חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 189ראשיהפצה

אם הבנים שמחה - בגליון השבוע

דרך ארוכה עברה שולמית קטן, 83, מאז ברחה עם בעלה מצרפת הנאצית עם תינוק ומכונת כתיבה # כיום, במקביל לטיפוח משפחתה הענפה שבה עשרות נכדים ולמעלה ממאה נינים, היא מנהלת סדר יום עמוס הכולל התנדבות, לימודים, התעמלות ויצירה
27/04/06, 00:00
עתיה זר

יום ראשון בבוקר. שולמית קטן פינתה חלון בסדר יומה העמוס כדי להתראיין. אנו ממתינות בכניסה לדירתה. השעה 11:00 בבוקר והיא כבר אחרי חוג התעמלות, חוג פימו וביקור אצל ידידה שחזרה מבית חולים. שולמית מגיעה, בהילוך נמרץ שההליכון שבו היא נעזרת אינו מעכב אותו. תוך כדי פתיחת הדלת היא מספרת על השבת האחרונה שבילתה בקיבוץ שעלבים, שבת שבע ברכות של נכדתה.

שולמית קטן, בת 83, היא אם וחמות של כמה דמויות ידועות בציבור הדתי לכל גווניו. ד"ר רפי קטן, רופא בכיר בתל השומר, הרב יואל קטן, ראש מכון 'אומן' לכתבים תורניים, ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ידועה, הרב מיכאל וד"ר בת שבע הרשקוביץ, הרבנית אחינעם ברקו, המיילדת ציונה גוטליב, הרב יצחק והרבנית ברוריה בן שחר. וזוהי רשימה חלקית בלבד.

על קירות דירתה הקטנה שבמלון 'תמיר' בירושלים, דיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת, תלויים ציורים עליזים של עצי משפחה בווראציות שונות: פסוקים המשלבים את שמות בני המשפחה, עצים ענפים ואף גיליון נייר גדול שבו רשומים כל הצאצאים ומספרם הסידורי על-פי סדר הדורות והמיקום המשפחתי.

כל אלה יש בהם כדי להעיד על מפעל חייה של שולמית קטן, יחד עם בעלה ז"ל הרב ד"ר משה קטן. השניים הביאו לעולם שנים-עשר ילדים, מתוכם בת אחת מתה בעריסה כשהיתה בת שנה. כל האחד-עשר, בניהם ובני בניהם, הולכים בדרכם דרך של תורה ומצוות. חלקם חרדים, חלקם מתנחלים, חלקים עירוניים. נוסף להיותה אמם וסבתם הגאה של ילדיה, למעלה מ-80 נכדיה, ולמעלה מ-100 ניניה, שולמית קטן היא אישה משכילה, שעבדה שנים רבות בארכיון הכנסת ולאחר מכן התנדבה תקופה ארוכה ב'יד שרה'.

המפגש איתה הוא מפתיע ומרענן. הדירה הקטנטנה מלאה בתמונות משפחתיות ומזכרות. זהו מקום מכניס אורחים שנעים לשהות בו. מכל עבר מביטות אליך בובות של פילים בכל הגדלים, ציורים של פילים תלויים על הקירות ופיל מזכוכית ניצב על השידה. "אני מאוד אוהבת פילים. זה אחד מפלאי הבריאה", היא מסבירה.

מיד כשפותחים אתה בשיחה, ניתן להתרשם מחדות מחשבתה ומדבריה המתובלים בחוש הומור ובמבטא צרפתי. לשולמית שליטה מושלמת בפרטי הפרטים של כל אחד מהצאצאים, החל מעיסוקו הנוכחי וכלה במצב בריאותו נכון להיום.

בריחה בגלל מכונת כתיבה
שולמית קטן נולדה בגרמניה בשנות העשרים של המאה הקודמת. לפני שעלה היטלר לשלטון היגרה המשפחה לצרפת מטעמים כלכליים. את ילדותה בילו היא וארבעת אחיה בכפר קטן בצרפת, למדו בבית ספר עממי במקום וקיבלו תגבור של שיעורי יהדות ממורה פרטי שנשכר על-ידי ההורים. ביתה היה בית חם, שחינך "להיות יהודי הגון, שיהיה מקצוע, להרבות בצדקה ובחינוך, ולאהבת ארץ ישראל".

