חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 189ראשיהפצה

יוצא מהמחתרת - בגליון השבוע

יוס'קה נחמיאס לוחם אצ"ל ותיק שהספיק להציל את בגין מהלטלנה הבוערת, לברוח מכלא עכו, ולחטוף קצינים בריטים, ממשיך גם בגיל 80 להנחיל את מורשת הארגון במוזיאון האצ"ל
27/04/06, 00:00
אריאל וולף

הוא רואה דמיון בין ימי הסזון למאבק בעמונה, ויותר מכל חושש ממלחמת אחים # ועל נסיכי הליכוד שנטשו את חזון א"י הוא אומר: "לאנשים האלה אין כפרה"

לקראת יום העצמאות, ולאחר המאורעות הקשים שחווינו השנה, נסעתי לפגוש את יוס'קה נחמיאס.
לנחמיאס, מדריך במוזיאון האצ"ל מזה 20 שנה, דעות ברורות על המהלכים האחרונים. יוס'קה נחמיאס, יליד תרפ"ו (1926), הוא דור שישי בירושלים, ולו עשרה אחים ואחיות, "לקם היו בפלמ"ח וחלקם באצ"ל". בשנת ת"ש (1940), כשהיה נחמיאס בן 14.5, 'עיגלו' הוא וחבר נוסף את תאריך הלידה שלהם כדי להתגייס לצבא הבריטי, כי חששו לגורל הארץ. כשמדינות ערב מכל עבר שיתפו פעולה עם הנאצים: בסוריה, לבנון, מרוקו ואלג'יריה, הבריטים החלו להוציא כוחות מארץ ישראל, והנוער החליט שבידו היכולת והאפשרות להיאבק.

ואכן, כ-30 אלף בנים ובנות התגייסו במטרה אחת: להציל את הארץ. "כשבאנו ללשכת הגיוס שאל אותי הסמל: ילדים, לאן אתם הולכים? 'להתגייס לצבא', ענינו. אני התגייסתי ואת חברי שלחו ל'גן הילדים'. הוא היה נראה צעיר". נחמיאס וחבריו התגייסו והחלו להתאמן עם הבריטים. בתחילת תש"א (41') הגיעה לארץ החטיבה האוסטרלית ה-9, וביוני באותה שנה היא פולשת לסוריה וללבנון. בראש חוד הפלישה היו סיירי ההגנה, ובראשם משה דיין, שאיבד באותה פעולה את עינו. יוס'קה מסביר שלמרות הניגודיות, לא היתה שום ברירה. מי שרצה להילחם בנאצים היה חייב להתגייס לצבא האויב – הצבא הבריטי.

בין הבריטים והאצ"ל
בטרם מלאו לו 15 שנה, בשנת 1941, לאחר שפרץ בעיראק מרד אנטי-בריטי בראשות ראשיד עלי אל כילאני, נענה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, לבקשת הבריטים לשגר יחידת קומנדו לחבל במתקני זיקוק הנפט ליד בגדד, שהיו חיוניים לצבא הגרמני. רזיאל הכריז על שביתת נשק: "כל עוד קיימת מלחמה מול הגרמנים – לא נלחמים בבריטים". על רקע הוראה זו, אגב, פרשו המתנגדים, ובראשם יאיר שטרן ויצחק שמיר, והקימו את הלח"י.

מפקדת האצ"ל הסכימה לשיתוף הפעולה בתנאי שיקבלו אישור לחפש, לתפוס ולהביא למשפט את צורר ישראל מספר 1 במזרח התיכון: חאג' אמין אל-חוסייני. רזיאל אף החליט, למגינת לבם של חבריו, לעמוד בראשה של היחידה בת ארבעת האנשים, שאחד מאנשיה היה יעקב מרידור. הוא סבר שיוכל להקים תאים של האצ"ל בקרב היישוב היהודי בעיראק.

היחידה יצאה ב-17 במאי 1941 משדה התעופה הצבאי בתל נוף ונחתה בשדה התעופה בחבניה. בהגיעם שונתה התכנית, והם קיבלו משימת מודיעין לקראת כיבוש העיר פלוג'ה. בפעולה זו נהרג רזיאל, יחד עם קצין בריטי מלווה, מהפצצה ישירה של מטוס גרמני, והוא בן 30. יעקב מרידור, סגנו, שב אל הארץ ועמד בראש הארגון במקומו.

