בשבע 187: אין קליטה

הציבור הישראלי לא משכיל ללמוד את תרבות העדה האתיופית, ובכך מכשיל את קליטת בני העדה בארץ, אומר הרב דוד יוסף, רב הקהילה האתיופית בלוד

עפרה לקס , ח' בניסן תשס"ו

* הרב יוסף, שסבו היה הכהן האחרון באתיופיה שהקריב קורבנות, הוסמך לטוען רבני ע"י הרב מרדכי אליהו, והקים מרכז ייעוץ לזוגות אתיופים, שמסייע לבתי הדין הרבניים* כמי שפועל שנים ארוכות לגישור על הפער הישראלי-אתיופי, הוא מיצר בעיקר על התפוררות התא המשפחתי בקרב בני העדה, ועל הילדים שלמדו בארץ איך להגיד "לא" להורים

באחת התעשיות הביטחוניות ביקשו לאייש משרה של מהנדס אווירונאוטיקה. המנהלים פנו לאחד מן המהנדסים וביקשו שיחפש מועמדים מקרב חבריו. כשהלה סיפר לעמיתיו שהוא מכיר מישהו מצוין, עולה מאתיופיה, חבריו היו בטוחים שהוא צוחק. 'מהנדס אווירונאוטיקה אתיופי'? צירוף כמעט מופרך בסל הקונבנציות הישראלי.

שלושה עשורים מלאו להחלטה להחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה. 30 שנה הו בהחלט מספר עגול וחגיגי, אולם הנתונים אינם מספקים שום סיבה למסיבה. 100 אלף יהודים יוצאי אתיופיה מתגוררים היום בארץ, מחציתם מתחת לגיל 19. כרבע מן התלמידים מבני העדה אינם מסיימים תיכון, ושיעור האבטלה בקרב המבוגרים גבוה פי שניים מאשר בשאר האוכלוסיה.

לפני כמה שבועות פתחו הממשלה והסוכנות במסע פרסומי, שמטרתו לשפר את תדמיתה של העדה בקרב הציבור הישראלי. מתכנני הקמפיין רצו להקל על דרכם של בני העדה שרכשו השכלה אך מתקשים למצוא עבודה. תדמיתה של העדה בקרב הישראלים היא פעמים רבות המכשול העיקרי. מנגד, תקפו מנהיגים מקרב בני העדה את הממשלה והסוכנות וטענו כי הם עוסקים בתדמית במקום לטפל בשורשי הבעיה.

הרב דוד יוסף, דמות בולטת בקרב העדה האתיופית בארץ, אינו צד בהטחת ההאשמות. הוא משתדל בעיקר לעשות, וגם מצליח. הוא מנהיג קהילה, מלמד יהדות במרכז קליטה, מעביר הרצאות אורח באוניברסיטאות, באולפנות וישיבות ומשמש כמתווך בין התרבות הישראלית לזו האתיופית. המנטרה שנשמעת מפיו שוב ושוב בהטיות שונות היא 'גשר'.

לדבריו, גם 30 שנה אחרי, עדיין אפשר לבנות את הגשר עבור העדה האתיופית, בדרך לתרבות הישראלית. השיחה הנעימה עם הרב יוסף, שמסוגל לומר דברים נחרצים על דרך משל ובקריצת עין, מוכיחה עד כמה יכולים אנחנו, הישראלים, להרוויח מהקשבה כנה ואמיתית לאחינו מ'ביתא ישראל'.

נכדו של הכהן
הרב דוד יוסף מקבל את פנינו בכניסה לבית הכנסת של הקהילה שלו בלוד, העיר שבה הוא חי למעלה מ-30 שנה. זקנו של הרב לבן, אך פניו ואופיו הנמרץ אינם מסגירים את העובדה שהוא נמצא באמצע שנות ה-70 לחייו. בית הכנסת של הקהילה בנוי בתבנית המקובלת של המסגיד, בית הכנסת באתיופיה. הגג עולה למעלה בצורה מחודדת, ועל השפיץ מגן דוד. "כל התפילות עולות למקום אחד, אל השמים", מסביר הרב יוסף, "ולא מתפזרות".

הרב דוד יוסף נולד בשנת 31' בכפר באזור סקלת, מערבית לגונדר, עיר הבירה של תחום מושב היהודים באתיופיה. אביו של הרב יוסף היה קייס וסבו עמד בראש ישיבה שבה לימדו יהדות, תפילות וגם את הפרד"ס האתיופי, שכמעט ונשתכח.