כשפרצה המלחמה בגרמניה היה בית המשפחה פתוח בפני קרובי משפחה ויהודים רבים שנמלטו מגרמניה. כשכבשו הגרמנים את צרפת נאלצה המשפחה להימלט על נפשה ולנדוד ממקום למקום.

את משה, בעלה, פגשה שולמית במהלך המלחמה, והם החליטו להינשא למרות הכל. הזוג הצעיר התגורר בחדר קטן בשכונת עוני, והיה פעיל במחתרת הצרפתית שסייעה בהברחת יהודים ובהנפקת תעודות מזויפות.

הם החזיקו ברשותם מכונת כתיבה, דבר שהיה אסור על-פי החוק. באמצעותה הם הדפיסו דברי תורה ודברי חיזוק והעבירו אותם לילדים יהודיים שהסתתרו. יום אחד, כשגילו את השכנה מציצה דרך חור המנעול, הבינו שחייהם בסכנה. "היא בטח רצתה להלשין עלינו. בשביל זה קיבלו מאה פרנק צרפתיים, אז מי לא יעשה דבר כזה?"

כבר באותו לילה הם ארזו את הפעקלך, את התינוק שנולד חצי שנה קודם לכן ואת מכונת הכתיבה, ונמלטו לבית חברים. "הלכנו לחברים טובים שיעזרו לנו לעבור את הגבול לשווייץ. זה אומנם היה מסוכן מאוד, אבל היה גם מסוכן להישאר ולהימסר למשטרה. מבין שתי הסכנות, חשבנו על הסכנה הפחות חמורה".

הדייג שהבריח אותם בסירה רעועה לא הסכים שייקחו עמם את התינוק, אך מכונת הכתיבה, תלושי מזון וסכומי כסף נוספים עשו את שלהם, כמו גם סם ההרדמה שניתן לתינוק. התינוק המשיך לישון עוד יומיים לאחר הברחת הגבול, "אבל עכשיו הוא כבר בסדר", מעידה אמו.

הזוג הצעיר דרך על אדמת שווייץ ומיד נעצר. "עברנו את הגבול במזל ובנסים. תפסו אותנו ומסרו אותנו למשטרה, אבל אז החוקים היו משתנים משבוע לשבוע, ובאותו זמן היה חוק שמקבלים פליטים שיש להם תינוק. היו פעמים שהחוק היה לא לקבל אנשים עם ילדים. היינו במחנה פליטים בשווייץ, שם לפחות לא היתה סכנה". הם התבקשו לבוא וללמד ילדים שהוברחו ממקומות שונים.

במשך שנה וחצי שבה שהו במחנה הפליטים, היו בני הזוג קטן מדריכים ומורים של קבוצת ילדים יתומים שהוברחו ממקומות שונים. "השקענו הרבה מאוד בחינוך של הילדים האלה", מעידה שולמית. עם חלק מהילדים נשמר הקשר עד היום הזה.

בעוני ובאושר
בתום המלחמה שבה המשפחה, יחד עם הבת הנוספת שנולדה בינתיים, לצרפת. היו אלה ימים של כאב וניסיון לשקם את הריסות הקהילה. כשפגשו יהודים זה את זה, השאלה הראשונה ששאלו היתה: "איך נשארת בחיים?"

הזוג קטן נשארו בצרפת כמה שנים, שבהן סייעו רבות ל'עליה ב". התנועה שעסקה בהעלאת מעפילים לארץ. עם קום המדינה, ולאחר שהבינו שמי שלא חזר עד עכשיו מהמחנות כנראה גם לא יחזור, החליטו לעלות לארץ.

החלטה זו לא היתה פשוטה כלל, כיוון שצרפת באותם ימים כבר החלה להתאושש מהמלחמה. תקופת הקיצוב במזון הסתיימה, ומשפחות עם ילדים קיבלו קצבת ילדים נכבדה. לעומת זאת, בארץ ישראל עדיין היתה מלחמה, החלה תקופת הצנע וקצבת ילדים טרם הונהגה. המשפחה עלתה והתיישבה בשיכון פאג"י, סנהדריה, שהיה על הגבול. הבית שאליו נכנסו היה פגוע מהמלחמה, ללא חלונות, ובלילות שרקו הכדורים סביב. אף-על-פי-כן היה זה בית שמח, הומה ילדים (בצרפת נולדו עוד שתי בנות) והומה אורחים. "החלטנו לעלות מאהבת ארץ ישראל. אין סיבה אחרת".

