גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 189ראשיהפצה

הלל שלם בלב חצוי - בגליון השבוע

בישיבת "תורת החיים" בוטלו חגיגות יום העצמאות כבר בשנה שעברה, והחבורה שמרכזה ביישוב יצהר לא רואה הבדל משמעותי בין השלטון החילוני לשלטונות המנדט
27/04/06, 00:00
עפרה לקס

אולם רוב הרבנים וההוגים במגזר הדתי- לאומי ממשיכים להדגיש את החובה לומר הלל על הקמת המדינה גם אם בעקבות אירועי הקיץ האחרון הועמו קצת האורות והתרבו הצללים # חשבון נפש ציוני – דתי לקראת יום העצמאות תשס"ו

מה המשותף לישעיהו ליבוביץ' ולהלל וייס? נכון, ששניהם פרופסורים. וחוץ מזה? ששניהם ביקרו את העולם הציוני דתי על ההכרזה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. פרופ' וייס אמר על המדינה כי היא "פגומה מיסודה", ואילו ליבוביץ' אמר שמי שמקדש את המדינה הופך את הדת למיותרת.

מאז ומתמיד התנערו שני האישים האלה מהלכי רוח שהם טאבו גמור בציבור הציוני דתי. הרי לא רק בישיבות, אלא גם בבית הכנסת הכי 'לייט' במגזר, איש לא יעז לשבת על כיסאו בזמן התפילה לשלום המדינה. מפני החיבור הזה של ש"י עגנון אפילו השיחות המרתקות ביותר על כדורסל ובורסה נקטעות.
אבל במסגרת רעידות האדמה שעוברת הציונות הדתית בשנתיים האחרונות, אפילו המוסכמה הזו מתחילה להיסדק. רבים אינם יודעים מה לעשות השנה עם היום הזה, שתמיד קראו לו חג העצמאות, אמרו בו הלל ותקעו בו בשופר.

כדי להשיב על התמיהה, נפרוש בפניכם בשורות הבאות קשת של דעות שמחזיקים אישים מן הציונות הדתית. אצל רובם, נגלה לכם כבר עתה, אין מהפך של ממש בגישה. נתחיל – איך לא – ביוצא הדופן.

כבר לא חוגגים
בישיבת 'תורת החיים' ששכנה בנווה דקלים בוטלו חגיגות יום העצמאות כבר בשנה שעברה. מעניין, אבל מה שנראה אז כצעד קיצוני וחריג מתיישב היום על לבם של לא מעט אנשים בציבור הציוני-דתי.
ראש ישיבת 'תורת החיים', הרב שמואל טל, העביר בחורף תשס"ה סדרת שיעורים שבמסגרתה הוא דן ביחס הראוי למדינת ישראל. הדברים היו חדשניים ומפתיעים ואף גררו ויכוחים רבים, ובסיומם היו כמה מסקנות מעשיות. אחת מהן היתה שיום העצמאות הוא מעתה יום רגיל בשנה, והחגיגות על הגאולה הפיזית ועל התקופה שהיא 'אתחלתא דגאולה' עוברות ליום ירושלים.

דברי הרב טל היו ארוכים ומנומקים היטב, והוא חש שהיריעה קצרה מלפרטם מעל דפי העיתון. ובכל זאת, אנשים הקשורים לישיבה יודעים לספר כי הרב אמר שאם בתחילת הדרך הציונות לא היתה קשורה ליהדות אך היה בה צד חזק וטוב של לאומיות, הרי שהיום מוסדות המדינה – ולא רק הם – נטשו את הצד הלאומי. יוזמת הגירוש וביצועו הוכיחו זאת. בכל הנוגע ליהדות, המדינה נלחמת בכל מה שהוא תורה וקודש. המדינה, כך לפי הרב טל, נשלטת בעצם על-ידי 'ערב רב'.