כל יחידות הצבא הועברו לדרום. כשעברו את כל מדבר לוב ופלשו לסיציליה נפצע יוס'קה מרסיסים בצווארו ובחזהו, ונשאר בבית החולים בטריפולי. כשהסכנה מדרום מוגרה בהפתעה גמורה, בעקבות נסיגתם של רומל וצבאו, שב האצ"ל והוצא אל מחוץ לחוק. כשחזר לארץ החליט יוס'קה לפעול במקביל: באצ"ל ובצבא, והבריח עבורם נשק מסוריה ומלבנון.

שש שנים וחצי היה יוס'קה בצבא הבריטי: "למדתי הכל והייתי כאחד מהם". בהמשך הדבר עזר רבות לאצ"ל. באותה תקופה הבריטים סגרו את הכניסה לארץ ולא נתנו לאף יהודי "לחזור הביתה", כדבריו. עשרות אוניות-גרוטאות הוחזרו לחו"ל, ומאות טבעו. בגין הגיע לארץ והכריז על מרד. יוס'קה לא יכול היה לעמוד מנגדי. בליל הרכבות (46'), בזמן תנועת המרי, פוצצה חוליה שיוס'קה דיווח לה את גשר עד הלום.

הבריטים, שגילו את הסוכן הכפול, האשימו אותו בבגידה והוא נידון למוות בפני כיתת יורים. עשרה ימים לפני שבוצע גזר הדין אירע המקרה שהציל את נחמיאס: לוחמי המחתרת מיכאל אשבל ויוסף שמחון נתפסו כשפשטו על מחנה סרפנד (צריפין) ונידונו למוות בתלייה. ב-10:00 בבוקר התקיים המשפט וכבר ב-12:30 חטף האצ"ל חמישה קצינים בריטים ואיים לחסלם אם יוצאו הלוחמים להורג.
"השתתפתי בפעולה הזו מחופש לסרן בריטי, ולא תיארתי לעצמי שהיא תציל למעשה גם את חיי". עונשיהם של השניים הומתקו למאסר עולם, והקצינים שנשארו בשבי עזרו גם להמתיק את עונשו ל-15 שנות מאסר. נחמיאס הספיק לשבת בכלא 13 חודשים בלבד, עד שחברי האצ"ל פרצו לכלא עכו כשהם מחופשים לחיילים בריטיים: "שילמנו מחיר יקר מאוד. הפעולה התבצעה ביום ראשון, ותפסה את הבריטים כשהם מבלים בעיר הערבית. כשנשמע הפיצוץ הקימו מחסומים בכל מקום, דבר שלא תוכנן, ו-9 נהרגו – ביניהם אשבל. דב כהן, מפקד הפעולה, שהיה מחופש לקצין בריטי, קפץ מאחת המשאיות עם ה'ברן' וצעק לבריטים להפסיק לירות. אחר-כך עבר לעברית, וצעק שמי שיכול יסתלק. כשהבריטים שמעו את העברית, חידשו את הירי והוא נהרג במקום".

מתוך 41 אסירים נותרו 27, ו-3 לוחמים נוספים נתפסו ונידונו למוות בירייה. האצ"ל חיפש קצינים לחטיפה, אבל מאז החטיפה האחרונה הבריטים פחדו ונסעו בשיירות. אמנם הארגון תפס שני סמלים מהשב"כ הבריטי, ושפט אותם על שהייה בלתי חוקית בארץ ונשיאת נשק ללא רישיון, אך סמלים אינם נחשבים כקצינים, ושלושת הלוחמים הוצאו להורג. "בצער רב הוצאנו להורג את שני הסמלים האנגלים, אבל כך הצלחנו לשבור את הגרדומים".

