גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 189ראשיהפצה

מנפנפים בהשפלה - דעות

אם היינו עם גאה, היינו לוקחים את האורחים מחו"ל לבסיס חיל האוויר או לכור האטומי, ולא ל"יד ושם" # הרהורים על יום השואה
27/04/06, 00:00
איתי אליצור

אין ספק שצריך לזכור את נרצחי השואה ולהתפלל לעלוי נשמותיהם. אנו צריכים ללמוד את השואה ולהפיק ממנה לקחים. אלא שיש לתהות אם הדרך שבה אנו מזכירים אותה היא נכונה.

כל עוד אנחנו לומדים על השואה, הכל בסדר. אך מדוע אנו מביאים אורחים גויים מחו"ל ל'יד ושם'? הלא ביד ושם רואים את העם היהודי מושפל ומחולל עד עפר. מדוע נרצה אנו להניף על נס את בושתנו? אדם שהושפל לשפל המדרגה וחולל כבודו עד עפר לא יתלה בראש חוצות תמונה המראה כיצד הוא מלחך את העפר. בזאת הוא רק ינציח את חרפתו.

אילו היינו עם גאה, היינו לוקחים את אורחינו לא ל'יד ושם' אלא לכור האטומי בדימונה ולבסיס חיל האוויר בחצרים, למען יכבדונו וייראונו. אבל אנחנו עם מושפל, בשפלותנו גאוותנו.

ומילא עם שהחליט לוותר על כבודו, אבל באיזו זכות אנחנו מוחלים על כבודם של האנשים שנרצחו בשואה? ב'יד ושם' מוצגות תמונות שבהן נראים יהודים במצב מאוד לא מכובד. אין ספק שאיש מהם לא היה מסכים שתמונתו במצב כזה תתנוסס בראש חוצות. אך לא די שהנאצים חיללו את כבודם; 'יד ושם' מוסיפה לחלל את כבודם לאורך שנים, ומציגה את תמונותיהם לקהל הרחב. כי אלה לא בני אדם, אלה מוצגים מוזיאוניים, אובייקטי שואה.

הצגת היהודים במצבם המושפל היא יד ושם למעלליה הרעים של החיה הנאצית, אך איננה יד ושם לנרצחי השואה. אילו רצינו להקים יד ושם לנרצחי השואה, היינו צריכים להראותם לא בבושתם אלא בכבודם, כפי שהיו לפני שהושפלו.
למה? האמת היא שהשאלה הזאת לא חשובה כל-כך. חשוב שנכיר בטעות שיש בדרך שבה אנו מזכירים את השואה, ונתקן זאת. אך עם זאת, השאלה למה אנו נוהגים כך היא שאלה ומסקרנת, ולכן ננסה להשיב עליה.

אין ספק שמאחורי הרצון לפרסם את מה שהיה במחנות עומדת נטייה טבעית מאוד. כל אדם וכל עם שעשו לו עוול נוטה לזעוק את זעקתו באוזני העולם, להוקיע את הרשע ולפרסם את מעלליו הרעים. כל מי שעבר חוויה קשה רוצה לזעוק. אולם דומה שיש כאן משהו עמוק יותר. הציבור בישראל נוטה להתייחס לזכר השואה בחרדת קודש גדולה כל-כך, עד שאי אפשר ללמוד שום לקח מהשואה. כל השוואה לשואה היא חילול הקודש.

נראה שהטעם שבגללו חשוב לנו לקחת כל אורח מחו"ל ל'יד ושם' הוא שבאיזשהו מקום בעמקי לבו של הציוני החילוני, נדמה לו שהשואה היא המקור לזכותנו על ארץ ישראל. לכאורה, אם הטעם להובלת האורחים לאתרים שונים הוא להצדיק את קיום המדינה, כדאי לקחת אותם לחברון, כדי להראות להם שאבותינו קבורים בארץ הזאת. כדאי גם לקחת אותם לשכם, ולהזכיר שכאן נכרתה ברית ביננו ובין הארץ, ועוד ועוד. אבל הציוני החילוני הרי לא יעלה על הדעת לנהוג כן. הוא הרי לא באמת מאמין שהארץ הזאת היא שלנו. הוא שואף בכל מאודו להיות חלק מהעולם הנאור, ולדידו ההסטוריה מתחילה עם יסודו של האו"ם.

מדוע אם כן מגיעה לנו הארץ הזאת? כי אנחנו שפלים, נבזים ומסכנים, ואם לא תהיה לנו מדינה יהרגו אותנו. אין לנו ממש זכות על הארץ הזאת, היא לא באמת שלנו, אבל זכותנו לגזול אותה מבעליה על-פי המוסר הנוצרי של רובין הוד; כיוון שאנחנו קטנים, מסכנים ועשוקים.

נמצא שהציוני החילוני איננו מוכן לקחת את אורחיו לכור האטומי, מאותה סיבה שאינו מוכן לקחת אותם לחברון. כבר אמר מי שאמר שקשה להוציא את היהודי מהגלות, אבל קשה הרבה יותר להוציא את הגלות מהיהודי. הציוני החילוני איננו מוכן לזקוף את ראשו מול הפריץ בגאוה ולומר: "האמת עמי". הוא גם אינו מוכן לזקוף את ראשו ולומר: "היזהרו ממני". הוא מוכן רק לעמוד מול הפריץ בהכנעה ולהתחנן שייתן לו לחיות, כי הוא מבוזה ומושפל דיו.

הציוני החילוני אוהב ללעוג ליהודים שהלכו כצאן לטבח, אבל הוא אינו שונה מהם בהרבה. בשואה היהודים לא העזו להרים ראשם בגאון מול הגוי השולט, והלכו אחריו אף אל המות. בארץ היהודים הקימו מדינה שאינה מעזה לעמוד על שלה בגאון מול הגוי. היא מעזה לצאת נגד גרמניה רק מאז שהעולם ממילא שונא אותה, ואפשר לחסות בצלן של בעלות הברית. קודש הקדשים של המדינה הוא ההשפלה היהודית ב'יד ושם'.

יש אנשים שעומדים מול העולם בגאון ומביעים את אמונתם וצדקתם, ויש אנשים שחושפים לראווה את מומיהם ופצעיהם ומבקשים רחמים. מסתבר שמדינת ישראל בחרה בדרך השנייה.