גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 189ראשיהפצה

חצי כריך - סיפור לילדים

27/04/06, 00:00
אסתי רמתי

אוף! עוד פעם לחם עם גבינה לבנה? כך חשבתי לעצמי כשפתחתי את הכריך שאמא שלחה לי. כבר הסברתי לה שאני לא אוהב גבינה לבנה בסנדוויץ' – הלחם נהיה רטוב ומעוך... ובכל זאת, כיוון שכבר נטלתי ידיים, נגסתי נגיסה אחת. איכס. הייתי רעב, אז לעסתי בחוסר חשק כמעט חצי מהכריך כשלפתע חשבתי על רעיון גאוני. שלמה!

שלמה הוא אב הבית של בית הספר. למרות שהוא לא צעיר, הוא תמיד מוכן לעזור, ותמיד עם חיוך. אני לא מכיר ילד שלא אוהב אותו. אבל התפקיד האהוב עליו הוא לתת לחם עם שוקולד לילדים ששכחו את האוכל בבית.

נגשתי ל'משרד' של שלמה: חדרון קטן שהכיל מטאטאים, חומרי ניקוי וגירים, ובפינה אחת לחם טרי וקופסה גדולה של ממרח שוקולד. שלמה עמד בפנים עם גבו אלי. כמעט פניתי אליו, כשפתאום שמתי לב ששאריות הכריך שלי עדיין היו אצלי ביד... מזל שהבחנתי בפח האשפה שעמד מחוץ לחדר. זרקתי את הכריך, עטוף בשקית, ורק אז קראתי לשלמה ואמרתי שאין לי אוכל. זאת היתה האמת, לא? הרי כבר לא יכולתי לאכול את האוכל אחרי שזרקתי אותו לפח. ובכל זאת, כששלמה חייך אלי ונתן לי כריך הרגשתי קצת לא נעים. אבל השוקולד היה מתוק וטעים, ועד סוף ההפסקה כבר שכחתי מכל הסיפור.
בשיעור האחרון המורה אמרה לנו לא להוציא מחברות. "ילדים, השבוע יחול יום השואה. הזמנתי היום את אחד הניצולים, שביקש לשתף אתכם בסיפור שלו". דלת הכיתה נפתחה, ומי נכנס? שלמה! להפתעתנו, הוא התיישב במקומה של המורה והתחיל לדבר. ואנחנו בכלל לא ידענו שהוא ניצול שואה...
"נולדתי בפולין, לפני 73 שנה", הוא אמר. "הייתי הבכור במשפחה – ואחרי היו אח ואחות: מאיר וחנה'לה הקטנה. כשהייתי בן שש פרצה מלחמת העולם השנייה". שלמה התחיל לספר לנו את קורות משפחתו: איך נלקח אביו למחנה עבודה ולא חזר משם, איך אמו, יחד איתו ועם אחיו הקטנים גורשו לגטו, איך הם שרדו שם בתנאים הקשים...

"בגטו היה נורא", הוא אמר בקול עצוב. "היתה צפיפות איומה ומחלות מדבקות, אך הגרוע מכל היה הרעב. פשוט לא היה מספיק אוכל. מישהו כאן היה פעם רעב?" כל ילדי הכיתה הרימו אצבע, ושלמה חייך. "אתם אולי חושבים שהייתם רעבים, אבל ברוך ה', זה לא נקרא רעב. אם לא אכלתם כמה שעות, אמא תכין לכם ארוחה: שניצלים, פירות, לחם טרי. אבל בגטו, שמחנו למצוא תפוח אדמה חצי רקוב, או לחם עם קצת עובש. כשהייתי בערך בגילכם, הייתי בורח דרך חור בגדר אל מחוץ לגטו, למרות שעמדו שם חיילים שיכלו להרוג אותי – רק כדי להשיג מעט אוכל. רעב אמיתי זה דבר נורא, ילדים. ממש נורא".
שלמה שתק והביט בנו בעצב רב. "מעט האוכל שהצלחתי להביא לא הספיק לנו. אחותי הקטנה חנה'לה נחלשה כל-כך מהרעב, שלא הצליחה להילחם במחלה שחלתה בה, והיא נפטרה. ילדים", הוא אמר ברכות, "אני מצטער שאני מעציב אתכם. אבל האמת היא שהיום אני עובר בין הכיתות ומספר את הסיפור הזה מסיבה מיוחדת. היום מצאתי בפח ליד החדר שלי את זה", והוא הוציא מכיסו שקית קטנה ומוכרת, ובה חצי כריך...

"אין לי מושג מי זרק את הלחם הטוב הזה", הוא אמר, "וגם לא אכפת לי. אבל זאת לא הפעם הראשונה שאני מוצא כריך לא רצוי שנזרק. אתם יודעים כמה כסף אנשים בגטו היו נותנים על מה שיש כאן בשקית? בבקשה ילדים, תגידו תודה לה', וגם לאמא, על האוכל שנותנים לכם. זה לא מובן מאליו..."