"ההגנה לחמה במלוא השנאה"
עד אז תלו הבריטים שמונה אנשי אצ"ל בעכו ושני אנשי לח"י. שני לוחמים נוספים, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני מהלח"י, פוצצו עצמם בכלא על-ידי רימון שהוברח להם בתוך תפוז. עד אז נהגו הבריטים גם להכות את העצורים בשוט. הם לא שעו לאזהרות הארגון להפסיק עם המנהג המבזה, ואכן, חוליות תפסו קצינים בריטים, הכו אותם ושחררו אותם בתחתונים. "תאר לעצמך מה זה עשה למעצמה הגדולה, כשבעיתונות העולמית היא הושמה לקלס". באותו יום הפסיקו ההלקאות. לולא היינו נוקטים באקט הזה, מסביר יוסק'ה, מי יודע כמה צעירים היו נתלים ומוכים.

"כשחטפנו את הקצינים", הוא ממשיך, "ההגנה נתנה לנו אולטימטום, ויחד עם הבריטים הם הפכו את תל אביב בחיפושים".

איך אפשר להסביר את זה?
"איך אפשר להסביר את כל ההסגרות לבריטים, ואיך שהכו אותנו בקיבוצים ושברו לנו את העצמות? בגין נתן לנו פקודה חד משמעית: לעולם אנחנו – לוחמי המעמד (כינוי לאצ"ל) – לא נרים יד על יהודים. חורבן בית ראשון ושני היה בגלל שנאת אחים, ולא יהיה חורבן בית שלישי".
אחד מפקודיו של נחמיאס כמפקד החוק (חיל הקרב) ברחובות היה האלוף בריל, 'בר כוכבא'. יום אחד פרצו חבר'ה מההגנה לביתו, הרסו לו את כל הרהיטים ושברו לו את העצמות. נחמיאס ביקש אישור מהמפקדה להגיב, ולא קיבל. "לא נרים יד על יהודי", נאמר לו. כעבור שנים, בטקס ה-30 לפטירתו של בריל, הגיעו שר הביטחון רבין וסגנו מוטה גור. בנאום ההספד סיפר מוטה שבריל היה איתו בהרבה קרבות, ולחם עמו כתף אל כתף. הוא ידע, אמר גור, שאני הייתי מפקד החוליה שהכתה אותו בתקופת הסזון, ומעולם אפילו לא רמז על כך. באותו רגע קפץ נחמיאס מהכסא וצעק: "עכשיו אני יודע מי הנבלה".

"החבר'ה אמרו לי: 'יוס'קה, זה טקס ממלכתי. תשתוק'". אחר-כך, כשניגש וביקש את סליחתו על ההתפרצות, אמר לו מוטה שלא שמע כלום. "אני יודע שהוא שמע. אמרתי לו: 'נכון שחיפשתם את מפקד החוק ברחובות? אז הנה אני'. מוטה נדהם: 'כמה זמן חיפשנו אותך איפה היית?' עניתי: 'אני לא יודע מה צופן העתיד אז לא אספר לך'".

הסזון לא נגמר?
"אין לנו מנהיגים כמו בגין, שימנעו מלחמת האחים. אני חושש ממה שיקרה ביהודה ושומרון עם אולמרט יכריז... בכלל מה הוא מכריז, לכל הרוחות? שידבר קודם עם הערבים, הנבלות האלה, שיראה אם הם רוצים שלום איתנו או לא. הרי כל מה שהם רוצים זה לזרוק אותנו לים! למה שידברו איתך אם קודם אתה מכריז? זה לא ילך לו כל-כך בקלות כמו בגוש קטיף".

איך צריך להתנהג?
"אני לא יודע. יש לנו הוראה מבגין שנגד יהודים צריך להתנגד רק פסיבית".
בגין גם החזיר את סיני...
"הוא טען שסיני זה לא ארץ ישראל. חוץ מזה, ויצמן ומשה דיין לחצו עליו ב'קמפ דיוויד' שאם הוא לא יוותר תהיה מלחמה, והוא לא רצה מלחמות".

ומה חשבת על זה?
"כאב לנו מאוד, אבל בגין הבטיח שלא יהיו פשרות בארץ ישראל עצמה".

