בשבע 187: לא סופרים אותנו

הכימיה שהפגינו אולמרט ופרץ, שנפגשו כמה פעמים מתחת לאפם של העיתונאים, והזילזול במוסד הנשיאות לא מבשרים טובות

אריאל כהנא , ח' בניסן תשס"ו

הכימיה שהפגינו אולמרט ופרץ, שנפגשו כמה פעמים מתחת לאפם של העיתונאים, והזילזול במוסד הנשיאות לא מבשרים טובות, למרות שהוא מצהיר כי "אנחנו לא מוכים", בני אלון כבר הורה על הקמת ועדת חקירה ובהמשך מתכנן לערוך מפקד בציבור הדתי-לאומי, מה חושב יועץ משפטי אחד על הנוהג של פירסום דוחות ציבוריים.

קורטוב לא מוסתר של הנאה היה על פניהם של אהוד אולמרט ועמיר פרץ. בצהרי יום שלישי הם התייצבו לפני המצלמות כדי למסור "הודעה משותפת".

אולמרט, שאו-טו-טו יהיה ראש ממשלה בישראל, מצא לנכון לספר על פגישה לילית בינו לבין עמיר פרץ. "ליתר דיוק פגישות", מיהר לתקן. הוא עשה כבוד לפרץ כשהגדיר את העבודה "שותפה בכירה בממשלה". תוך כדי הדברים נקלע לבעיה פורמליסטית קטנה: כיצד הוא יכול להגדיר את העבודה כשותפה בממשלה, אם איש עוד לא הטיל עליו להרכיב אותה? לפיכך שיגר התנצלויות מרומזות לנשיא: "מיד לאחר שהנשיא יטיל עלי את התפקיד נפתח במשא ומתן קואליציוני", אמר. בכמה גרסאות.

פרץ לא היה יותר ממלכתי. לו היה דחוף לומר כי "בזמן שבו רעשה הארץ על ביצה שלא נולדה", כלומר על הקמת ממשלה עם הימין, "מצאנו את הדרך לקיים הידברות ישירה". לזכותו של פרץ ייאמר שהוא דיבר על המשימות הלאומיות המצפות לממשלה, ולא רק על הסיכוי להרכיב אותה. הוא סתר את אולמרט כאשר גילה ש"הדברים התקדמו מאוד", דהיינו המגעים הקואליציוניים דווקא בעיצומם. גם פרץ נתן כבוד לאולמרט, כשהבטיח לשוב לנשיא, והפעם להמליץ על אולמרט כמועמד להרכבת הממשלה. אידיליה של ממש.

האירוע הראשוני הזה מלמד כנראה על סגנון ההנהגה הצפוי כאן בשנים הקרובות. אולמרט ופרץ יותר מכל דבר אחר רצו לעשות 'נא', להוכיח לכולם – למדליפי ההשמצות, לבכירים הממודרים ובעיקר לכתבים – שאין עליהם, שאיש מלבדם לא מנהל את העניינים וכל השאר לא יודעים כלום.
הם היו יכולים, כפי שנהוג וכפי שיאה למעמדם, לדווח על ההתפתחויות באמצעות עוזר או דובר. אבל לשניהם היה דחוף, מסיבות אישיות ומפלגתיות, לכנס את העיתונאים מעכשיו לעכשיו, בלי לאפשר שאילת שאלות, על חשבון הממלכתיות ומוסד הנשיאות, ולספר בעצמם על המתרחש כאילו היו כתבים פוליטיים. ככה זה כשכ-ו-ל-ם קטנים עליהם.

האיחוד שלא עובד
פעם אחת – מקרה. פעם שנייה – תופעה. פעם שלישית – מגמה. כך שינן פעם באוזני מפקד בצבא.
הפעם הראשונה היתה בבחירות 99' (ברק מול נתניהו). 'מולדת' של גנדי, 'תקומה' של פורת ו'חרות' של בגין חברו זו לזו. במסגרת החדשה – 'האיחוד הלאומי' קראו לה – היו משוכנעים שנסללה הדרך להקמת מפלגת ימין חזקה שתשנה את המפה הפוליטית. ההתלהבות עמדה באוויר. הנוער הימני-דתי פשט על הארץ, חילק פלאיירים, תלה שלטים וכבש את הצמתים. תוצאה דו-ספרתית של מנדטים היתה עניין וודאי. המדגמים ואחריהם תוצאות האמת הנחילו מפח נפש. ארבעה ח"כים נכנסו, לא יותר. בגין ופורת הסיקו אז מסקנות ופרשו מהחיים הפוליטיים.

הפעם השנייה היתה בבחירות 2003 (שרון מול מצנע). 'האיחוד הלאומי' חבר ל'ישראל ביתנו' של ליברמן. שוב דיברו על פריצת דרך ועל מפלגה ימנית גדולה. שוב התוצאה היתה מינימלית. שמונה מנדטים בלבד – שני שלישים מהכוח שליברמן השיג לבדו בבחירות הנוכחיות. בדיעבד התברר שהדתיים הרחיקו את עולי רוסיה, ולהיפך.