בצרפת היה הרב משה קטן מנהל אגף היודאיקה של הספרייה הלאומית. בארץ עבד בתחילה כמנהל בית ספר של 'אליאנס', ולאחר מכן היה מנהל המחלקה הלועזית של הספרייה הלאומית, עד צאתו לגמלאות. לפני שעלו לארץ סיים הרב את התואר השני באוניברסיטה בצרפת, ובשנים הבאות עמל על הדוקטורט שלו. תחום העניין שלו היה בעיקר צרפתית עתיקה. כבר בשנות המלחמה לימד בשווייץ יוונית ורומית, ולאחר מכן חקר את לעזי רש"י והוציא ספר בנושא.

"הוא זכה לראות שכר בעמלו עוד בחייו, כאשר הפירוש שלו על לעזי רש"י מופיע על דף הגמרא עצמו", מספרת שולמית. כמו כן פרסם הרב משה קטן מאמרים תורניים רבים ומאמרים העוסקים ביהדות צרפת. הוא נפטר לפני עשר שנים. חמש שנים לאחר פטירתו מכרה שולמית את ביתם, חילקה את הספרים הרבים בין בני המשפחה ועברה לדיור המוגן שבו היא מתגוררת עד היום. "אני מאושרת פה, זו היתה החלטה נבונה מאוד. אנשים לא מספיק מכירים את האפשרות הזו. חושבים שזה בית אבות. מה פתאום? זה הבית שלי".

ילדים אוהבים משפחה
על גידול משפחה ברוכת ילדים בתקופה של קושי ומחסור אומרת שולמית: "לנו זה היה טוב מאוד, ומה אחרים חשבו על זה אני לא יודעת. אף פעם לא מעניין אותי מה שאומרים האחרים".

כאשר הילדים היו קטנים, שולמית הקדישה את כל זמנה לגידולם. "היתה הרבה עבודה בבית, ולא היה מעון וחוגים כמו שיש היום. כשהילד הקטן הלך לגן חובה התחלתי לעבוד מחוץ לבית. עד אז עשיתי תרגומים ועבדתי פה ושם בשיעורים פרטיים".

הילדים כולם הלכו לבית הספר 'חורב' ולישיבות התיכוניות שהחלו לקום באותה תקופה. "זה היה הסגנון שלנו, תורה עם דרך ארץ. קיבלתי חינוך כזה, של 'עזרא'. זו היתה הדרך של הרש"ר הירש וזה המשיך פה, בבית ספר 'חורב'. עכשיו יש הרבה אנשים שהולכים בדרך הזו. ההבדל בינו ובין הרב קוק זה שהרש"ר הירש לא חשב שצריך לעלות לארץ ישראל, הוא חשב שצריך להיות יהודי גאה בין הגויים ולהרביץ תורה, והרב קוק חשב שארץ ישראל זה הדבר הכי חשוב".

האם במשפחה ברוכת ילדים ההורים מסוגלים להעניק לכל ילד את מה שהוא זקוק לו?
"יש אנשים שחושבים שהילדים מקופחים כשיש הרבה ילדים במשפחה, אבל זה לא נכון. לא חסרה להם אהבה. זו שמחה גדולה וזה רק תורם לחיים. זו המתנה הכי גדולה לילדים, כשיש להם עוד אחים ואחיות. כמובן, יש ילדים שמסתדרים טוב יותר אחד עם השני. יש לי שתי בנות שהתקוטטו הרבה, ועכשיו הן חברות בלב ובנפש. הילדים שלי היו מאוד מרוצים להיות הרבה, וגם להם עצמם יש משפחות גדולות".
שולמית מודעת למגמה הקיימת בקרב נשים צעירות בציבור הדתי לדחות בכמה שנים את הבאת הילדים לעולם, משיקולים פרקטיים. "אישה שאומרת: 'אני רוצה ללמוד, ואחר-כך יהיו לי ילדים', 'אנחנו רוצים להגדיל את הבית ולבסס את העסק' ? אני חושבת שזה רעיון מאוד לא טוב. זה זמן שאי אפשר אחר-כך להחזיר. יש לי הרבה חברות זקנות שעדיין בוכות על זה שלא הביאו עוד ילדים. אפשר לפרוש את הלימודים על יותר שנים, כדי שזה לא יפגע במשפחה.

