בשבע 187:לדעת להפסיד, כדי שנדע ננצח

יש לקבל את המציאות כמו שהיא: הימין הפסיד בבחירות. מעתה עלינו להשליך את כובד המאבק בחזיתות הרוח והזהות היהודית, כדי שנוכל לשוב ולנצח

חברון שילה , ח' בניסן תשס"ו

מי שלא יודע להפסיד, לא יודע להפיק לקחים, לשנות, ולהוביל לניצחון. צה"ל לא היה מסוגל להודות שנכשל בקרבות במלחמת יום כיפור, עם אותם ליקויים ניגש למלחמת של"ג ולא הצליח לנצח.
גם במלחמה בטרור, בשנים האחרונות, עסקנו בלהסביר עד כמה אנחנו מנצחים את הטרור, ולכן הטרור ממשיך להביס אותנו. חוששני שכך קורה לנו גם עתה. קראתי את הדברים המלומדים שנכתבו בשבוע שעבר. נראה מהם שהמפסידים הגדולים של הבחירות האחרונות הם מפלגות השמאל. רבותי, בואו ונאמר את האמת: הפסדנו בגדול!

נכון, השמאל לא יצא וכל תאוותו בידו, אך יש ל'קדימה'-עבודה-מרצ והמפלגות הערביות רוב של 63 חברי כנסת, שאחד הדברים החשובים ביותר בעיניהם הוא הרס ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוסיפו לכך את מפלגת הגמלאים, שאינה מחויבת לשום דבר מדיני, ואת אגודת ישראל, שבוחריה בחרו בה על אף שהם יודעים שתשב בקואליציה שבה יגרשו יהודים, והגעתם לתבוסה מושלמת. גם הגוש הימני שעליו אנו בונים מורכב מ-35 מנדטים המוכנים להקים מדינה פלשתינית בתנאים שונים ומשונים, ולא רוצים לכבוש מחדש את רצועת עזה ואת ערי הגדה.

העובדה שהפסדנו אינה אומרת שהצד השני צודק, אך היא אומרת שכרגע הצד השני שולט. הגמרא במסכת מגילה מלמדת אותנו שיש מצב הנקרא "רשע שהשעה משחקת לו". אכן, מדובר בחבורת רשעים, אך מה לעשות? כרגע השלטון נמצא בידם.

איני קורא חלילה לשתף פעולה עם מעשי הרשע שלהם. העובדה שרוב העם תומך בהם אינה משנה את העובדה שהם קמים על ה' ועל משיחו. איני מבין כיצד יהודי לומד תורה, שבה נאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" יכול להיות שותף למהלך שתכליתו הוא לתת חלק מהארץ לבני האמה. ברור לי שגם עכשיו אסור לחייל לבצע מעשה זה, אך למרות שלפי הבנתי אנו צודקים – כרגע אין מי שיצדיק אותנו.
האמת המרה היא שנשארנו ללא כל נשק מעשי כדי להגן על בתינו ויישובנו. מה נעשה, נפגין? ניפגש 'פנים אל פנים'? ננסה שוב לשכנע את מפקדי צה"ל להוריד את דרגותיהם ולא להיות שותפים לפשע? או שמא נשב בבתים, מתוך ביטחון שחיילי צה"ל לא יהיו מסוגלים לגרש יהודי מביתו?
תמכתי והייתי שותף גם למעשים היותר לוחמניים – חסימת כבישים, עמונה וכו'. אני עדיין תומך בהם, אך אם כאשר שרון פעל ללא מנדט מהציבור לא הצלחנו לסחוף המונים ולשכנע את מנהיגי הציבור שלנו, איך נצליח בכך כאשר השמאל קיבל מנדט לכל מעשיו?

האם אני מיואש? כן! חס וחלילה, איני מיואש מהמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מחר בבוקר, ייתכן שכל התמונה תשתנה. בדיוק כפי שלפני שלוש שנים השמאל הובס קשות אך בסוף ניצח, כך גם היום הכל יכול עוד להתהפך. ייתכן שכל תקציב המדינה יופנה לצרכים חברתיים, ולא יישאר תקציב לגירושים; ייתכן שמהר מאוד נמצא את עצמנו חלילה במלחמה קשה, או שהמלחמה הקשה באמת תתנהל בין 'קדימה' לעבודה.