השלווה נגמרה באש תופת
אונייה עם 940 לוחמים וכמויות נשק אדירות היתה בדרך לארץ, ונחמיאס, שהיה אז מפקד פלוגה באצ"ל, הוכנס בסוד העניינים. בהסכם עם ממשלת ישראל הזמנית קיבלו הוראה מבגין להגיע ללא נשק לעבודת הפריקה. "כשהגענו לכפר ויתקין פגשתי את היחידה של אשתי (שהיתה לוחמת אצ"ל) ויחידות פלמ"ח וצה"ל שהיה בחיתוליו. זה היה ימות המשיח. כולנו יושבים על הדשא יחד, מספרים צ'יזבטים, ואנשי כפר ויתקין מביאים לנו סנדביצ'ים. אם הייתי מגיע לשם בזמן הסזון והיו יודעים שאני באצ"ל", הוא מוסיף ביובש, "לא הייתי יוצא שלם".

האונייה הגיעה ב-3 לפנות בוקר, ולא היה זמן לפרוק אותה. בזמן ההפוגה שרצו בארץ פקחים בכל מקום שאסרו העברת כוחות. הוחלט להוריד את כל הלוחמים מהאונייה, לשלוח אותה ללב ים ולהחזיר אותה למחרת בתחילת הערב. למחרת החלו לוחמי פלמ"ח, צה"ל ואצ"ל לפרוק את האונייה ביחד. "לפתע אנחנו שמים לב שנשארנו רק אנחנו, לוחמי האצ"ל". כעבור חצי שעה ניתכה לעברם אש תופת.
"בגין רץ בינינו וצעק: 'לא לירות בחזרה על יהודים!' יעקב מרידור תפס אותי ואמר לי לקחת את הזקן ולעלות אותו על 'אלטלנה'. 'תצאו ללב ים וחכו להוראות'. בגין רצה להישאר עם הבחורים ולא רצה לעלות, אך סחבנו אותו לאונייה בכח. חזרנו עם רמקולים חזקים ודגלים לבנים, וצעקנו: 'אנחנו לא רוצים מלחמת אחים. בואו נדבר'. אף אחד לא דיבר איתנו. ירו עלינו אש תופת.

"בגין התרוצץ על הסיפון, רגליו יחפות, ונתן הוראות לחברים לא לענות ליריות, כשבתוך כך היריות מגג בית הפלמ"ח לא נפסקות. כמה מהחבר'ה קפצו למים, והירי עליהם לא פסק. כל כמה דקות היתה ירייה מכוונת לעברו. היה ברור שצלף מבקש לחסל את בגין".

למה הפכו מסחבקים על הדשא לאויבים?
"התזה שלי אמרה שהיות וכל המפקדה היתה שם, הם רצו לחסל את בגין".
מפקד האצ"ל קרא ליוס'קה ואמר לו לרדת לחוף בלי נשק, ובמשא ומתן לבקש מהם להפסיק לירות. נחמיאס ירד לחוף בסירת נחיתה, כשאש התופת נמשכת. הוא הגיע לחוף וקיפץ בזיגזג כמו ברווז תחת האש. הוא צעק לעבר אנשי הבית האדום, ואלה זיהו מיד את קולו: "זה היה בן דודי זאב נחמה ז"ל, שנשבע לי שלא יורים עלינו מכאן אלא מכיוון בית הקברות המוסלמי (גן העצמאות היום)". לפתע נשמע פיצוץ עז, ופטריית אש ענקית פצתה מבטן האונייה. יוס'קה רץ למים ושחה בחזרה לאנייה. "היריות התחדשו, ונורתה לעברי אש תופת".

איך לא פגעו בך?
"כנראה משמים לא רצו אותו כל-כך מוקדם. היו הרבה נסים בכל הפעולות שעשינו".

במחתרת ובצבא
כשהגיע לאונייה, ראה שאשתו מטפלת בפצועים. לפתע גילו עשרות סירות חסקה שמתקרבות לאונייה, והעמיסו עליהם את הפצועים. "עד היום אני לא יודע מי שלח אותם". בגין רץ יחף כמו מטורף על הסיפון וצעק פקודות. אמרנו לו לקפוץ, אך הוא סירב: 'אני הקברניט של האונייה', הוא אמר. אמרתי לו: 'אדוני, אתה הקברניט של עם ישראל, לא של האונייה!' תפסנו אותו, שמנו עליו חגורות הצלה והעפנו אותו למים".

