חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 187ראשיהפצה

עשתה עלייה - בגליון השבוע

פרנק לואי עלה לארץ על ספינת מעפילים, נתפס ע"י הבריטים, ושוחרר לאחר 4 חודשים בקפריסין● כדי להנחיל את מורשת ההעפלה, מימן לואי לאחרונה את הבאת הספינה "גלינה", שתשמש דגם ומוזיאון לתיעוד חיי המעפילים.
06/04/06, 00:00
קובי פינקלר

צפירת הספינה שנכנסה בשערי נמל חדרה כמעט שלא נשמעה. איש מבין מאות עובדי חברת החשמל העובדים במסוף הפחם המקומי לא התרגש למראה עוד ספינה הנכנסת בשערי הנמל. איש גם לא ידע כי הספינה 'גלינה', שתעגון בעוד כמה דקות סמוך למזח, היא סיפור היסטורי שעליו עמלו אנשי המועצה לשימור אתרים למעלה משלוש שנים.

בדצמבר 2003 החל צוות מצומצם של מתנדבים, ביניהם אנשי פלי"ם לשעבר, לאתר ספינה שתתאים לשמש כמוצג מוזיאוני, כדגם של ספינת מעפילים. בראש הצוות עמדו ד"ר נתן ארד, המהנדס יוסקה רום ועו"ד יוסי כץ. בשלב הראשון עסק הצוות באפיון הספינה כך שתתאים לייעודה. עיון בפרטים של 62 ספינות המעפילים שהפליגו לאחר מלחמת העולם השנייה ושעליהן קיים מידע העלה שכרבע מהן היו במשקל של 150 עד 250 טונות, ואורכן 25 עד 30 מטרים. על ספינות כאלו העפילו בין 200 ל-500 ויותר מעפילים. נראה היה כי ספינה בתחום מידות אלו תוכל להשתלב היטב באתר מחנה המעפילים בעתלית. "חשוב היה גם להגביל את המשקל העצמי והמידות של הספינה, כך שניתן יהיה להניפה מהנמל שאליו תגיע ולשנע אותה לאתר בעתלית" אומר יהודה דקל, יו"ר המועצה לשימור אתרים.
כבר בראשית הדרך החליט הצוות לערב את חברת החשמל, שכן בחברה נמצא מנוף מהגדולים בעולם, המסוגל להגיע עד לגובה 150 מטרים ולהניף משקל של 800 טון.

צוות מתנדבים של אנשי פל"ים החל לתור אחרי ספינות ברחבי המזרח התיכון ומזרח אירופה, משם הובאו ולשם נמכרו רוב ספינות המעפילים. חברי הצוות יצאו לקפריסין וללטביה לבדוק ספינות דומות לספינת המעפילים המקורית 'יגור'. נבדקו גם חלופות לנמל היעד בארץ, שבו תתבצע ההנפה של הספינה, ומשם ההובלה היבשתית למחנה המעפילים בעתלית. לאחר בדיקה לעומק של החלופות, נמצא שהנמל בחדרה, הצמוד למתחם תחנת הכוח 'אורות רבין', יתאים למטרה זו.

טלטלות בדרך לארץ
שנה בדיוק ארכו החיפושים אחרי הספינה. צוותים יצאו ובאו, ספינות נבדקו על תכולתן ושמישותן, ובדצמבר 2004 נמצאה בנמל ריגה, לטביה, ספינה מתאימה: ה'גלינה'. אורכה 31 מטרים, רוחבה 7 מטרים, שקיעתה במים 3 מטרים ומשקלה העצמי כ-250 טונות.

"ל'גלינה'", משחזר יהודה דקל, "ארבעה מחסנים. במפלסיה השונים של הספינה נוכל להציג בפני המבקרים בצורה הטובה ביותר את חיי המעפילים וסבלם הגדול על הים. זהו יתרון ייחודי, שכן מציאותם של חללים נוספים תאפשר לנו גיוון רב יותר של מוצגים מוזיאוניים".

רהב דוידוביץ', איש חברת החשמל וצוללן מקצועי לשעבר, צלל ובדק את מצב התחתית של הספינה, ואת האפשרויות להניף אותה מהמזח בחדרה אל החוף, כדי להובילה על גבי משאית לעתלית. תכנון פעולות ההנפה המיוחדת של הספינה חייב בדיקות וחישובים קפדניים של נקודות הכובד שלה, על מנת שלא לגרום לה נזקים.