עד השנה שעברה חגגו ב'תורת החיים' כבכל ישיבה אחרת. את ההלל אמרו, אמנם, בלי ברכה, מסיבות הלכתיות, אבל פרט לכך היה שם הכל: דגלים, ריקודים ושיעורים. המהפך התפיסתי לא היה מקובל על כל התלמידים. הרב טל עצמו, שגדל בבית ציוני-דתי, עבר ב'בני עקיבא' וב'נתיב מאיר', בישיבת הכותל ובמרכז הרב (לצד ישיבות חרדיות, יש לומר), העיד על עצמו כי המעבר היה קשה גם לו.
השנה, כאמור, נראה שתהיה יותר הבנה לצעד הזה.

למרות הצעד של הרב טל, נראה כי אישי ציבור ורבנים אחרים מן המגזר אינם קרובים אפילו לדיבורים על ביטול חגיגות ה' באייר, למרות שגם עבורם הדברים אינם פשוטים.

אחרי הלל אין מקום לביקורת
הרבנים דודי דודקביץ', ישראל אריאל וגדי בן זמרה, תלמידיו של הרב יצחק גינזבורג וממובילי ארגון 'הלב היהודי' והקו הקיצוני במאבק נגד תכנית העקירה, נזקקו לכמה פגישות של דיון וליבון כדי לקבוע איך ייראה יום העצמאות שלהם השנה.

הרב גדי בן זמרה מסביר שהצורך בחשיבה מעמיקה על מהותו של יום העצמאות קשור לאו דווקא לאירועי הקיץ האחרון. "כל יהודי מאמין שהיה שייך לציונות הדתית חייב לעדכן כל הזמן את הגיגיו ומחשבותיו, במיוחד לאור מה שקורה".

'מה שקורה' פירושו, בשפתו של הרב בן זמרה, מערכת משפט נוכרית ומנוכרת, לגיטימציה לגיורים פיקטיביים ומערכת חינוך שהוא קורא לה "לא יהודית". "מעל לכל זו מדינה שלגמרי אינה מחויבת לחוקי התורה". הרב בן זמרה מצטט את הרב קוק, שאמר שיש לשרש את האמרה "הציונות אין לה דבר עם הדת". היום, הוא טוען, אין לציונות דבר עם היהדות. המדינה הולכת לכיוון ברור של 'מדינת כל אזרחיה'.

מה חדש? מרבית הדברים שאמרת היו בצורה כזו או אחרת בעבר. קיצוץ פאותיהם של ילדי תימן, למשל, שליחת עולי אתיופיה לקבלת חינוך חילוני ועוד.

"התחדשו דברים. בעבר הבעיות היו בעיקר בתחום המשפט, אבל המוסדות עצמם, המערכות בשטח, עשו הפרדה ברורה בין אויב לאוהב והעדיפו את היהודים. אבל היום רוחו של בית המשפט פעפעה פנימה, ואין מניעה עקרונית למינוי ראש ממשלה ערבי או מפקד ערבי בכיר בצבא. לצד אלה ישנו חוק השבות, שמביא גויים לארץ ואת 'חוקה לישראל'. הקורוזיה אוכלת בכל פה".

הרב בן זמרה וחבריו חוששים לומר הלל ביום העצמאות (במובן הסמלי של המילה). "אם אתה אומר תודה, אתה מפסיק לבכות על המצב הקיים ולתבוע את תיקונו". הם גם סוברים שאמירת הלל היא על התגלות שם ה' בעולם. הם מעדיפים את ההודיה, שהיא על נס פרטי, בדומה לברכת הגומל. הרבנים המדוברים מסכימים שיום העצמאות מבטא נס. הם מתכוונים להודות על קיבוץ הגלויות ועל ההצלה ממוות, אבל לא על יציאה מעבדות לחירות: "החירות היא כשאני הריבון. אבל אם עברתי משלטון מנדטורי לשלטון יהודי שמתנהג כמו שלטון מנדטורי, אז מה לי המלכות הזו ומה לי המלכות האחרת?"
אתה מדבר בחב"דית? שלטון ישראל בארץ הוא כמו שלטון גויים בחו"ל?

