בשבע 187:

אבי סגל , ח' בניסן תשס"ו

שובה של מפלגת רפי

א. בגלל תוצאות הבחירות, תוכניות הסאטירה גדושות כעת באינסוף בדיחות צפויות ותפלות על הגימלאים, מה שנקרא - בדיחות עם זקן (קו"ף צרויה). ובכן, אם מאסתם בהומור הירוד הזה, אם אתם מחפשים אמירה רצינית, עמוקה ונוקבת יותר על הצלחתם המפתיעה של רפי איתן וחבריו, לכו תחפשו לכם מדור אחר.

ב. אבל נפתח בקדימה. קצת נמאס לי לשמוע את אנשי קדימה אומרים שזאת מפלגה שהתחילה מאפס. כשמפלגה יוצאת לדרך עם ראש ממשלה, שר ביטחון, שר אוצר, ארבעה שרים ושבעה ח"כים נוספים, זה לא בדיוק להתחיל מאפס. אלא אם מישהו שם התכוון להעליב את אריאל שרון.
ג. הטעות הגדולה של העבודה והליכוד היתה הקמפיין הנגטיבי הממוקד נגד אהוד אולמרט. יריבי קדימה היו צריכים לעזוב את אולמרט בצד ולהתעסק בעיקר בשורה השנייה של המפלגה - תשדיר נגד רוחמה אברהם, מודעה נגד אפללו, בוז מתמשך לדליה איציק, וכמובן התמקדות מוגברת בחביב הקהל שמעון פרס. במקום לפרק את הרעיון המופשט של מפלגת מרכז חזקה ולהציג את קדימה כאוסף ליצנים (ואני מדגיש: אין למשפט הזה שום קשר לגדעון עזרא), העדיפו בעבודה ובליכוד להתמקד באולמרט ובשחיתות, כאילו אין במפלגה אנשים נוספים אלא רק רעיונות מופשטים.

ד. יש משהו שאני לא מבין: אם הגימלאים נכנסו לכנסת, האם אין זה אומר שהם כבר לא גימלאים?
ה. מה אתם אומרים על זה, שרפי איתן שוב הצליח להיבחר לכנסת עם חבורת אלמונים? עכשיו נותר לראות מתי יתפלגו מהמפלגה גוני שגב, אסתי סלמוביץ' ואלי גולדפרב.
ו. רק אדם אחד אשם בהתרסקות הליכוד, והוא בנימין נתניהו. לא נתניהו של השנה האחרונה, אלא נתניהו 1996, ראש הממשלה החדש והצעיר, שבחר בדרך אוסלו, לחץ ידיים לרוצח המונים, פורר את מפלגתו מבחינה אידיאולוגית, הפך אותה לערב רב של פוליטיקאים אמביציוזיים נטולי זהות ערכית, והביא להתפרקותה הבלתי נמנעת כעבור תשע שנים.

ז. בטווח הקצר, נתניהו אכן הצליח לזכות בבחירות ב-96'. אבל המדיניות שבחר היא שחרצה את גורל המפלגה. אם בזמנו היה נתניהו דבק בעמדות הליכוד המסורתיות, אני משוכנע כי בני בגין לא היה חותך ימינה, דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט לא היו חותכים שמאלה, וסילבן שלום לא היה.
ח. בסופו של דבר, נתניהו הוכה בדיוק באותו נשק שבו ניצח ב-96', שכן שרון ואולמרט למדו ממנו את השיטה: המצאה מחדש את הליכוד (הפעם תחת השם קדימה) כמפלגת מרכז, מופשטת מאידיאולוגיות ישנות, מאוחדת עם מנהיגים ממפלגות אחרות ונסמכת על הכמיהה הציבורית לפתרונות קסם.

ט. ובכל זאת, גם נתניהו 2005 יכול היה להשיב לליכוד מעט מימי תהילתו, להעניק לימין תנופה מחודשת ולמצב עצמו כמנהיג המחנה הלאומי כולו. דקה לאחר שנבחר שוב לתפקיד יו"ר המפלגה, זרק האיש את ההזדמנות לפח, כשבחר לשריין את סילבן, להעיף את פייגלין ולהחביא את עוזי לנדאו. מישהו שכח לספר לנתניהו שאין יותר בחירות אישיות לראשות הממשלה, וכשפוזלים שמאלה - צריך לדאוג שעין אחת תמשיך לשמור על הימין.

י. דבר אחד טוב אפשר לומר על הגימלאים: בניגוד למפלגות אחרות, אצלם לא נזכה לראות אותם פרצופים במשך חמש קדנציות.
י"א. האמת, שבעה מנדטים לגימלאים זה המון. בכלל לא ידעתי שיש כל כך הרבה זקנים במדינה. רק תחשבו הלאה, בעוד כך וכך שנים, איזה כוח אלקטורלי צפויה לקבל יהדות התורה.
י"ב. וכעת ל"יום הכיפורים של מכוני הסקרים", כפי שהתקשורת אוהבת לכנות את תוצאות הבחירות. משום מה, בתקשורת נוטים לשכוח שכמעט כל מערכות הבחירות מאז 1977 הסתיימו ביום הכיפורים של הסוקרים. בהקשר זה, שמחתי לשמוע את עוזי דיין, השם ייקום כישלונו, שלפני הבחירות הבטיח לחוקק חוק נגד שימוש בסקרים בתקופת בחירות. אכן, אין מתאים יותר מבן משפחת דיין לעסוק במחדל יום הכיפורים.