ביום רביעי שלאחר הבחירות עסקתי בעיקר בשיפור ביתי החדש בעתניאל. עשיתי זאת מתוך אמונה "שיש עניין שיתהפך הכל לטובה", וגם אם חס וחלילה לא יתהפך – כל רגע שבו מתקשרים לאדמת ארץ ישראל האהובה יקר בעיני, גם אם לצערנו ניאלץ לזמן מה להיפרד. אולם צריך להפנים שכרגע נחסמה דרכנו במאבק על הארץ ובמאבק למניעת הקמת מדינה לטרוריסטים.

ברור שברמה הפוליטית יש צורך בשינוי ובשידוד מערכות, אך כפי שברור לי שכך צריך לעשות, כך ברור לי שלנבחרים שלנו הדבר איננו ברור. לצערי, איני רואה סיכוי גדול לכך שהם יובילו למפקד אמיתי, ולשינוי במבנה הייצוגי של הציבור שלנו בכנסת.

אז איך בכל זאת מנצחים? התובנה הצבאית מלמדת שכאשר אינך מצליח לתקוף מכיוון אחד, תן ליריב תחושה שאתה בא שוב לתקוף מאותו כיוון, אך תתקוף ממקום אחר, וכך תשמוט ליריב את הקרקע מתחת לרגליו. המאבק האמיתי אינו על חלק זה או אחר בארץ, אלא על השאלה אם תהיה פה מדינה יהודית או מדינה אירופית. אחת הזירות למאבק היתה אדמת ארץ ישראל, אך היא אינה הזירה היחידה.
ביום הבחירות הייתי מול אחת הקלפיות בבאר שבע. היה שם בחור חמוד, פעיל בתשלום של מפלגת 'קדימה'. לאחר שיחה קצרה התברר שהוא עצמו לא הצביע בכלל, הוא אינו יודע מהם העקרונות של 'קדימה' והוא מניח תפילין כל יום. די מהר הוא הפך לפעיל פסיבי, שבילה את רוב היום (חוץ ממתי שבאה ביקורת) בישיבה על הכיסא. חלק גדול של העם נראה כמותו. הוא רואה כל דבר פסול בטלוויזיה, אינו מבין ואינו יודע מה לעשות וקונה בקלות את מה שהתקשורת מוכרת לו, אך בלב מאמין בקב"ה ורוצה להתקרב למצוותיו.

מאיסת התורה, מאיסת המצוות, זנות ורצח, מסכנים מאוד את אחיזתנו בארץ. זכינו, בגלל הדבקות בארץ שיש לנו היום, לעולם רוחני עשיר: רבנים, משוררים, סופרים, תסריטנים ובמאים יראי ה' ואוהבי שמו. זכינו בנוער ובמבוגרים חדורי מוטיבציה ונכונות הקרבה. אולם אין טעם להטיח את הראש באותו קיר פעם אחר פעם.

שנים ארוכות עסקנו אנו בקביעת גבולות הארץ ובביטחון של יושביה, בעוד הם עסוקים בעיקר בהרס הרוח היהודית. ניתן להם לעסוק כעת בשאלות הגבולות והביטחון, ונעסוק אנו בעיקר בשאלת הרוח והזהות היהודית. אם נגלה לרגע פרצה שבה נוכל לחזור ולחזק את האחיזה בארצנו, ברור שננסה להידחק לתוכה, אך רוב הכוח יופנה לזהות היהודית שלנו.
מתוך כך נוכל בעתיד לשוב ונצח, והלוואי שלא נזדקק עוד לדבר בלשון של מאבק וניצחון, כי הם עצמם – לאחר כישלון הדרך שלהם – ישובו ויתאחדו עמנו לעם אחד, בלב אחד לאבינו שבשמים.