"חנה כלתי היא רופאה והיא רצתה להתמחות בנושא פוריות. במקום שזה ייקח לה ארבע שנים זה לקח לה שבע שנים. ומי שאומר 'אין מספיק כסף, אין פרנסה' זה משהו יחסי. לנו למשל לא היה אוטו. רק בשנים האחרונות קנינו סיטרואן שאפשר לדחוס שם הרבה ילדים. אפשר לפתוח את הגג, להוציא את הכיסאות החוצה ולעשות פיקניק".

יש נשים שבנקודת זמן מסוימת קשה להן לחשוב על ילד נוסף.

"בכל החיים, כשמתלבטים ולא יודעים מה לעשות, אני אומרת שצריך לחשוב שנתיים קדימה: האם הייתי מצטערת שלא עשיתי את זה? אם לא הייתי מביאה עוד ילד, האם הייתי מצטערת? צריך גם לזכור שלפעמים אחר-כך זה לא מצליח. זה לא כמו מחשב, שלוחצים על כפתור ומקבלים מה שרוצים".

דיבורים של אהבה

מה הדבר החשוב ביותר בעיניך בחינוך ילדים?

שולמית עונה בהחלטיות: "לדבר עם הילדים!" ומפרטת: "לספר להם מה שאת עושה, לשתף אותם, שיהיו כמו חברים. לדבר עם הילדים זה נורא נורא חשוב, גם כשהם קטנים. יש הורים שלא יודעים בכלל מה להגיד לילד בן 15 16. הוא בישיבה, יש לו חברים. כשהוא בא הביתה הוא מתעניין מה יש במקרר ואם מכונת הכביסה פנויה, או שהוא צריך כסף, או שהוא רוצה ללמוד לנהוג. אין להם על מה לדבר.

"צריך לדובב את הילד, להתעניין, לשאול: 'מה אתה עושה? מי החברים שלך? כדאי שתזמין אותם הביתה'. צריך שיהיה תמיד דו-שיח עם הילדים. קורה לפעמים שאין דו-שיח כי הילד מתעקש או שהוא ברוגז או שהוא חושב שבין כה וכה לא מבינים אותו. הקשר בקלות ניתק, ולכן צריך מאוד לשים לב שיהיה קשר".

כדי להצליח בשמירה על קשר חם עם הילדים, שולמית מדגישה את החשיבות של החצנת האהבה כלפיהם. "צריך לתת להם הרבה אהבה ולהגיד להם את זה: 'אני אוהבת אותך'. לתת נשיקה סתם בלי סיבה. אנחנו הצרפתים מתנשקים הרבה. הילדים מאוד אוהבים שמחבקים אותם בלי סיבה. זה נורא חשוב. זה שני הדברים הכי חשובים : להיות בקשר ולהרעיף אהבה".

איך אפשר להספיק גם לנהל את הבית וגם לתת את תשומת הלב הדרושה לכל ילד?

"מבחינת להסתדר בבית, אצלנו היו מטלות לכל ילד, וכל אחד חתם לאחר שעשה את המטלה שלו. קשה לשמור על משמעת וגם להרעיף אהבה, וזה בדיוק התפקיד של ההורים. צריך שהמטלות לא יהיו קשות מדי. אני זוכרת מקרה שראיתי אצל הבן שלי: לאחד הנכדים התפקיד היה לרוקן את הפח פעם ביום, והוא לא אהב לעשות את זה. פעם כשבאתי אליהם ירד גשם והוא לא רצה לרוקן את הפח. אבא שלו צעק עליו, אז הוא בכה, לקח את הפח ובכה, בגשם. אני חשבתי שאפשר לוותר לו, אבל כמובן לא אמרתי מילה.

"חמש דקות אחר-כך אני רואה שהנכד טיפס על האבא ושיחק איתו, והם היו כרגיל חברים טובים מאוד. החיים ממשיכים. הוא לא לקח את זה ברצינות. חשוב מאוד לדעת שיש מסגרת. בגלל זה להיות ברוגז לכל החיים? מה פתאום. זה מאוד הרשים אותי".