"לא. אנחנו הולכים בעקבות הרב קוק, שאמר על הציונות שהיא קודש בגלל שבפנימיותה יש קודש. בנו-ממשיכו הרגיש, כך אנו חשים, שהריבונות בעצם חזרה אליו, לישיבה, ושיש לו שליחים: בן גוריון, משה דיין ועוד. הוא הרגיש שהוא המרכז, ושהאחריות המוטלת על כתפיו היא להפוך את ההלל של יום העצמאות לראוי.

"מה שאנחנו אומרים הוא די מהפכני. האדם הציוני-דתי אומר: 'יש מדינה ואני חלק ממנה'. אנחנו אומרים הפוך. אנחנו המדינה, האחריות מוטלת על כתפינו וההזדמנות מונחת לפתחנו. אסור לנו לפספס אותה.
"המרכיב השני בשמחה שלנו ביום העצמאות, מלבד נס ההצלה, הוא ההודיה על החופש לפעול, ההזדמנות לעשות והאחריות לשנות".

בפועל, כיצד תציינו את היום?
"את פרקי התהלים אנחנו נאמר. את ההלל גם ככה יש בעיה לומר בברכה. יש יוזמה לחבר 'על הנסים' עבור היום הזה, ובכך יש יותר משום הודיה ופחות משום הלל".

חבורת 'הלב היהודי' היתה רוצה לציין מדי שנה ביום העצמאות הקמה ומיסוד של מערכות חיים אלטרנטיביות, המסוגלות לתקן את המדינה. לשיטתם, אי אפשר לתקן הרבה בתוך המערכות הקיימות, ויש להקים מערכות חלופיות. בשנה הזאת, למשל, אין מתאים יותר מהקמת ארגון גג לבתי הדין לענייני ממונות. "שהציבור ירגיש שה' נתן לנו המון אפשרות והמון אחריות. זה יום של גיל והרבה רעדה".

הרב צבי יהודה ראה
"ביום העצמאות תשכ"ז סיפר לנו הרב צבי יהודה כי לאחר הכרזת המדינה, כשכל עם ישראל יצא לחגוג, הוא נשאר בבית ובכה. וזה מפני שכשהמדינה הוקמה היא היתה מחולקת והתפרשה על פני שטח קטן מאוד. בשנים הבאות הוא התעשת והחל לחגוג את היום הזה, אבל גם אחרי 19 שנים הוא נכנס לבית המדרש והחל לזעוק: 'איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו?' אנחנו, תלמידי הישיבה, היינו המומים. לא העלנו בדעתנו שיש איזו שהיא הסתייגות מהיום טוב הזה. היינו נרעשים מהחידוש שהיה בדבריו".

גם הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון מורה ומוסדות בית המדרש של היישוב, לומד מן הרב צבי יהודה כיצד לחגוג את יום העצמאות. אבל מסקנתו של הרב לבנון, שהיה תלמידו של הרב במשך 16 שנים, שונה ממסקנותיהם של הרבנים הקודמים.

הרב לבנון לומד מן המעשה שסיפר כי השנה יום העצמאות הוא בבחינת 'בכל זאת'. השמחה קיימת, אבל היא לא תהיה שלמה. כשיש פגיעה בריבונות, השמחה פגומה.

ומה עם הדרך שבה הולכת המדינה היהודית? בית משפט, חינוך, שחיתויות בשלטון?
"אלו פרטים שצריך לתקן אותם. פגיעה בריבונות היא דבר יסודי. זה נכון שהחתירה שלנו היא לשנות את תנאי הרוח במדינה. המדינה היהודית צריכה להיות מדינת אמונה, ונכון להיום היא מתנגשת בדברים שיש בהם אמונה. אבל כל הדברים האלה לא הפריעו לרב צבי יהודה כשהוא בא לחגוג את יום העצמאות".