הפעם השלישית היתה בסיבוב הנוכחי. על רקע ההתנתקות, אירועי עמונה, איחוד הרשימות, התרסקות הליכוד בפרט והשבר בימין בכלל, הוצבה מטרה: להפוך למפלגת הימין הגדולה והמרכזית במקום הליכוד. היה ברור שהפעם זו הזדמנות אחת ויחידה שאין בלתה לזנק קדימה. "יוצאים מהמלכוד" ו"ימין חדש עולה" הכריזו השלטים. שוב סחפה את השטח אש להבה. שוב הנוער נקרע בדרכים. שוב חזר הכישלון. הרשימה המשותפת אפילו לא שימרה את הכוח המקורי – עשרה מנדטים – ובעיקר לא חצתה את גבולות המגזר הדתי-לאומי. רחוק, רחוק מאוד מהמטרה המוגדרת.

הסיבות לכישלון יכולות להיות רבות. ההתשה ההדדית בין המפלגות עד האיחוד, המסרים הבלתי יעילים של הקמפיין, הדגשת הימניות על חשבון ערכים אחרים, אי ההבאה של דמויות חדשות ועוד. להבנתי, השאלה שצריכה להישאל עמוקה יותר: בשונה ממפלגות רבות, האיחוד-מפד"ל מתיימרת להיות מפלגה בלתי סקטוריאלית. היא אמנם אמורה להתבסס על הציבור הדת-לאומי, אך מבקשת לצרף אוכלוסיות נוספות – בעיקר מסורתיים וימניים, מתוך השקפה ש"הציבור הדתי צריך להוביל". זו היתה האסטרטגיה של הבחירות הנוכחיות והקודמות. זו האידיאולוגיה הדתית-לאומית וזו הפרקטיקה שעליה הכריזו המפד"ל והאיחוד הלאומי כשהודיעו – עוד בנפרד – על כוונתן לשלב מסורתיים וחילונים.
הפער העקבי בין המטרה המוצהרת לבין התוצאות הוא שדורש מענה, במיוחד על רקע הביצועים של המפלגות האחרות. ש"ס, הגמלאים ו'ישראל ביתנו' הצליחו כל אחת לחרוג הרבה מעבר למגזר הטבעי שלהן. האיחוד-מפד"ל, לעומתן, לא רק שלא שאבה קולות מאחרים, אלא אפילו לא מיצתה את בסיס הכוח הטבעי שלה. השאלה היא: למה?

בני אלון, יו"ר הרשימה המשותפת ומוביל החזון, מסכים שמדובר בכישלון. הוא כבר הורה על הקמת ועדת בדיקה. בלי קשר לכישלון, בכוונתו לערוך מפקד פתוח בציבור הימני שבו גם ייבחר יו"ר חדש. "מי שייבחר יוביל. נצטרך לעבוד קשה, לעבור בין האנשים ולשכנע אותם".

אלון מוסיף להאמין באסטרטגיית האיחודים. גם כעת הוא שוקל חבירה לליכוד או לליברמן, במקרה שהאחרון יישאר באופוזיציה. באשר לכישלון, אלון "מוכן לשים את המפתחות. בינתיים איש מחברי אינו מבקש זאת". לעצם העניין הוא אומר שלמטבע יש צד שני: "אינני רוצה להצטדק, אבל אם לא היה איחוד ייתכן שהמפד"ל לא היתה עוברת את אחוז החסימה. איך אז הייתי מראה את פני? במקרה כזה ייתכן שהגוש היה רק שבעה או שישה מנדטים. ישנו כמובן גם מרזל, שגזל מאיתנו מנדט, ואני מקווה שהפעם למד את הלקח".

את כלל התמונה הוא רואה אחרת: "היום עם ליברמן אנחנו 21 מנדטים. בפעם הקודמת הכוח הכולל של שלוש הרשימות: המפד"ל, האיחוד הלאומי ו'ישראל ביתנו' היה 13 מנדטים, לכן לא בהכרח מדובר בצמצום הכוח. ומעבר לכל צריך לזכור, בניגוד לרושם שיוצרת התקשורת: אולי לא הצלחנו, אבל אנחנו לא מוכים. אסור לשקוע בדיכאון, כי מחכה לנו עבודה רבה". ומה לגבי הפער בין המטרה ומימושה? אני מתעקש. "יש אומרים שזה הכוח שלנו, וצריך להשלים עם כך".

אשם אבל חופשי
"אמרתי בעבר בכמה הזדמנויות שאני נגד כתיבת דו"חות ציבוריים כלשהם. בעיני, יש חקירת משטרה שצריכה להסתיים בהמלצה. בדרג המשפטי... אם זו החלטה שצריך לקבל היועץ, יהיה תהליך אחד, שיפיק החלטה אחת בלבד. תינתן לכל אדם האפשרות להשמיע את דעתו. זה לא עניין של מדיניות או תפיסה, זו שאלה אובייקטיבית. או שיש ראיות או שאין. הראיות נבחנות בצורה אובייקטיבית כי יש כללים ברורים".

"מקורבים למזוז אומרים כי הוא לא ישלח ידו בנוהג הנפסד של פרסום דו"חות ציבוריים המותירים את החשוד בתחום האפור – לא אשם, אך גם לא ממש זכאי. מזוז יחתוך בחדות לכיוון כתב אישום רק אם יעריך שהראיות מבוססות. אם לא, התיק ייסגר".

"בכוונתי לפעול לצמצום החיכוך והמעורבות של מוסד היועץ המשפטי לממשלה מול המערכת הפוליטית-ציבורית, ויצירת 'רצועת הפרדה' ברורה ופורמלית יותר".
(מני מזוז בשבועות הראשונים לתפקידו, ינואר 2004)
הציטוטים מתוך האתרים nfc ו- nrg