נחמיאס ואשתו ירדו גם הם לסירת הצלה. הוא נופף בגופייה לבנה, אך היריות גברו. "לפתע ראיתי חמישה שוחים וקראתי להם. אחד מהם עלה, קיבל כדור בראש וירד למצולות. עוד אחד הרים יד וחטף כדור. אשתי טיפלה בו. מסתבר שאלה היו יהודים מקובה שבאו לעזור לנו במאבק על ארץ ישראל".
יותר מאוחר תפסה אותם סירה של חיל הים. הם ישבו שם עד הבוקר, ואז הגיעה משטרת ישראל, לקחה מהם טביעות אצבעות ושחררה אותם. "אני חושב שהיינו הגנגסטרים הראשונים במדינה שמהם לקחו טביעות אצבעות".

בספרו 'פנקס שירות' משחזר יצחק רבין: "משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטוי בעוצמת האש". שמעון פרס התבטא בעבר בשם בן גוריון, שאמר: "בעניין 'אלטלנה' הטעו אותי. לי אמרו שהשאירו נשק באונייה כדי להשתלט על הצבא ועל השלטון, ולכך התנגדתי". יוס'קה טוען: "השנאה של בן גוריון לאנשי האצ"ל מתקרבת למה שראינו בעמונה". אנקדוטה נוספת: גם את אחיו, שהיה בחטיבת הראל, הביאו להילחם נגדם, וכשסירב להילחם נגד יהודים שמו אותו במחבוש.

הצבא הצעיר החל לגייס את היחידות לשורותיו, כיוון שההסכם היה שהמחתרות ימשיכו להתקיים רק במקום שעדיין אין שלטון יהודי. נחמיאס עמד לעבור לירושלים. "בכל יחידה שאליה הגעתי לא רצו לגייס אותי. ידעו מי אני ולא רצו להתעסק איתי". שב בשקט, עשית מספיק בשביל המדינה, אמרו לו. רק כשצעק העבירו אותו לחטיבת 'יפתח' של הפלמ"ח. "יום אחד אני יושב באוהל ופתאום האוהל עף מעלי. 7 פלמחניק'ס צעקו: 'היית באצ"ל ובן גוריון פירק אתכם. עכשיו אתה פה, ובגללך הוא יפרק גם את הפלמ"ח'". ואכן, בדיוק אז פורק הפלמ"ח.

לפני שלושה שבועות, כשהדריך נחמיאס כהרגלו קבוצה במוזיאון האצ"ל, הגיע אדם מבוגר, הסתכל עליו ואמר באנגלית: "אתה הצלת את חיי! אתה היית על ה'אלטלנה'! היית עם אשתך על סירת ההצלה! נכון שהיה קובני אחד שנהרג ועוד אחד נפצע? אני הייתי זה שנפצע".

נחמיאס ההמום נפל בזרועותיו, ושניהם פרצו בבכי. ההתרגשות היתה עצומה. מתברר שמאז 'אלטלנה' עזב האיש – יוליו דה גבריאל (חנניה בעברית) שמו – את הארץ באכזבה גדולה, ובמשך 50 שנה לא הגיע לישראל. "אחרי שהגיע לעזור לנו וכך התייחסו אליו, הוא לא רצה לשמוע מהארץ". לאחרונה, לבקשת בתו שמתגוררת כאן, הסכים לחזור והגיע למוזיאון האצ"ל. במקרה הוא פגש שם את נחמיאס, שמיד זיהה אותו. "הוא אמר שאת העיניים שלי ושל אשתי הוא לא ישכח לעולם".