הסב, דמות רבת השפעה, היה תלמיד חכם גדול וגם כהן. האחרון באזור שהקריב קורבנות. הכהונה במסורת של 'ביתא ישראל' אינה עוברת בתורשה. "מי שהוא תלמיד חכם גדול ואדם גדול, יכול להיות כהן", מסביר הרב יוסף ומספר על ההקפדה היתרה של סבו על הטהרה. "סבא שלי היה גר בבית הכנסת והולך הביתה רק פעמיים בשבוע. הוא לא היה יושב מול אנשים כדי לא לקבל טומאה מהבל הפה שלהם. הוא גם לא היה נוגע באף אחד, אלא אם טבל קודם לכן. כשהוא היה הולך הביתה היה צריך לטאטא לפניו את הדרך, שמא יש שם נבלות של חיות".

ההקפדה על הטהרה היא אחד הדברים המדהימים שהביאו עמם אנשי העדה לישראל, אך למרבית הצער אבדו כאן. "כשהיית נכנס אל סבא, היית מרגיש משהו באוויר", מספר הרב יוסף.
סבו של הרב יוסף, שגם הנהיג את קהילת הכפר, היה נושא את דרשתו מדי שבת ומנבא את תקומתה של מדינת ישראל, שנקראה בפי הכל 'ירושלים': "הוא היה אומר: 'עוד מעט, עוד מעט השמש זורחת בירושלים. אתם והילדים שלכם תזכו להגיע. אני לא'". הסב אכן לא זכה לעלות ארצה.
בשנת 54' החלה להתפשט השמועה שהגיע שליח מירושלים. היה זה הרב שמואל בארי, שהגיע לאתיופיה וייסד בתי ספר באדיס אבבה ובאסמרה. הרב בארי חבר ליונה בוגלה, יהודי בעל משרה רמה במשרד החינוך האתיופי, שעזב את משרתו עבור עבודה עם הסוכנות היהודית. השניים הקימו בתי ספר עבור בני העדה. הם לקחו עשרה בחורים ושתי בחורות, מן המבריקים שבצעירי העדה, והטיסו אותם לישראל, כדי להכשיר אותם לעבודה בקרב בני העדה. הרב יוסף זכה להימנות עם הקבוצה הזאת.

ההגעה לארץ היתה מפתיעה ומרגשת, אבל גם קשה. "השתחווינו כשהגענו", אומר הרב יוסף, "ואחר-כך ביקשנו ללכת לירושלים. אמרו לנו יופי, זה ירושלים. עכשיו אתם צריכים ללכת למוסד. אנחנו לא רצינו ללכת למקום אחר, חיכינו לירושלים, אבל התרגלנו לאט לאט. השפה היתה מאוד קשה. היום יש מתורגמן בכל מקום, אבל אז לא היה".

בני החבורה הגיעו לכפר בתיה, שם שהו במשך כשנתיים. הם למדו עברית ותפילות, ואחר-כך למדו בבית הספר להכשרת מורים של אוניברסיטת בר-אילן ונחשפו לאורחות החיים המודרניים. במסגרת זו למד הרב יוסף לקרוא בתורה במבטא אשכנזי ("אז לא היו כל-כך הרבה ספרדים"), וכך הוא קורא עד היום.

תקועים במדינת עולם שלישי
בתום ההכשרה ביקשה הסוכנות היהודית להחזיר את הצעירים לאתיופיה, כדי שיכשירו את הקהילה לעלייה, אבל הללו לא רצו. החיים בכפר האתיופי היו קשים, ובארץ היתה רווחה יחסית. נוסף לכך היה בהגעה לארץ מימוש של חלום העלייה לישראל, ועל כל זה היה צריך לוותר עכשיו. "זה היה מאוד קשה. אמרנו להם: תביאו אותם לכאן, לא שאנחנו נבוא לשם. אני ברחתי לבית של ד"ר יעקב פייטלוביץ' (המכונה אבי הפלשים ע"ל). הוא נפטר שנה לפני כן, ואני אמרתי עליו קדיש במשך שנה. אשתו רצתה שאני אשאר בארץ ורשמה אותי לישיבה ברמת גן, שבראשה עמד הגיס שלה. אבל זה לא עזר, בסוף מצאו אותי וחזרתי לאתיופיה עם עוד שבעה בחורים ובחורה אחת, ועם שליח נוסף של הסוכנות".
הבחורים החלו להקים בתי ספר. הדבר לא היה קל, משום שהשלטון לא התיר ליהודים לעשות זאת. "אחרי כמה שנים הגויים התחילו להירגע. לקחנו גם את הילדים שלהם ולימדנו אותם, אז הם התחילו להרשות לנו". בבתי הספר האלה לימדו קריאה וכתיבה וגם עברית. כמה שנים מאוחר יותר הגיע למקום גם רופא שפתח מרפאות בסביבה, וכך רווח ליהודים גם במישור הבריאותי.