לדעתך, היום החינוך ליראת שמים קל יותר מבעבר או קשה יותר?

"מצד אחד היום זה יותר קל, כי יש יותר פנאי. לא צריך לכבס ביד, יש מכשירים חשמליים שמאוד עוזרים לעבודה בבית ולכן יש יותר זמן להשקיע בילדים. בארץ אף פעם לא היו כל-כך הרבה ישיבות ובתי ספר דתיים כמו שיש עכשיו, אף פעם לא נכתבו כל-כך הרבה ספרים ומאמרים תורניים כמו בתקופה שלנו. אבל היום קשה יותר לשמור על הילדים, כי יש יותר השפעה של הרחוב ושל אמצעי התקשורת. חינוך ילדים זה תמיד קשה, זה מאמץ של כל החיים. צריך להיות ממוקדים על חינוך הילדים".

אחד הדברים המקשים על חינוך הילדים הוא העלות הגבוהה של מוסדות החינוך. שולמית מבקשת לנצל במה זו: "אתם צריכים לכתוב שהחינוך זה העתיד שלנו. אנו מעוניינים שהילדים יהיו במסגרת טובה, וזו ממש שערורייה שזה עולה כל-כך הרבה כסף! צריך ללחוץ על חברי הכנסת שלנו שיפעלו כדי להוזיל את עלויות החינוך. בעניין הזה צריך ללמוד מהחרדים, שאצלם זה לא עולה כל-כך הרבה כסף".

דבר נוסף שמפריע לשולמית קטן בחינוך הדתי לאומי הוא המסגרת הפנימייתית. "אני לא אוהבת את זה. זה נורא חשוב להיות בבית. כמה זמן נשאר להיות בבית? אחר-כך מתחתנים. אז מה נשאר מהבית, רק מה שהם היו קטנים. מה סופגים מהבית?!"

את שיחתנו קוטע צלצול הטלפון. מעברו השני של הקו הנכד, המבקש לספר לסבתא את קורותיו המסעירות בגן הילדים. גם הראיון לא מפריע לשולמית בעיסוק החשוב לה, שרק מתרחב עם הזמן, לתפקד כראש משפחה ענפה שכזו. לאחר השיחה עם הנכד מביאה שולמית את הטלפון אלינו, כדי שנוכל לשוחח עם נציגה נוספת של המשפחה. אביבה, כלתה של שולמית, מספרת איך חמותה מנצלת כל רגע לעשייה, ללימוד או לשיחה. אביבה משתדלת להגיע עם ילדיה לסבתא פעמים רבות ככל האפשר, כדי שיוכלו ? מהקטן ועד הגדול ? ליהנות מחברתה וללמוד ממנה כמה שיותר.

יצירתיות ב'יד שרה'

כשיצאה שולמית לפנסיה הקדישה את רוב עיתותיה להתנדבות ב'יד שרה'. כבר ביומה הראשון כפנסיונרית פעלה שולמית להשגת מוניטור חדיש שלא היה בארץ, המתריע מפני סכנת מוות בעריסה. "הורים נאלצו לעשות תורנות, מי נשאר ער ליד הילד", מסבירה שולמית את חשיבות הפרויקט. "עכשיו בזכות המכשיר הזה הם יכולים לישון בשקט, כי המכשיר מצפצף אם הילד מפסיק לנשום".

במשך קרוב לעשרים השנים הבאות היא התנדבה במרץ ביד שרה במגוון תחומים: הדרכת מתנדבים, הקמת משחקיות לילדים מוגבלים ויחסי ציבור. בין השאר הקימה בכמה ערים בצרפת את 'ידידי יד שרה'. על המרץ והיצירתיות בעבודתה יעיד הסיפור הבא: "זקנים רבים מפחדים מטיפולי שיניים. פעם אחת קראתי בעיתון שיש ביפן כיסא מיוחד שהוא טוב לזקנים. אפשר לשכב, ויש רדיו וכל מיני דברים נחמדים. מישהו נידב את זה והביא את זה לארץ בשדכנות שלי. עכשיו זה כבר ענתיקה, אבל אז באו הרבה אנשים לראות את זה, כי זה לא היה רגיל בארץ".