ה'גלינה' יצאה לדרכה, אך עקב תקלות שהתגלו במנועיה היא הופנתה לנמל בריטי בדרום אנגליה. "כאן החלו הצרות", נזכר דקל. "שוב, היו אלו הבריטים אשר סירבו לאשר את המשך שיוטה במים של ה'גלינה'". הבריטים טענו כי המנועים אינם כשירים. לאחר דין ודברים ארוכים ומייגעים, הוחלט להמשיך את מסעה לנמל חדרה, הפעם בעזרת גוררת הולנדית.

על החוף המתינו לספינה רבים ממפקדי הפלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח) ומעפילים רבים שהגיעו ארצה בספינות כמו ה'גלינה'. מרביתם – כ-125 אלף מעפילים, ביניהם תינוקות, בני נוער, מבוגרים וקשישים – היו ניצולי שואה שעשו את דרכם בספינות רעועות מאירופה לארץ ישראל, בניסיון להבקיע את המצור שהטילה בריטניה על עלייתם.

יצחק ילון, מעפיל שהגיע ארצה וגורש לקפריסין, זוכר היטב את היום שבו הגיע ארצה, למרות שעברו מאז 60 שנה: "הגענו לנמל חיפה אחרי מסע בן כמה שבועות. הספינה היתה צרה מלהכיל את 520 המעפילים שהיו בה. נשים כרעו ללדת, קשישים חלו במחלות ים ואפילו החזקים שבינינו נתקפו לא אחת בחילות וחולשה. לא הספקנו אפילו לנשק את אדמת הארץ, וגורשנו באוניית סוהר בריטית לנמל פמגוסטה בקפריסין. לראות היום את הספינה עוגנת בצהרי היום על אדמת ישראל זו חוויה שאי אפשר לתארה", הוא אומר כשדמעות חונקות את גרונו.

יומיים שהתה ה'גלינה' בנמל חדרה, עד שהחלו בעבודות למשייתה מהמים והעברתה לעתלית. עמי עמיר, שהיה מפקדה של ספינת המעפילים האחרונה שהגיע ארצה, 'מדינת ישראל', נזכר: "היינו במרחק מה מהחוף כשראינו ספינה בריטית משייטת באזור. הוריתי לאחד האנשים שהיו על הסיפון לרדת מיד לירכתי הספינה, לבל נתגלה. את תשובתו של האיש לא אשכח לעולם: 'נאצי' הוא קרא לי. 'אתה בדיוק כמוהם'. לא השבתי. ידעתי עד כמה העולים הנפלאים הללו אינם יודעים מה עובר עלינו כמפקדי אוניות כאלו".

מנחילים את מורשת ההעפלה
ההתרגשות על החוף גדולה. בעוד אנשי המועצה מניפים את דגל ישראל על הספינה, מספר ד"ר נתן ארד, שעמד בראש צוות המתנדבים, על הדרך להוצאת מבצע כה סבוך לדרך: "הכל הודות לפרנק לואי מאוסטרליה ו'קרן היסוד' – המגבית המאוחדת לישראל. זהו איש שנולד בצ'כוסלובקיה בשנות ה-30', והעפיל ארצה על סיפונה של האונייה 'יגור', שיצאה מנמל לה סיוטה בצרפת כשעל סיפונה 754 מעפילים. הספינה שעליה היה לואי נתפסה בידי הצי הבריטי ונגררה לנמל חיפה. המעפילים נעצרו והיו הראשונים לגירוש למחנות המעצר הבריטיים בקפריסין.

פרנק לואי והמעפילים האחרים זכו להיכנס לארץ ישראל לאחר ארבעה חודשי מעצר בקפריסין. הם הובאו למחנה המעפילים בעתלית באמצע דצמבר 1946, ולאחר מכן שוחרר, בהתאם למכסת הסרטיפיקאטים שהוקצבו בידי הבריטים". כדי להנחיל את מורשת ההעפלה הוא החליט לתרום סכום כסף למימון ההוצאות.

'יגור' היתה אחת מ-65 אוניות המעפילים שאורגנו בידי המוסד לעלייה ב', כזרוע המבצעת של ארגון ה'הגנה', ומוסדות היישוב בין השנים 1948-1945. השם 'יגור' ניתן לאונייה לכבוד חברי קיבוץ יגור, שם התרכז עיקר המבצע הבריטי למציאה ולהחרמה של מחסני הנשק של היישוב היהודי ב'שבת השחורה', שהיתה כחודש לפני הפלגת ה'יגור'.