כל התקופה הזאת חשבת על ישראל?
"בטח. היינו אמורים לחזור אחרי 3 שנים. אבל זה לא יצא". במשפט הזה של הרב יוסף מקופלת מציאות מרה שאותה הוא לא מסגיר. זו לא הפעם האחרונה בשיחה שהוא יעדיף שלא לחטט בפצעי העבר ללא תכלית.

משה בר יודא, שליח הסוכנות שחזר עם קבוצת הנערים לאתיופיה, יודע לספר כי תשעה חודשים אחרי ששבו לאתיופיה עזב חיים גבריהו, האיש שהיה אחראי על הפרויקט הזה מטעם הסוכנות, את תפקידו, והוחלף על-ידי פקיד אחר, שכנראה אהב פחות את יהודי אתיופיה. במקום ללמד את ילדי העדה תמורת משכורת מן הסוכנות, נאלצו הבחורים לחזר על הפתחים.

בר יודא, שמבחינתם היה הכתובת של הסוכנות (וגם החוזה שלו הסתיים בפתאומיות) קיבל מהם עשרות מכתבים נואשים: "מה עשו לנו? איך הפקירו אותנו? מה נעשה?" ו"משה, למה אתה לא שולח לנו כסף? משה, תציל אותנו". בר יודא מספר כי הרב יוסף לא היה מבין שולחי המכתבים, אבל מסביר כי המצוקה של הצעירים המבריקים האלה היתה נוראה, כי הם נחשבו משכילים באופן יחסי והוצעו להם הצעות מהשלטון. בשל כך היו כאלה שראו בהם בוגדים ומשתפי פעולה עם הנוצרים. עד היום, אומר בר יודא, לא ברור לו מדוע כל זה קרה.

בשנת 75', 19 שנה לאחר ששב לאתיופיה, היתה הפיכה פרו-מרקסיסטית במדינה, ושערי היציאה נסגרו. דווקא אז הצליח הרב יוסף לעלות לישראל. "היה אסור לצאת מאתיופיה, אבל היו אנשים שעזרו לי לצאת מאתיופיה. יצאתי בתור חולה והגעתי לבית חולים הדסה. הייתי אמור לחזור אחרי 3 חודשים, אבל אמרתי שאני לא יכול לחזור ושיביאו לי את הילדים אלי".

בתום 3 חודשים הגיעה משפחתו של הרב יוסף, אשתו ו-6 ילדיו, לארץ. המשפחה התיישבה בלוד, ושם נולדו לו עוד שני ילדים. כיום הוא סב לשמונה נכדים, ושניים מילידיו נשואים לישראלים. אחד מבניו הוא רב, אחת נמצאת בשליחות בארצות הברית והאחרת מתגוררת במדינתו של הדוד סם כאורח חיים.

תומכים במשפחה
עם בואו לארץ החל הרב יוסף לעבוד בבית דפוס, ואחר-כך עבר לעבוד עם הסוכנות. הוא שימש כמתרגם, מדריך ומגשר בין שתי התרבויות. בשנת 85' הוא החל ללמוד תורה בישיבות שונות, בהן מכון מאיר ומכון הראל פישר, ובסופו של דבר קיבל הסמכה של טוען רבני "באישורו של הרב מרדכי אליהו", הוא אומר, ושמץ של גאווה מתגנב לקולו.