גם כיום, כשכבר אינה מתנדבת, יש לה רעיונות לתחומי פעילות נוספים. "אני חושבת שצריך למצוא פתרונות לנשים צעירות שיולדות ואחרי יומיים הולכות הביתה. צריך לעזור להן. אין מספיק שינה, ואז אין מספיק חלב, הן עצבניות ויש חס וחלילה דיכאון אחרי לידה. אני חושבת שזה הדבר הבא שצריך לעשות, אבל אני כבר זקנה, אז לא כל-כך מקשיבים לי".

נוסף להתנדבותה ב'יד שרה' התנדבה גם בבית החולים 'שערי צדק' במחלקה הגריאטרית ובמשחקייה, "אבל 'יד שרה' זו באמת האהבה הגדולה שלי".

יש זמן גם לסודוקו
גם כיום סדר יומה של שולמית עמוס. מדי פעם היא עוד מבקרת ב'יד שרה' ותורמת מניסיונה. היא מקפידה להוציא מכתב משפחתי אחת לחודש, שבו היא מעדכנת מה קורה עם כל אחד מהילדים, הנכדים והנינים. היא אף מעבירה שיעורים במקום מגוריה ומרצה במקומות שונים בארץ. "אני עסוקה, יש לי דברים לעשות. הנכדים שלי אומרים שאף פעם אי אפשר להשיג אותי בטלפון". גם בריאותה דורשת ממנה השקעה בטיפולים רפואיים, עיסוק שאינו חביב עליה במיוחד, ובהתעמלות.

את הלימודים היא לא זנחה מעולם, וגם כעת היא מקפידה להשתתף בשיעורים שונים. לימודיה חובקים תחומים רבים: לימוד תורה, תולדות עם ישראל, נושאים שונים ברפואה, בד בבד עם לימוד משחקים חדשים. "אני מאוד אוהבת ללמוד. בזמן האחרון למדתי סודוקו וברידג'. זה היה רחוק ממני כמו להגיע לירח".

לסיום, האם יש משהו שאת מתחרטת עליו, או שהיית עושה בצורה שונה?
שולמית שותקת רגע ארוך, ולבסוף משיבה בשלילה. ברוך ה', כל בני המשפחה הנם שומרי תורה ומצוות. היא תולה זאת בשלושה גורמים: סיעתא דשמיא, דוגמה אישית וסביבה טובה ? בתי ספר טובים. "כל הדברים האלה הם חשובים. חשוב מאוד להדגיש את אהבת ה', שכל הבית יהיה 'בכל דרכיך דעהו'. שזה יהיה המסר: אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל".

ואלה תולדות
הבן הבכור של משפחת קטן הוא ד"ר רפי קטן, נשוי לד"ר חיה קטן, שניהם רופאים בבית החולים תל השומר.
הבת השנייה, אסתי, מורה באופקים, בעלה הוא הרב יעקב הורביץ, הוא ראש ישיבה באופקים
דינה, עקרת בית ("תמיד למדה ולימדה"), בעלה ז'ילבר סוחר, מתגוררים בשטרסבורג
הרבנית ברוריה בן שחר, מלמדת באולפנת להבה בקדומים, נשואה לרב יצחק בן שחר, ראש הישיבה בקדומים, מקום מגוריהם
מרים סמואל, מורה, כתבה את הספר 'נשים בתנ"ך', ונשואה לאיב
ציונה גוטליב, מיילדת ב'מעייני הישועה', נשואה לדוד, תלמיד חכם שהיה בעבר יו"ר ארגון הנכים בישראל, גרים בבני ברק

הרבנית ד"ר בת שבע הרשקוביץ, רופאת נשים, נשואה לרב מיכאל הרשקוביץ, גרים בטלמון
הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים, ראש מכון שלמה אומן להוצאת כתבי יד תורניים. נשוי לד"ר חנה קטן, רופאת נשים ומומחית לבעיות פריון
הרבנית אחינעם ברקו, מלמדת במדרשת הרובע ובאולפנת 'תהילה', בעלה הוא הרב אשר ברקו, מראשוני המתיישבים ברובע המוסלמי בירושלים
הרב חננאל קטן, תושב נצרים לשעבר, ראש הכולל 'שמעון הצדיק' ונשוי לאביבה. גרים בירושלים
הרב צוריאל קטן, מורה בבית אל, נשוי למרב, גרים בנריה.