גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 189ראשיהפצה

על דעת עצמי

27/04/06, 00:00
אבי סגל

המרוקני החדש

"הלילה הזה כולנו מרוקאים", הכריז שמעון פרס במהלך חג המימונה. הצהרה מעוררת תהיות, שכן אם זכרוני אינו מטעני, פרס נולד כשמרוקו עדיין נשלטה על ידי הברברים. אבל נעזוב את זה. בינינו, האמירה של מר פרס (לשעבר בוזגלו) מחייבת התייחסות רצינית הרבה יותר.

טעות היא לחשוב כי המשפט "כולנו מרוקניים" היה סוג של התחנפות תפלה מצד הדובר כלפי מארחיו. במצבים כאלה, פוליטיקאי ותיק כמו פרס לא רק אומר את הדברים, אלא גם מתכוון לכל מלה. די אם יאמר לעצמו הפוליטיקאי: "אם זה עשוי לעזור לי פוליטית, אז אני מרוקני", והופלה – הוא משתכנע בעצמו כי הוא מרוקני כשר בהשגחת הרב עובדיה. עוד רגע או שניים, והוא היה נזכר גם באמו הערבייה.

פוליטיקאים אינם פועלים מתוך המציאות, אלא קובעים אותה בהבל פיהם. יכול פוליטיקאי כלשהו לומר לעצמו: "אני לא ימין אלא מרכז", או "אני קרוב יותר לחיים רמון מאשר לעוזי לנדאו", או "מאז ומתמיד הייתי בקדימה", ובאותו רגע הוא עובר להאמין בכך באמונה שלמה. ובמילים אחרות: "אם זה עשוי לעזור לי פוליטית - אני ימין, אני שמאל, אני גימלאי, אני הכי מתאים לתפקיד שר הביטחון, אני כל מה שתרצו שאהיה". וזה מה שיהיה.

איך מזהים שואה

עוד יום שואה חלף לו, וגם השנה צפו ועלו השאלות הקבועות והחשובות: כיצד כל זה קרה, האם אפשר היה למנוע את השואה, ומה עלינו לעשות כדי שהימים האלה לא יחזרו. כדי לפזר מעט את חוסר הבהירות בנושא, עלינו ללמוד מעט יותר על שיטת האבחון המוקדם של סכנת השואה. הנה אפוא התסמינים, שלפיהם תוכלו לזהות שואה מתקרבת לאזורכם:
מובן מאליו, כי שנאת יהודים היא תנאי לכל שואה של העם היהודי. אבל כדי להעצים את השנאה, יש צורך במשבר כלכלי-חברתי גדול, מהסוג שגורם לייאוש עמוק בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. מן הייאוש הזה תצמח התקווה החדשה - מנהיגות אנטישמית וגזענית, שתסית את הציבור נגד יהודים, עד שרוב המקומיים לא יהיו מסוגלים אפילו להריח יהודי בקרבתם.

אלא שלפחות בתחילה, הממשלה החדשה חייבת לקבל מעט הכרה ותמיכה מבחוץ. ולכן, הפנאטיות והאלימות של ההנהגה החדשה יהיו עטופות במעט דיפלומטיה, עד שכמה ממדינות העולם יתפתו לשתף עמה פעולה. גם ראשי היהודים, למרות חששותיהם, ישכנעו את עצמם כי חילופי השלטון לא ישנו את מצבם; וגם אם כן – זה לא יהיה כל כך נורא; וגם אם כן – מדינות העולם כבר יתערבו לטובת העם היהודי. אפילו מעשי רצח שיבוצעו ביהודים – זקנים, נשים וילדים - לא יוציאו את ההנהגה היהודית משלוותה, עד שהמציאות האיומה תטפח על פניה ועל פני העולם כולו.

רק כאשר יתקיימו כל התנאים האלה, נדע כי השואה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. אז בינתיים תהיו רגועים.

אוי למנצחים

לפני שנים אחדות, הוסיפה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א עוד אליפות לאוסף, לאחר שניצחה בגמר הפלייאוף את הפועל גליל-עליון. באחד האירועים הזכורים מהמשחק המכריע, יצאו שתי הקבוצות לפסק זמן כשהכדור היה של הגליל. אבל משום מה, כשהשחקנים חזרו למגרש, דווקא שחקני מכבי לקחו את הכדור לידיהם, בעוד שחקני הגליל מתבלבלים ויורדים אוטומטית להגנה. ללמדכם מי השולט ומי הנשלט, מי בטוח שהכדור רשום על שמו בטאבו – ומי מוותר עליו בלי מאבק.