"את ההוצאות שילם לי הג'וינט. כשסיימתי, אמרו לי: 'הוצאנו עליך תקציבים, עכשיו תעבוד איתנו'. הסכמתי. הם שאלו: 'אז איך נעזור לאתיופים?' אמרתי להם: 'אם אתם רוצים, בואו נקים יועצים אתיופים לענייני משפחה'". אנשי הג'וינט הסכימו וביקשו מהרב יוסף לכתוב להם תכנית. תוך שלושה ימים הוא קיבל אישור לצאת לדרך.

"התחלתי למצוא אנשים חכמים, שמגלץ', וקראנו לפרויקט 'ביתארצ'ין' שפירושו ביתנו. לא הבית שלי, של מישהו אחד. הכיוון הוא שהבעל והאישה ביחד, והבית משותף, וגם שהיועץ בא לדבר לא על הבית של האיש או האישה, אלא על ביתנו, הכללי".

הרב יוסף מסביר כי הזוגות האתיופיים שמגיעים אל בית הדין הרבני אינם יודעים מה לעשות ואיך לדבר עם הדיינים. לעתים הם אינם רוצים להתגרש אבל גם אינם יודעים איך לבנות שלום בית. מנגד, הדיינים אינם מכירים את המנטליות האתיופית ואינם יודעים איך לגשת לבני הזוג. לכן היתה הסכמה לשיתוף פעולה גם מצד דייני בתי הדין. גם בית המשפט העליון נעזר בארגון הזה, שהפך למוסד.
"בהתחלה אספתי 3 אנשים, אחר-כך נהיו 18, ובסוף, לפני שעזבתי, היו 180 יועצים שאני הדרכתי". הרב נסע ממקום למקום, מגשר ומפשר ומתווך בין שני העולמות. "צריך להבין שאתיופיה היא מדינת מצוקה, ולא מדינת רווחה כמו מדינות אירופה. מי שעולה מאירופה צריך ללמוד את השפה, אבל מי שעולה מאתיופיה התפיסה שלו שונה לגמרי. המנטליות שונה. זה קשה מאוד, זה כמו שאת מגדלת ילדים, את צריכה ללמד הכל מההתחלה".

הרב יוסף כמעט נאנח: "אני עזבתי לפני שנתיים וחצי את בית'ארצ'ין, ומאז אני לא יודע מה קורה עם הפרויקט. אני חושב שהיום אין אפילו 40 יועצים". הבעיה מתחילה, אומר הרב יוסף, בכך שהציבור הישראלי בטוח שהוא מבין את המנטליות האתיופית, או שהוא חושב שזה לא חשוב להבין אותה, ואז הוא מנסה לתת ולתת. זו אינה הדרך.

מבולבלים בעיר הגדולה
אנשים רבים טוענים שזרקו את העולים האתיופיים ביישובים מוחלשים, מה שגרם להם הגיע לבתי ספר לא כל-כך טובים, ולכן הם לא התקדמו בחברה הישראלית.
הרב יוסף, כאמור, אינו אוהב לחטט בעבר, ולאחר שהוא תוהה מדוע בכלל לעסוק בנושא, הוא מספר: "לפני שהביאו את העלייה של 'מבצע משה' הייתי בכנס שדן איפה כדאי ליישב את העולים. היתה הצעה ליישב אותם בגליל, באיזשהו מושב, ושבו הם יחיו כמו שחיו באתיופיה. דיברו על כך שזה ייתן להם סדר, שהם יוכלו לחיות במקום שבו הם מכירים את רוב הדברים. אחר-כך יוכלו לעשות להם הדרכה על כל הנושאים, ללמד אותם עברית וכל מה שצריך. היו כמה שאמרו 'לא. מספיק שהם היו בכפרים באתיופיה'.

"אני דגלתי ברעיון היישוב שלהם בגליל, כי אז המשמעת של הילדים כלפי ההורים תישמר, והם גם יבינו מה שיאמרו להם על הארץ. הם לא רגילים לחיות בעיר. אבל בסופו של דבר שמו אותם בערים. הם יוצאים החוצה, לא מבינים מה הם רואים: רחובות, רחובות, רחובות. זה אומר ככה וזה אומר אחרת, והם לא מבינים".

"כשהם נקלטו פה בהתחלה הכל היה בסדר, אבל אחר-כך זה נהיה 'ונהפוך הוא'. בהתחלה היתה משמעת כלפי ההורים וכלפי המורים, אבל אחר-כך ילדים התחילו להיפרד מן המשפחות שלהם. באתיופיה אסור לילדים להגיד למבוגרים 'לא'. אין את המילה הזאת בכלל, ואת זה למדו פה בארץ".