ה'גלינה', תאומתה של ה'יגור', עוגנת עכשיו בארץ בבטחה. בימים אלו, החלו השיפוצים לקראת הפיכתה למוזיאון, שיביא לא רק את דבר המעפילים, אלא אף מעט מחייהם של אנשי הספינות שבדרך.

לארץ בכל מחיר
ההעפלה המאורגנת החלה בשנת 1934 ונמשכה עד הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948. עשרות אלפי יהודים, ביניהם פליטי השואה באירופה ופליטי רדיפות בארצות ערב, סיכנו את חייהם, ותוך סבל, מאבק וקרבנות המשיכו להגיע ארצה, מתוך תקווה להקים בה מחדש מולדת לעם היהודי.
במשך תקופה זו הגיעו ארצה בדרך לא דרך: באוויר, בים וביבשה, כ-120 אלף מעפילים, שהיו כחמישית מכלל אוכלוסיית הארץ עד הקמת המדינה. כ-3,000 מעפילים נוספים נספו בדרכם לחופי הארץ.

ההעפלה במספרים
אוניית המעפילים הראשונה שהגיעה ארצה היתה ה'וולוס' – יולי 1934.
אוניית המעפילים האחרונה – 'קרב עמק איילון' – הגיעה ב-26 במאי 1948.
סך הכל נרשמו 154 אוניות ב-139 הפלגות (93 הפלגות אורגנו על-ידי המוסד לעלייה ב' וההגנה, 24 על-ידי הרוויזיוניסטים ו-22 הפלגות היו פרטיות):
• בין השנים 1939-1934 הגיעו ארצה 52 אוניות, כשעליהן יותר מ-15 אלף איש
• בין השנים 1945-1940 הגיעו ארצה 40 אוניות, כשעליהן יותר מ-14 אלף איש
• בין השנים 1948-1946 הגיעו ארצה 62 אוניות, כשעליהן כ-75 אלף איש
• דרך היבשה העפילו ארצה כ-10,000 איש
• דרך האוויר הגיעו כ-150 איש
• רבים נוספים נכללים במה שמכונה 'עלייה ד": הגעה בזהות בדויה על סיפונן של אוניות שונות
מחנה המעצר שהפך למוזיאון
מצפון ליישוב עתלית נמצא מחנה המעצר למעפילים, שהוקם על-ידי המנדט הבריטי בארץ ישראל בסוף שנות ה-30 כמחנה צבאי, ובשנים 1948-1939 הוסב להיות מחנה מעצר למעפילים.
במחנה נכלאו מעפילים שנתפסו לאחר מאבק בעת עלייתם לארץ ישראל, בים או ביבשה. לא אחת נעצרו בו לשם ביקורת גם יהודים שעלו לארץ ישראל עם אשרות כניסה. כמו כן נכלאו במחנה פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם לוחמי אצ"ל ולח"י שנעצרו על-ידי הבריטים במהלך 'השבת השחורה' (בשבת, 29/6/1946, אז ביצעו שלטונות המנדט פעולות נרחבות נגד היישוב והנהגתו, ובכללן מעצרים רבים).

בכל תקופת קיומו כמחנה מעצר למעפילים היו עצורים בעתלית כ-40 אלף איש למשך פרקי זמן שונים, החל מכמה ימים עד ל-23 חודשים. העצורים שוחררו על חשבון מכסת העלייה שקבע השלטון הבריטי. עתלית, אגב, לא היתה מחנה המעצר הראשון שהקימו הבריטים בארץ. קדמו לו המחנות בסרפנד (צריפין) ובחוף שמן בחיפה, ומחנה נוסף הוקם במאוריציוס. באוגוסט 1946 החלו הבריטים בהעברת מעפילים למעצר במחנות שהוקמו בקפריסין. עד סגירת מחנות אלה, בפברואר 1949, שהו בהם כ-52 אלף איש.

בשלהי 2001 נחנך במחנה 'בנתיבי ההעפלה' – מאגר מידע ממוחשב המכיל שמותיהם של מעפילים, פעילי העפלה ומתנדבים, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. למרות מאמצים רבים של אנשי האתר, נאספו עד היום פרטיהם של כ-20 אלף איש בלבד מכלל המעפילים ופעילי העפלה. המועצה לשימור אתרים ממשיכה במאמץ מרוכז לאתר כמה שיותר מהאנשים, ולצרף את פרטיהם למאגר.