המפקדים שבשטח
ב-48' קיבל יוס'קה פקודה להעביר אספקה לחבר'ה בירושלים. בדרך בורמה עצר במחסום של הפלמ"ח, וכשזוהה נאמר לו שלאנשי אצ"ל אין אישור לעבור. נחמיאס הודה לו, הסתובב ונסע. לפני כ-12 שנה הגיע אדם למוזיאון והזדהה כפלמ"חניק שהיה מפקד אותו מחסום, ושאל אם הם מכירים את אותו איש 'ארגון'. נחמיאס ומנהל המוזיאון החלו להתגלגל מצחוק. "זה אני", אמר לו יוס'קה, וגם כאן הם התחבקו וההתרגשות היתה גדולה. לשאלתו אמר איש הפלמ"ח שמכל אנשי האצ"ל שניסו לעבור את המחסום חיפש אותו, כי נחמיאס היה היחיד שלא התפרץ בצעקות אלא נהג בעדינות נפש. "ואתה חושב שלא הגעתי לירושלים?" שאל אותו יוסק'ה. "ואתה חושב שלא עקבתי אחריך במשקפת וראיתי הכל?" צחק האיש.

אני מגיע למוזיאון כשמתקיים טקס לזכרם של 41 חללי האצ"ל שנהרגו בשחרור יפו בתש"ח (25/4/1948). יושב ראש הכנסת היוצא, ראובן ריבלין, מאחרוני מנהיגי הליכוד הנאמנים לדרך, משבח את דרך האצ"ל אך תוקף: "דומה כי גם בביתנו פנימה, גם אצל בנים למשפחה הלוחמת, התבלבלו, כך נראה, המושגים: בין אויב לאוהב, בין לוחם חופש לטרוריסט. תיאוריות המוסר המזויף המשוות את המאבק המזוין של שכנינו הערבים למאבק היהודי לחירות הגיעו עד הלום, ואוי לה לבושה. מי שאינו מבין את זכותנו הטבעית על הארץ ואינו מפנים את חובתנו לשמירה על קיומנו כאן, אינו יכול להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין טמא לטהור.

"אחי ורעי", הוסיף ריבלין, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. לי ברור כי ימים יגיעו, וכמגדל אור, כצוק נישא על חוף איתנים, דרך הציונות המפוכחת, המבררת, הבהירה, עוד תהיה נחלת רבים רבים. באובדן חזיונות השווא, בהיטשטש ערפילי השקר והכחש, שוב לא תהא האמת נעדרת. השאלה היא רק מה יהיה מחיר האשליות".

איבדו את הכיוון
מה אתה אומר על דור הנסיכים?
יוסק'ה מתמלא בוז: "לבי שותת דם עליהם. עם איתן לבני ברחתי מהכלא הבריטי, והכרתי את ציפי כשהיתה ילדונת קטנה. אי אפשר להבין. אולמרט השתנה בגלל אשתו השמאלנית. קשה לי לעכל... אנחנו חוג תג"ר – יוצאי המשפחה הלוחמת, אוהבי ארץ ישראל, מתאספים כל שבוע ושומרים על עצמנו. אך חלק גדול מהם זז שמאלה.

"בשרשרת המחאה לגוש קטיף", מספר יוסק'ה, "היינו באחד האוטובוסים. כשסיפרו שאני הצלתי את בגין מה'אלטלנה', מישהו שאל: 'גם את שרון היית מציל מהאונייה?' עניתי: 'אני עם שרון לא הייתי עולה לאונייה'. אני מראשוני תנועת החירות, הליכוד. כל הזמן פעלתי בשביל הליכוד. יבוא יום והגלגל יתהפך חזרה".

אבל אתם ממש מיעוט היום.
"מה אני יכול לעשות? אנחנו הולכים להפגנות כשצריך. היינו כמה פעמים בגוש קטיף, ואף נסענו לשהות שם בשבת, אבל לבי שותת דם. חוץ מאשר לתת תמיכה מוראלית, אין לי מה לעשות".

אתה יכול להסביר למה רוב הימניים הם דתיים?

"לא יודע. עד עכשיו הרוב לא היו דתיים. אבל הם הרי מכירים את התנ"ך ויודעים שזו הארץ שלנו. השמאל ו'קדימה' לא יודעים מה אנחנו עושים פה. לדאבוני הרב שרון עזב את חבל קטיף, ותראה מה הם עושים לנו. אני בקשר עם פרופ' נתניהו ועם כל החברים שלי, אבל אנחנו לא מדברים על הילדים שלהם. כשהיה משאל עם או בחירות למוסדות הליכוד צלצלו אלי ציפי לבני וגדעון עזרא שאתמוך בהם. אמרתי להם: 'כל מי שהרים יד על ארץ ישראל אני לא רוצה לדבר איתו ולא רוצה לראות אותו'.
"כתוב שאדם שחוזר בתשובה – יש למחול לו. לאנשים האלה אין כפרה. מרידור ומילוא כבר מזמן הלכו שמאלה. אתה חושב שלגאולה כהן קל? אני בטוח שהיא מתייסרת. לפעמים אני אומר לעצמי: בשביל מה נלחמתי? בשביל מה סבלתי? בשביל מה גנבתי את הבן שלי מבית החולים כשבארץ אמרו שאין מה לעשות?"