מה אפשר לעשות?
"לקחת אנשים שיודעים את שתי התרבויות, גם במועדונית, גם בבית הספר, בכל המקומות. אם היו מטפלים בהם נכון, כל הילדים היו יוצאים מאה אחוז. אבל היום כל המטפלים אומרים שהם יודעים על האתיופים, אבל הם לא באמת מכירים את התרבות. גם האתיופים צריכים לדעת את שתי התרבויות, לדעת גם את זה וגם את זה".

לעשות באמונה
בישראל מציינים 30 שנה לעלייה מאתיופיה. 30 שנה הם פרק זמן שיכול היה להצמיח מנהיגות גם בקנה מידה ארצי, כגון קצינים בדרגות גבוהות, מנכ"לי משרדים ממשלתיים ועוד. אבל כאלה אין, או כמעט שאין. קיימים קולות בתוך העדה שמאשימים את הישראלים בגזענות ובחוסר רצון לקבל עולי אתיופיה אקדמאים למקומות עבודה. אחרים טוענים כי ברגע שבני העדה מפסיקים להיות מסכנים שיש לחמול עליהם, הישראלים מרגישים מאוימים ואינם מוכנים לקדם אותם.

הרב יוסף חושב שמדובר, שוב, בעניין של פערי מנטליות, ומספק דוגמה: "לקחו 15 נשים ואמרו שילמדו אותן 6 חודשים כדי שיהיו אחיות. אחרי חצי שנה עשו להן מבחן, ואמרו שרק 2 מתוך 15 נשים עברו. באותו ערב היה איזשהו כנס והנושא עלה. כששאלתי מדוע לא נותנים להן להמשיך וללמוד, אמרו שהן לא עברו במבחן. אמרתי שבמערכת הלימודים הנוכחית הן לא עברו, כי בתרבות האתיופית לא אומרים 'אני יודע' ו'אני יודע'. אם תשאלו אותן בצורה אחרת, אמרתי, הן יהיו 99 אחוזים. הצעתי שבמקום להפסיק ללמד אותן, ימשיכו עוד שישה חודשים וינהגו בצורה מסוימת. ההצעה התקבלה, וגם אני הגעתי מדי פעם לתת להן הרצאות, שייפתחו בפני המורים שלהן. כעבור 6 חודשים הן עברו. אחרי שנתיים-שלוש הן נהיו הראשונות בכיתה".

עם זאת, הרב יוסף אינו שואף שבני העדה ייהפכו לשמות גדולים. הוא קודם כל רוצה שבעיות בתוך העדה ייפתרו. "צריך להתחיל בבית. להבין איך לשתף פעולה עם החברה הישראלית, איך ללמד, איך להתמודד, כל זה צריך ללמוד. אחר-כך מנהיגות".

בנושא הפלשמורה הוא אינו מכביר מילים. בדרכו העדינה הוא רומז כי דעתו אינה נוחה מהעובדה שקרובים של קרובי המשפחה, גם כאלה שהיו גויים גמורים, מועלים ארצה. הוא אמנם מלמד אותם יהדות בכל עת שהוא נקרא אל מרכז הקליטה בלוד, אבל לא יותר מזה. את כל בני העדה שעלו לארץ עד השנים האחרונות הוא הכיר. בעלייה הזו, האחרונה, הוא לא ממש מעורב. אבל הוא לא שוכח להוסיף בדרך דיפלומטית ובחיוך רחב: "כל מי שבא לישראל – ברוך הבא".

איזה מסר היית רוצה להעביר לישראלים, כדי שבני העדה ייקלטו טוב יותר?
"שכל מי שבא לישראל, צריך לחבר אותו אל החברה הישראלית בעזרת בנייה של גשר. אם אתה לא בונה את זה, לא עשית כלום. פה בישראל מנסים להסביר לעולים: זה ככה וזה ככה, וזה ככה, אי אפשר בצורה כזאת. הבן אדם לא מבין כלום".