מה היה אומר הרב צבי יהודה על המדינה בדמותה הנוכחית, כזו שעוקרת יישובים ומתכננת את תכנית ההתכנסות הבאה, וגם במישורים מוסריים אחרים היא נמצאת במקום עגום?
"זו שאלה פתוחה ולא קלה, והיא רובצת לפתחנו", משיב הרב לבנון ומציע אבן בוחן נוספת, כדי לבדוק את ערכה של מדינת ישראל. המבחן בעיניו הוא אם במדינת המשיח, כשזו תקום, יחגגו את יום העצמאות כהתחלה של תהליך גאולת עם ישראל. האפשרות השנייה היא שהתאריך לא יצוין כהתחלה של תהליך משמעותי. עבור הרב לבנון התשובה די ברורה, והיא שיום העצמאות יהיה גם בעתיד יום חגיגי ומשמעותי.

מבקרים ומהללים
אצל פרופסור אבי רביצקי, יו"ר מועצת מפלגת 'מימד' וממייסדי 'נתיבות שלום', היחס ליום העצמאות לא השתנה השנה, או בתקופה החולפת. יום העצמאות עבור רביצקי היה הווה ויהיה חג דתי מובהק והוא חוגג אותו, למרות שיש מקום רב שיפור במדינת ישראל.

"אני חושב על סבא שלי, שמת מרעב וממחלות בגטו לודז'. אם הייתי מתלונן באוזניו על המדינה, הייתי מקבל סטירת לחי מצלצלת, ובצדק. אנחנו בארץ ישראל, ויש לנו מדינה. אנחנו לא צריכים לחכות שרוזוולט יפציץ בשבילנו את מסילת הרכבת. צריך לראות קודם כל מאין באת, ואחר-כך ראוי לשאול גם לאן אתה הולך, איזה חלק מן החזון הגשמת".

פרופ' רביצקי אינו נמנה עם אלה ש'עושים חושבים' בעקבות האירועים האחרונים, ולא רק בשל העובדה שהוא אינו תופס את ההתנתקות כצעד טראגי. "אף פעם לא ציפיתי מן המדינה שתהיה בהכרח חלק מן הגאולה של עם ישראל. כמו שבית ראשון, במובן הרחב של בית מקדש, לא הפך לגאולה המשיחית שלה אנו מצפים, וכמו שבית שני לא הפך לכזה, אני אינני בטוח שהבית הזה, השלישי, יהיה הגאולה הזו".

רביצקי הביע התנגדות גם בעבר לאלה שאמרו שימי שיבת ציון אלה אינם תלויים במעשיו של עם ישראל. "זה כאילו הם אומרים שפרשיות 'כי תבוא' ו'בחוקותי' אינן חלות עליהם".
אבל לאור ההתנהלות המוסרית של המדינה, וגם בשל העובדה שאינך 'צריך' את המדינה בשביל הגאולה, אולי יש לראות במדינה רק בית פיזי, המעניק ביטחון ליהודים?
"המדינה היא בית. היא לא מקלט פיזי, זה מקום נפשי. כמו שהאישה שהכי מעצבנת את האיש היא אשתו, כך אנחנו נסערים על דברים שקורים כאן, בביתנו. אם זה היה קורה במדינה אחרת, לא היה אכפת לנו".

רביצקי אומר שהוא מצפה ממדינת ישראל להשתפר ולשאוף למקסימום בכל הנוגע לערכים של צדק חברתי, מוסר, הסדר מדיני ועוד. הוא דווקא אינו מסכים עם הקביעה של הרב בן זמרה, שמי שאומר הלל ביום העצמאות אינו יכול להעביר ביקורת על המדינה. לדבריו, ביקורת שייכת כל השנה, אבל יום אחד בשנה – ביום החגיגי הזה – צריך לומר הלל.