אז מה אתה עונה לעצמך?
"אני במבוי סתום".

לפני כ-4 שנים נפטרה אשתו של נחמיאס ממחלת הסרטן, והכירו לו "עיתונאית שמאלנית", כדבריו. "יום אחד היא ביקשה שנצא לאירוע תרבות, וביקשה ממני לבוא עם חליפה ועניבה. הסכמתי, אך כשהגענו כולם היו שם עם מכנסיים קצרים וסנדלים. השחקנית ליאורה ריבלין עלתה לבמה ואמרה: 'נער צעיר הולך לו לתומו על המדרכה, בא חייל צה"ל ויורה בו'. זה היה בתקופת ג'נין. אני קפצתי אחוז נחש: 'נבלות! איך את מעזה לזלזל בחיילי צה"ל שמחרפים את נפשם ונהרגים?' חברתי ביקשה ממני להירגע ולשבת בשקט. אחר-כך אורנה פורת עולה ואומרת: 'הולך לו זוג קשישים לטייל, ופתאום דמם מותז על הכותל'. הקמתי צעקה ויצאתי החוצה. בדרך הביתה אמרה לי 'ידידתי' שלמרות הכל אני מוכרח להודות שהיו דברים מעולם. באותו רגע אמרתי לה להתראות. מי שמדבר כך נגד חיילי צה"ל, אין לי על מה לדבר איתו".

אם הערבים היו רוצים לדבר איתנו, היית כאיש פרטי מוכן לוותר על שטח מהארץ?
"אני לא חושב. הם לא זנחו את החלום הגדול שלהם לזרוק אותנו לים".
מה אתה אומר על כך שחברי כנסת ערבים נפגשים עם נציגי החמאס?
"זה לא חדש. אבנרי לא נפגש עם ערפאת בזמן מלחמת לבנון? בכל מדינה אחרת היו שמים אותו על הקיר ויורים בו".
אנשי כהנא מרגישים שהם המשך לאצ"ל וללח"י.
"אין לי קשר אליהם. לי יש סימפטיה לכל אחד שחושב ויודע שארץ ישראל שלנו. אם זה כהנא ואם זה השומר הצעיר".
אז אין לכם המשך?
"לא".

בגין לא שכח
לנחמיאס שני ילדים (אחד נפצע קשה מאוד כקצין מבצעים בסיירת אגוז, והשני מג"ד בהנדסה קרבית), שבעה נכדים ושני נינים. "לדאבוני הרב יש לי רק שני ילדים, כי כמעט לא הייתי בבית. אשתי אמרה: "כשיהיה לי בעל שיוצא ב-8:00 וחוזר ב-16:00, יהיה לנו אפילו 12 ילדים".
נחמיאס שהה ארבע שנים וחצי באפריקה, אך הוא לא מוכן לספר על כך דבר. "אל תדאג. זה היה למען המדינה". כשחזר לארץ, ב-56', המליצו לו חברים להשמיט מקורות החיים שלו את תקופת האצ"ל. "כל-כך התביישתי, אבל כך עשיתי". כדובר 10 שפות הוא התקבל לאל-על, ועד שקיבל קביעות – שתק. "מאותו רגע, הפצצתי אותם על האצ"ל".

כמנהל שירותים בטיסה טס עם כל ראשי הממשלה. "כשבגין טס לחתימת הסכם השלום הפצרתי בו לשכב לנוח והוא לא רצה, כי לא לכולם יש מיטות. כששבתי והפצרתי בו, הוא פתאום זורק לי: 'אתה חושב שאני לא יודע שאתה זרקת אותי מהאונייה?'"