בשבע 191: הוי ארצי:

חגי סגל , י"ג באייר תשס"ו

עיתונאי מגוייס

באחת מהכתבות הרבות שעסקו השבוע בתיאודור הרצל, לרגל אירועי יום הולדתו, הובלטה עובדה נשכחת: מצוקות פרנסה אילצו אותו להמשיך בעבודתו העיתונאית במקביל לעיסוקיו הציוניים. בפרספקטיבה היסטורית העובדה הזאת רק מעצימה את סגולותיו של האיש המופלא: גם עיתונאי, גם בעד המדינה.

למה מי מת?

נפילת עזה בידי החמאס וכתישת הנגב המערבי בטילי קאסם מביכות מאוד את אגף ההסברה של השמאל. קשה לו להתכחש לדמיון המופלא שבין המצב העגום הזה לבין התרעות הימין ערב ההתנתקות. הדיו שבהן נכתבו עוד לא יבשה. בארכיבי התקשורת האלקטרונית טרם הצטבר אבק על קלטות השמע והווידיאו שמכילות אותן. במקומות רבים בארץ עדיין מתנוססות כתובות "היכונו לביאת הקאסם" או "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף". אפילו לשוחרי נסיגות מושבעים ברור שסיום "הכיבוש" בעזה לא רק שלא הקטין את התשוקה הפלשתינית לפגוע בנו, אלא דווקא הגדיל אותה.
ברם, באגף ההסברה של השמאל לא ממהרים להודות בטעויות.הודאה כזאת עלולה לחבל קשות בסיכויי המימוש של ההתכנסות ולטרוף את ההזדמנות הנפלאה לעקור, לאבד ולהשמיד בהקדם עשרות התנחלויות נוספות. על כן התנסח לו בשבועות האחרונים טיעון שמאלני חדש להצדקת ההתנתקות. הוא אומר שמאז יציאת גוש קטיף לא נפל בעזה אף לא חייל אחד או אזרח.
מדובר, כמובן, בטיעון קלוש. ראשית, ברור שאם אנחנו לא נמצאים במקום מסוים, אין לנו שם הרוגים. אם ניעתר להמלצותיו הנרגשות של נשיא אירן, ונתפנה מכאן חזרה לתפוצות הגולה, נוכל לחסוך חללים בכל הארץ, לא רק בגיזרת עזה. לפי אותו הגיון אפשר גם להשבית כליל את התנועה בכבישי ישראל, ולחסוך מאות הרוגים מתאונות בשנה, או לבטל את מוסד הנישואין ולמגר בכך כליל את תופעת הגירושין.
שנית, זה לא מדויק לקבוע שמאז סוף הקיץ לא היו לנו חללים בעזה. אמנם ברצועה עצמה לא נפלו חללים ישראלים מאז סוף הקיץ, אבל ממש בשוליים כן נפלו. סלאם אל זידאת משבט אל עזזמה ובנו הצעיר חאלד נהרגו לפני פחות מחודשיים כשנגעו בנפל של פגז מרגמה, שנורה לשם כמה ימים קודם משטח עזה. אבל הם בדואים, אתם יודעים, ואפילו התקשורת השמאלנית אינה מתרגשת מאסונות כאלה. זה גם קרה ממש ביום הבחירות, וזאת היתה עוד סיבה טובה להצניע את האסון.
שלישית, לא מומלץ להשעין טיעונים וכחניים על נסים. הרי בכל רגע עלול טיל קסאם תועה לחרוג מסטטיסטיקת הפספוסים המפוארת של מחבלי עזה ולפגוע בול בריכוז אוכלוסין כלשהו בנגב המערבי. בערב פסח התפוצץ בקיבוץ יד מרדכי טיל קאסם ליד חדר האוכל, ורק בדרך נס לא היו עשרות נפגעים. בעבר הרחוק יותר, לא כל-כך רחוק, גרמו טילי קאסם לפגיעות רצחניות בשדרות ובנתיב העשרה.
והעיקר: עקומת השכול, חשובה ומדאיבה ככל שתהיה, איננה המדד היחיד למצב הבטחון הלאומי. עצם ההפגזות הבלתי פוסקות על שטחנו היא פגיעה קשה בבטחון ובחוסן הלאומי. התושבים שם חיים בחרדה גדולה, חרדה המשתקפת בדברים נרגשים שפרסם השבוע ראש מועצת שער הנגב, אלון שוסטר, בעלון המועצה: "התרעות 'שחר אדום' מרעידות לבבות בשעות הלילה והיום. נסיונות פיגוע הם לחם חוקנו. מצב עניינים מתמשך זה הינו בעל השפעה שהולכת ותופסת תאוצה על החלטת משתכנים וסטודנטים להגיע לכאן ועל החלטות אנשי העסקים לייצב את עצמם במקומותינו". הוא קבע שהמשך ההפגזות הוא "מרשם לאובדן מתגבר של תחושת הביטחון באזור אסטרטגי עבור מדינת ישראל".
שוסטר תובע מהממשלה החדשה למגן את ישוביו, אבל ברור שהמיגון לא יציל את היישובים שם מדימוי של אזור מלחמה. גם אין מיגון שיוכל להציל את הארובות והטורבינות של תחנת הכוח באשקלון. כשהפלשתינים יצליחו לפגוע בה יום אחד פגיעה משמעותית, יהיה קשה מאוד להתנחם בעובדה שאף אחד לא נהרג.