גם אברהם שטיין, איש קיבוץ יבנה ומורה בישיבת הקיבוץ הדתי, שנפצע באורח קשה מאוד במלחמת יום כיפור, אינו מציע לבטל את יום העצמאות בגלל הפגמים והאתגרים שהמדינה מציבה: "עבורי הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' הוא תפילה, ולא קביעת עובדה. אבל אין ייאוש, כי גם אחרי יציאת מצרים וקבלת התורה, עם כל הנסים והפירוטכניקה, בני ישראל חטאו בחטא העגל ובשורה של חטאים. אז מה? בגלל זה לא חוגגים את יציאת מצרים? אנחנו צריכים לסמן את האתגרים, והם תמיד יהיו, עד שתבוא הגאולה. בצד זה יש לשמוח ולהודות, ויש הרבה סיבות לעשות זאת".

עוד יש מה לתקן
"ברור שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה", אומר הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן בנימה פסקנית. "זו לא רק גאולה פיזית. לעובדה שעם ישראל התכנס בארץ ישראל יש ערך רוחני עצום. חוץ מזה, עולם התורה הקיים היום בארץ הוא בעוצמות ובגודל חסר תקדים".

לדברי הרב אריאל, העובדה כי הוויכוח על גבולות המדינה נובע מחשש דמוגרפי ומרצון שמדינת ישראל תישאר עם רוב יהודי היא הוכחה לכך שכל העם מכיר בחשיבות של מדינה יהודית. העובדה שהדרכים המובילות לפתרון בנושא חלוקות עקרונית פחות בעיניו.

גם הרב אריאל מסכים שישנם פגמים במדינה, אבל הוא תולה אותם במציאות הסובבת. תהליך החילון של עם ישראל, למשל, החל עם תקופת ההשכלה, ואין להאשים בכך את מדינת ישראל. לדבריו, אם יהודים שומרי תורה ומצוות היו עולים לארץ בהמוניהם, המדינה היתה נראית אחרת.

בכלל, הרב אריאל מטיל אחריות גדולה על בני הציונות הדתית, אבל היא מגיעה ממקום אחר מזה של הרבנים בן זמרה, ישראל אריאל ודודקביץ'. הוא אומר שאחד הכישלונות של מדינת ישראל הוא שהיא לא החזירה את חוקי המשפט העברי למכונם. קיימת מערכת אלטרנטיבית של דיני ממונות, ואנשי המגזר מעדיפים ללכת לערכאות של המדינה. "זה שבג"ץ אינו נותן לבתי המשפט הרשמיים לדון דיני ממונות זה חמור. אבל האם זה אכפת למשפטנים דתיים? מה הם עושים למען קידום המשפט העברי?"

גם בתחום החינוך אומר הרב אריאל כי בשנה הבאה ילכו 50 אחוזים מן הילדים בישראל לבתי ספר דתיים. האחריות של הציבור הדתי היא לדאוג שהם יישארו במסגרות האלה, יקנו השכלה גבוהה וישרתו בצבא כשהם מאמינים. על ההורים הציוניים-דתיים מוטלת החובה לדאוג שילדיהם יקנו אהבת תורה. כך תשתפר דמותה של המדינה לאין ערוך.

לדברי הרב, גם את ההתנתקות לא ביצעה ה'מדינה' אלא הממשלה, ואם הציבור הציוני דתי לא היה מתפצל פוליטית ורעיונית, אפשר היה גם למנוע את זה. "אני לא אומר שהכל טוב במדינה", הוא דואג לחדד. "יש צללים כבדים נגד האור: החינוך, התקשורת, אבל יחד עם זה יש אורות גדולים, וצריך להודות על הנס הגדול שנעשה לנו".

האם יש קו אדום מבחינתך, שאחריו תחדל להגיד שהמדינה הזו היא 'ראשית צמיחת'?
"מדינת כל אזרחיה".
כרגע נראה שזה הכיוון.
"אני לא אומר שאני לא מודאג. בג"ץ נועץ סכינים בגב האומה, וזה שהוא לא יהודי ולא ישראלי זו בעיה גדולה. אבל אנחנו עוד לא במדינת כל אזרחיה. למה לקפוץ לדבר שעדיין לא קיים?"

