה בכביש ללא מוצא שאליו הוא היה מגיע כתוצאה מחינוכו בבית".

האם אין באחוז הגבוה (25%) של חניכי החינוך הדתי שלא הסכימו עם האמירה "אמשיך להיות דתי אחרי שאסיים את התיכון" משום כישלון למערכת החינוך הממלכתי דתי?
"ממש לא, הרי אתה עצמך הזכרת שהמחקר בפירוש לא מטיל את האשם על מערכת החינוך. מלבד זאת המחקר התעניין בחקר הסביבות המשפיעות, וקשה ללמוד ממנו כמה תלמידים עוזבים את מערכת החינוך הדתית כשהם לא דתיים. יתכן גם מקרה בו מתבגר ציין בשאלון שהוא פחות דתי ביחס להוריו, וזה בגלל חשבון שהוא עושה עם עצמו כשהוא רואה שבחופש הוא לא קם לתפילה, ומאוד יתכן שגם אביו כשהיה בגילו לא היה קם בחופש".

הרב אדלר מספר כי לעומת המחקר הנדון, נעשו בעבר מחקרים אחרים שנתנו תמונה ברורה יותר בקשר לשאלה כמה אחוזים מבוגרי החינוך הדתי עוזבים את הדת. כאלה הם מחקרם של ברלב המנוח ולסלוי מתש"ן (1990) ומחקרם של ריץ' ולסלוי מתשנ"ט (1999). "את המחקר הבא אנו מתכוונים לערוך בתשס"ט, מכיוון שטווח של עשר שנים הוא הנדרש לבחינת תהליכים". במחקרים אלה נעשית השוואה של השינויים שחלו במשך עשר שנים בשורה של נושאים בתחום הדתי בקרב תלמידי י"ב. בשני המחקרים עומד אחוז התלמידים שהגדירו עצמם ממש כ'לא דתיים' על 10% בערך. יחד עם זאת קיים הבדל בין המחקרים לגבי השאלה מהיכן באים אותם עשרה אחוזים. בתש"ן רוב המתחלנים הגיעו מבתי הספר המקיפים, שהאחוז שלהם בקרב סך כל המתחלנים ירד באופן משמעותי בתשנ"ט. לעומת זאת בתשנ"ט עלה אחוז המתחלנים מקרב תלמידי הישיבות התיכוניות לעומת תש"ן. "מכיוון שבחינוך הדתי לומדת אוכלוסיה מאוד מגוונת" אומר הרב אדלר "שיש בהם גם כאלה שהגדרתם היא בין חילוניים למסורתיים, הרי שייחסם לדת משתנה במשך שנות הלימודים לטובה. אם 90% מבוגרי החינוך הדתי יוצאים עם יחס חיובי בהחלט לדת יש לראות בחינוך הדתי את המחזיר בתשובה הגדול ביותר".
אמנם מסקנות מעשיות הנובעות ישירות מן המחקר אין, אך הרב אדלר אומר כי תוצאות המחקר מחזקות דברים קיימים. "אנו פועלים להעמקת האיכות החינוכית של בית הספר. בחברה הדתית מצפים מבית הספר שגם ישפיע על חינוך הילד ולא רק יקנה ידע, וגם ההורים מצפים לכך. יש לנו כלי מדידה שונים לוודא שהילד מרגיש בבית הספר טוב, שמקשיבים לו. השקענו בזה הרבה עבודה וזה קיבל חיזוק במחקר האחרון. אנו מודדים זאת ומגלים שהילדים מרגישים בבית הספר הדתי טוב. זו אמירה נכונה אף על פי שזהו משפט כוללני שיש להרחיב בו הרבה".