ענישה קולקטיבית

"המתנחלים עקרו עצי זית", בישרה ביום א' השבוע כותרת קטנה ב'ידיעות אחרונות'. בגוף הידיעה לא היה בדל הוכחה שמתנחלים כלשהם אכן עקרו עצים, רק עדות של פלשתיני אחד, אבל היא הספיקה לעיתון של המדינה להרשיע במשפט בזק את כל המתנחלים כולם. העורך לא הסתפק בניסוח מאופק קמעה, כמו "מתנחלים עקרו עצי זית", אלא הקפיד להוסיף את ה"א הידיעה: "המתנחלים עקרו עצי זית".
בניגוד לעבר, אפילו המתנחלים עצמם כבר לא מתרגשים. כמו יהודי הגטאות בשעתם, גם הם התרגלו לכרוניקה העיתונאית הזדונית הזאת. המתנחלים עקרו, המתנחלים השתלטו, המתנחלים פלשו. כותרות מכלילות מהסוג הנקלה הזה, אשר לקוחות מהלכסיקון האנטישמי הישן, אופייניות מאוד לטיפול העיתונאי במתנחלים או בחרדים. התקשורת מתייחסת למגזרי הענק הללו כאישיות משפטית ומוסרית אחת. דוס אחד יחטא ועל כל העדה יצא הקצף העיתונאי.
לעומתם, החילונים, השמאלנים ואפילו הערבים לא סובלים אף פעם מהכללה דומה. כל אחד שם אחראי רק לשטויות ולחטאים של עצמו. ב'ידיעות אחרונות' לא התפרסמה מעולם כותרת בנוסח "הערבים רצחו יהודי" או "המוסלמים הפציצו את מגדלי התאומים". גם לא "הקיבוצניקים אנסו קטינה". איש בחטאו יופלל.
מי שמשתתף בדיונים פומביים בענייני תקשורת ודאי שם לב שעיתונאים מאוד לא אוהבים כשמדברים אליהם בלשון רבים ("אתם"). למרות גינוניהם הקולקטיביים, הם נרתעים מכל שיוך קבוצתי. מנקודת תצפיתם העכורה, רק חובשי הכיפות דומים אחד לשני כמו שתי טיפות מים.

הפיליפינים זה כאן

בנאום ההשבעה שלו הסביר ראש-הממשלה שבלי התכנסות לא נוכל לבלום את הסכנות הדמוגרפיות האיומות הנשקפות לעם היהודי בארצו. השבוע פתח שר הפנים החדש, רוני בר-און, במהלך חקיקה מזורז לאיזרוחם של ילדי עובדים זרים שלא נולדו בישראל. האם גם המהלך האנטי דמוגרפי הזה יוגדר בקרוב כ"חבל הצלה לציונות"?