ובשטח – עשן
המגזר הציוני-דתי אולי נבוך, אבל נראה שתפיסת העולם של ראשיו די מגובשת, והיא אינה מבשרת מהפכות גדולות. תכנית העקירה נתפסה ועודנה נתפסת כפסגת הקונפליקט בין הציונות הדתית למדינת ישראל, אולם תשעה חודשים אחריה, נדמה שרוב ראשי המגזר ימשיכו לקיים את יום העצמאות, חגה של מדינת ישראל, כמעט כמו שחגגו אותו קודם.

כל שנותר לראות הוא כיצד יציינו בני הציונות הדתית עצמם את היום הזה. האם דעותיהם של מנהיגי הציבור יתיישבו על לבם, או שהם יעדיפו ללכת בכיוונים אחרים לגמרי – מה שיעיד שוב על הניתוק בין הרבנים לצאן מרעיתם? ואולי, רק אולי, לרוב בני הציונות הדתית בכלל לא אכפת מ'אתחלתא דגאולה'? יש מדינה? יש צבא? תודה ה', וקדימה למנגל.
ofralax@walla.co.il

הלל בניצן
בתי גוש קטיף וצפון השומרון קברו תחתיהם גם חזונות אידיאולוגיים על גאולת הארץ, מסירות נפש למען העם והתקדמות בלתי נמנעת בתהליך גאולתו של עם ישראל.
"אנחנו עושים אבחנה ברורה בין השלטונות לבין המדינה", אומר הרב יגאל קמינצקי, הרב האזורי של חבל קטיף. "השלטון אמנם לא בידינו, אבל המדינה היא שלנו בדיוק כמו שהיא שלהם, ואולי אפילו יותר".

ההתנהלות ה'לא דתית' של המדינה איננה דבר חדש, ממשיך ואומר הרב קמינצקי. לאורך כל השנים שאלו השואלים איזו מין מדינה היא זו המעבירה יהודים על דתם ועל דעתם, והתמיהות לא צצו בקיץ האחרון. "צריך להתמודד על הרוח, עד שננצח ונגיע להנהגה, אבל בעצם קיומה של המדינה, והעובדה שהיינו בגלות וקיבלנו מדינה, זהו נס, ואנחנו צריכים להודות עליו".

אז אולי זו מדינה של מקלט מדיני ותו לא?
"אי אפשר לקרוא למקום הזה 'מקלט'. מיום הקמתה, מדינת ישראל היא המקום שבו נרצחו הכי הרבה יהודים באשר הם יהודים. אנחנו מודים על כך שיש מדינה לישראל, במובן הרוחני. היום מדינתנו היא זו שבה יש את המספר הרב ביותר של היהודים בעולם. מדינת ישראל היא מוקד התורה והרוח בכל העולם: ישיבות, אולפנות, מדרשות לנשים – כל גדולי התורה חיים כאן".
אבל המדיניות של מוסדות המדינה אינם עולים בקנה אחד עם דרכה של תורה.
"אין בכך שום חידוש. זה בדיוק מה שהבטיח לנו יחזקאל: עם ישראל מגיע לארץ ישראל כשהוא עדיין בטומאתו. 'וטיהרתי' זה בסוף. חז"ל הבטיחו לנו עליות ומורדות בשלבי הגאולה, ואני לא נבהל מזה".
הרב קמינצקי יאמר גם השנה הלל, והפעם מבית הכנסת שלו בניצן – על עצם קיומה של מדינת ישראל. האם קהל המתפללים כולו ייסחף לשירה בהתלהבות יתרה? ספק. אבל הרב קמיצנקי אינו נרתע: "גם אם מה שקורה במדינה שלנו לא מתאים לחשבונות שלנו, הקדוש ברוך הוא כבר הבטיח לנו 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'".