נזכרתי באותו אירוע ביום ה' שעבר, בסיום המשחק בין שתי הגדולות של הכדורסל הישראלי – מכבי ת"א והפועל ירושלים. מאמני שתי הקבוצות התייצבו לראיונות בטלוויזיה, ובעוד ארז אדלשטיין מירושלים מביע שביעות רצון מהמשחק ומהאופי של שחקניו, הופיע פיני גרשון בפנים נפולות והסביר כי היכולת הזאת של מכבי לא תספיק לה בעתיד. מי שהחמיץ את המשחק אבל צפה בראיונות, היה יכול להתרשם כי ירושלים הביסה את ת"א בהפרש עצום. לאמיתו של דבר, התל-אביבים שוב ניצחו, וירושלים נותרה פעם נוספת בלי כלום, אפילו בלי ים.

"איזהו עשיר?" אומר בן זומא במסכת אבות, "השמח בחלקו". עשיר-עשיר, אבל בכדורסל תמיד יגיע למקום השני.

חמסה עלינו

א. בואו נעשה את זה יותר קל: כמה ח"כים אולמרט לא ימנה לשרים בממשלתו?
ב. המאבק בין החמאס לפת"ח הוא אחת ההנאות הגדולות היחידות שנותרו לי בעולם. אני מתחיל לחשוב שהרעיון של לתת להם רובים יתגלה בסוף כהברקה אדירה.
ג. אם חשבנו כי שמעון פרס הוא מרוקני טהור, כעת מתפרסם כי יש לו גם קרובת משפחה ממוצא הוליוודי, וזו הכוכבת הוותיקה לורן באקול. מה שמזכיר לי, כי לפני מספר שנים היתה הגב' באקול מועמדת בטוחה לפרס האוסקר על הופעתה בסרט 'שתי פנים למראה", אבל הפסידה בתוצאות האמת.
ד. ולכבוד הקשר המשפחתי, אותו סרט ייקרא מעתה - "שתי פנים למראה: כן ולא".
ה. שאלת רב לסיום: מי שאמר בתפילה בטעות "ותן סופת חול לברכה", האם צריך לחזור?

יודע את מקומי

כמה הרהורים עגומים בנושא חג החירות שעבר על כוחותינו:
* נדמה לי שאני מתחיל להבין: בפסח יש שני ימים טובים – באחד אני מבלה עם המשפחה שלי, ובאחר – עם משפחת רעייתי. אני עדיין עובד על הקטע של שבת חול המועד.
* רבים רואים בפסח 'חג משפחתי'. אבל בעיניי, החג המשפחתי האמיתי מתחיל באסרו חג של פסח ומסתיים בערב פסח של השנה הבאה. כשהחג הארוך הזה מתחיל, לבני המשפחה אין כוח לראות זה את פרצופו של זה, אבל בסיומו - כולנו מייחלים להיפגש ולבלות שוב יחד כמשפחה גדולה ומאושרת.
* בוחן פתע בחשבון: בצד אחד של משפחתי יש 17 נפשות, בערך מחצית מהם ילדים; ענף אחר כולל 12 נפשות; ואילו בענף שלישי של המשפחה נספרו עד לאחרונה 22 נפש, רובם הגדול צופה בקביעות בערוץ הקטנטנים. כמה זמן עבר מתחילת החג ועד שהתחרטתי על היום שבו נולדתי?
* את מחצית החג עשיתי השנה בבית מלון, זוכה ללון בחדר אחד עם שני ילדיי הקטנים. אני לא יודע עד כמה ראיתי עצמי כמי שיצא ממצרים, אבל אין ספק שזכרו של ליל השימורים המקראי נחקק אצלי היטב.
* או-קיי, פסח זה שאנו אוכלים – הבנתי על שום מה, וגם מצה ומרור אני יודע על שום מה. שמישהו יסביר לי: הלביבות, העוגות והקניידלעך שאנו מרביצים בליל הסדר ובמהלך כל החג – על שום מה? על שום התקפי הלב שחטפו אבותינו במצרים?
* ההגדה של פסח די מלכלכת על לבן הארמי ש"ביקש לעקור את הכול". אבל למען ההגינות צריך להזכיר, כי אלמלא אותו לבן - שהחליף את רחל בלאה – כל הקטע של "ארבעה מי יודע" היה הולך קאפוט.
* מתאים שזה יקרה דווקא לי, אם כי חשבתי על האירוניה רק לאחר מעשה: מכל המקומות שיכולתי לטייל בהם במהלך חג הפסח, בחרתי דווקא במקום שנקרא בית לחם הגלילית.
* זה לא כל כך קל להגיד את כל ההגדה מלה במלה, ויש משפחות רבות שעושות קיצורי דרך. אני מכיר משפחה, שאצלה ב'חד גדיא' - המים מכבים את החתול.
* נדמה כי מספר אירועים שהתרחשו בפסח – פשוט התבלבלו בחג: גשם סוחף ירד - ולא בפורים; מכבי ניצחה את היוונים - אבל לא בחנוכה; ועקורי גוש קטיף עדיין ממשיכים לעבור ממקום מגורים אחד למשנהו - וזה כבר מזמן לא סוכות. אז בנימה פסימית זאת – צום קל וט"ו בשבט שמח לכולם.