לסיום, תן לנו הישראלים, פנינה אחת מהתרבות היהודית-האתיופית, שכדאי שניקח אלינו.
הרב יוסף מתקשה להבין את השאלה שלי. הוא לא רגיל שמחפשים משהו שהישראלים יכולים לקבל מן העדה. הישראלים, זה הראש, תמיד צריכים ללמד. העולים צריכים לקבל. אחרי עוד הסבר או שניים, הרב יוסף יורד לסוף דעתי. מרגע שזה קרה, הוא לא מהסס: "האתיופים מנסים כל הזמן לבדוק איך הם יכולים לגשת לחברות שלמה. כשהם מדברים עם מישהו, לאט לאט הם רואים מי עומד מולם ומה הוא. בסוף השיחה הראשונה הם לוקחים איזושהי הבטחה שהבן אדם אמר, ואז רואים אם הוא מקיים. אם הבן אדם קיים את הבטחתו, אז כבר יש אמונה שלמה, ואם לא – אז גמרנו. בישראל, את יודעת, מבטיחים המון דברים כדי לשכנע את השני. אצלנו זה במעשים, אצל הישראלים זה בדיבורים".
ofralax@walla.co.il

"הנני" - כאן
בקיץ האחרון הקים משה סלומון עם מספר חברים את גרעין 'הנני', גרעין חברתי בקרית גת שמטרתו עבודה עם יוצאי אתיופיה. סלומון, בן העדה, עלה לישראל בשנת תשמ"ג כשהיה בן 8. "עשיתי את המסלול הרגיל של יסודי, ישיבה תיכונית, הסדר, צבא ופיקוד", הוא מספר. בהמשך שימש סלומון גם כראש מחלקת קליטה ומעורבות חברתית של בני עקיבא, ובמהלך השנים הוא נישא לבחורה ישראלית ונולדו להם שני ילדים.

השנה הצליח סלומון לזכות לתחילת מימושו של חלום: הקמת גרעין מעורב, המורכב ממשפחות אתיופיות ושאינן כאלה, במטרה להיות חלק מן הקהילה הבוגרת של העדה בעיר ולשפר את מצבה בכל התחומים. גם סלומון משתמש במילה 'גשר': "אנחנו מנסים גם להעמיק בתרבות שלנו וגם להביא את בני העדה אל התרבות הישראלית".

הגרעין עוסק בשלושה תחומים עיקריים: הראשון הוא לקיחת אחריות על בתי כנסת, הכנסת שיעורי תורה, הלכה ותרבות תורנית. השני הוא עבודה מול בני הנוער – נקודת תורפה חזקה מאוד, אשר נגרמה בשל פער התרבויות והעובדה כי ילדים לומדים שפה ומנטליות מהר יותר מן הדור המבוגר. בתחום הזה הגרעין לוקח בני נוער חזקים ובונה אותם למנהיגות בתוך הקהילה, ומנגד הוא עובד עם נוער בסיכון, 'נוער משוטט' כפי שקורא לו סלומון, ועורך עבורו פעילויות במטרה להעניק לו תמיכה נפשית ומסגרת, כדי שלט ייפלט לחיקו הקריר של הפשע.

התחום השלישי הוא המעגל של הילד והמשפחה. סלומון מדבר על בעיות שהאוכלוסיה הישראלית כלל אינה מודעת להן. למשל, תזונה: "באתיופיה אכלו סוג מסוים של דגנים, וזה סיפק את הברזל הנחוץ", הוא אומר. "כאן זה אחרת, ומי שאין לו מספיק ברזל לא מצליח להתרכז וסובל מבעיות נוספות".
הגרעין דואג, למשל, להעביר להורים קורס בתזונה נכונה, להקים לילדים משחקייה כדי לחזק אצלם את הצד המוטורי, ובכלל להתייחס אל המשפחה כאל כלל, ולא לקדם את הילד ולזנוח את הוריו בצד – מה שיגרום להגברת הניכור בין הדורות.

סלומון מקווה כי לגרעין יצטרפו כמה שיותר חבר'ה, רווקים או נשואים, אידיאליסטיים, המבקשים לחולל שינוי אמיתי בחברה הישראלית. לדבריו, העובדה כי הם גרים בשכונה אחת עם בני העדה משפיעה מאוד על הנגישות של העולים למשרדי ממשלה או למענה על שאלות הלכתיות, שאחרת היה להם קשה מאוד לפתור.
"השאיפה שלנו היא להקים רשת של גרעינים כאלה", מסכם סלומון, ומזמין את כל מי שהדבר נוגע ללבו לבוא ולהתעניין.