י"ג. ועוד בעניין סקרים: אני לא קונה את ההנחה, שמפלגת הגימלאים השיגה את רוב המנדטים שלה בשבוע האחרון לפני הבחירות. אנו מכירים את הנטייה של עורכי סקרים 'ליישר' את התוצאות לפי ההיגיון העקום שלהם, ואני מעריך כי זה מה שקרה גם הפעם – הסקרים הראו תמיכה אדירה בגימלאים, והסוקרים התייחסו לתוצאה המוזרה בחשדנות וערכו אותה מחדש. אין לי הוכחות לתיאוריית הקונספירציה הזאת, אבל גם אין לי הוכחות לכך שקיים אדם בשם יואל חסון, אז מה?

י"ד. במהלך יום הבחירות, הודעתי לכל העולם ואשתו כי אין מצב שקדימה מקבלת יותר מ-30 מנדטים. וזה לא שאני נביא כזה גדול. הרי בזמנו, הייתי בטוח שפרישת שרון מהליכוד היא טעות פוליטית חמורה שלו, ושממציא השם 'קדימה' צריך לצאת מיד לפנסיה מוקדמת (מה שכיום היה יכול להביא אותו לכנסת).

ט"ו. אני חושש מאוד, כי קואליציה עם מפלגת הגימלאים תהיה קואליציה סנילית, שחבריה יתחילו לשכוח כל מיני דברים חשובים. למשל, את ג'ונתן פולארד.
ט"ז. שמתי לב, שחמשת האחרונים ברשימת מרצ לכנסת הם עמוס עוז, יאיר צבן, ויקטור שם-טוב, יוסי שריד ושולמית אלוני. זה רק אני, או שאם היו הופכים את הרשימה, מרצ היתה מכפילה את כוחה?
י"ז. אני אסביר לכם מדוע נכשל ברוך מרזל: בעצם, רוב אזרחי ישראל דווקא רצו שלינור אברג'יל תתחתן עם שאראס.
י"ח. כמה רעש, כמה צלצולים, כמה מדורים שלי הם פרנסו. ובסופו של דבר מתברר שוב, שהמרזלים והבן-גבירים מייצגים בעיקר את בני משפחותיהם ועוד כמה ילדים מקייטנת כהנא-חי. כמה קולות השיג מרזל, 25 אלף? משה דץ מביא יותר קולות, אפילו בלי דצה.
י"ט. ובניגוד לרבים, אני דווקא מאמין כי הריצה המשותפת של האיחוד הלאומי והמפד"ל הוכיחה את עצמה. אני כמעט בטוח, בייחוד אחרי נפילתן של מפלגות קטנות אחרות, שהמפד"ל לבדה היתה נמחקת מהמפה. לא מחשבה עצובה כשלעצמה, אבל תומכי העקירה בוודאי היו שמחים על כך יותר.
כ. והעיקר: חץ ושינוי - פוף!!!

יודע את מקומי

בספריית בית אריאלה בתל-אביב, שאותה הפכתי באחרונה למשרדי הפרטי, מוצגת מזה מספר חודשים תערוכה חיננית בשם "מסע לארץ הפלאות". אדריכל בשם אילן בר-אילן עיצב יצירות תלת-ממד של (בין היתר) דמויות אגדתיות, שהמצע שלהן עשוי מלוח אם של מחשב. כשאני רואה יצירה רבת קסם כזאת, אני ישר נתקף דיכאון. באופן אישי, לא הייתי מזהה לוח אם - גם אם היה חולף על פני ברחוב. אבל בלי שום קשר – אוכלת אותי המחשבה שלעולם לא אדע ליצור אמנות אפילו ברמה של אמן חובב. אני כבר לא מדבר על המונה-ליזה, כן?

"לפעמים יש כל כך הרבה יופי בעולם, שאני מרגיש כאילו אני לא יכול לשאת זאת", אומרת דמות מסרט אמריקני ידוע. אני דווקא יכול לשאת יופי, אבל רק עד שלב מסוים, שלב הייסורים על כך שזה לא היופי שלי. אני מתייסר מלקרוא ספרים נפלאים שלעולם לא אצליח לכתוב, מקנא בלומדי תורה שאת ידיעותיהם לעולם לא אצליח לספוג, מלא טינה כלפי אנשי חסד שלעולם לא אצליח לחקות, ומתעצבן מאנשים שמצליחים לחיות את חייהם בלי להשוות עצמם לאנשים אחרים.

אני יודע שמדובר בשריטה, ושאני צריך לראות פסיכולוג בהקדם האפשרי. בינתיים אני נמנע מכך, כי אם אצליח למצוא פסיכולוג טוב, עוד אתייסר על כך שאני לא טוב כמוהו. אבל לעתים אני באמת מרגיש נורא. קשה לי לחוות שאפתנות יתר שאינה מתורגמת למעשים בשטח. קשה לי לחוש כי חיי מלאים, כאשר אני רואה אצל האחר מהם חיים מלאים באמת.

רק כשאני מתבונן בצמד היורשים שלי, אני מצליח לחוות תחושה של סיפוק עצמי נטול מעצורים. אין כמו מראהו של בני הפעוט המחבק את אחותו הקטנה, בעיקר אם הוא לא תוקע את אצבעותיו לתוך עיניה, כדי להבהיר לי שמשהו בחיי בכל זאת נעשה כמו שצריך. באותו רגע קסום, אני חוזר לפרופורציות, שמח בחיי המלאים, ואיני זקוק יותר לשום טיפול נפשי. כמו שאני מכיר את עצמי, אולי זה הזמן לחסוך בשביל הטיפול לילדים.