בשבע 191: מלחמת הקרשים

אסתי רמתי , י"ג באייר תשס"ו

שכבתי על צד על המדרכה וחשבתי לי מחשבות עגומות. רק אתמול עמדתי זקוף וגאה בסלון של משפחת אקרמן – והנה אני זרוק ברחוב עם רגל שבורה ומחכה למשאית האשפה שתיקח אותי. נו טוב, חשבתי, לפחות אהנה בינתיים מהשמש...

אך החיים מלאים הפתעות. בעוד אני שקוע במחשבות, ילד מתולתל נעצר לידי והביט בי בשמחה. "וואו, זה יהיה מעולה למדורה שלנו!" הוא אמר בקול. "אבל אני לא יכול לסחוב את זה לבד. אני אלך לקרוא למרדכי ולחבורה!" ותוך רגע הוא נעלם.

והנה, לא חלפה דקה ושני ילדים חדשים הופיעו. חשבתי שאולי זה המרדכי הזה, אבל הבנתי מיד שלא. "אביתר, תראה מה יש כאן!" התפעל אחד מהם, "שולחן למדורה! "
"אחלה!" אמר השני, "אבל הוא כבד. בוא נלך לקרוא לחנן וליוחאי וניקח את זה למחנה". וגם הם נעלמו בריצה.

"לא ייאמן", חשבתי לעצמי באושר. "אני רואה שאני ממש מבוקש!"
בינתיים חזר הילד המתולתל, ואיתו שלושה חברים ועגלת סופרמרקט. הם ניסו להרים אותי ולקשור אותי לעגלה כשגם אביתר וחברו הופיעו, ואיתם (כנראה) חנן ויוחאי.
"הי!" צעק אביתר על החבורה של המתולתל, "השולחן הזה שלנו! אנחנו ראינו אותו ראשונים! רק הלכנו לקרוא למישהו שיעזור לנו!"

אני רציתי לומר לו שדווקא המתולתל ראה אותי ראשון, אבל איך יכולתי? בכל אופן, הילדים התחילו לריב ולצעוק – היו אפילו כמה מכות! תאמינו לי, ממש נבהלתי. בסוף החבורה של מרדכי נצחה, והם סחבו אותי בקושי רב עד שהגענו לערמה גדולה של קרשים במחסן של בניין.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. מאוחר בלילה שמעתי לחישות. "הנה המחנה שלהם, אביתר!" שמעתי קול. "ידעתי שנמצא! עכשיו בוא ניקח חזרה את השולחן!" בשקט בשקט הם העמיסו אותי על עגלת ילדים שבורה וגלגלו אותי במורד הרחוב. היה קשה לראות לאן הולכים בגלל החושך, אך בסופו של דבר הונחתי מאחורי שיח גדול במגרש ריק.

ביליתי לילה נעים בחברת שידה שבורה וכורסה הרוסה, אך מסתבר שעדיין לא הגעתי למנוחה ולנחלה... בצהריים, מי הופיע? הילד המתולתל ושני חברים! וכשהם ראו אותי, הם ממש התרגזו. "חצופים, לגנוב לנו מהמחסן!" כעס המתולתל. "אנחנו נראה להם!" שוב מצאתי את עצמי על עגלת הסופרמרקט, יחד עם עוד כמה קרשים מהערמה ("הגונב מגנב פטור", שמעתי את אחד מהם אומר). הפעם התגלגלנו לפינה מוסתרת בחצר של בית. "נראה אותם מגלים את המחבוא שלנו עכשיו!" אמר המתולתל, והילדים הלכו.

ואתם חושבים שזה הכל? מובן שלא. החבורה של אביתר גילתה את המחבוא מהר מאוד, ומצאתי את עצמי שוב במקום חדש. אני אומר לכם, כבר הייתי מבולבל לגמרי.
"מה אתם רוצים ממני?" רציתי לומר להם. "תראו כמה קרשים יש לכם! למה לריב עלי ככה?"
בליל ל"ג בעומר מצאתי את עצמי יחד עם השידה השבורה בערמה של אביתר. "אותנו לא שורפים עכשיו", אמרה השידה. "אותנו ישרפו בהמשך הלילה. יהיה לנו חם ונעים!" אך אני הרגשתי רע – החבורה השנייה עשתה מדורה לידינו, והמבטים שהילדים שלחו זה בזה לא היו ידידותיים במיוחד... "חבל שנשברתי", אמרתי לשידה. "היה הרבה יותר נחמד להיות בסלון של משפחת אקרמן מאשר לגרום למריבות כאלה!"

השעות חלפו, הקרשים שלידי נלקחו אחד אחד, גם השידה כבר הלכה – ורק אני נשארתי. כבר כמעט נרדמתי מרוב שעמום כששמעתי קול. "הי, שכחנו לשרוף את השולחן!" אמר מישהו. "אין טעם עכשיו", פיהק אביתר. "זה יעשה אש ענקית וכבר כמעט בוקר... יאללה, בואו נלך הביתה".
והם כיבו את המדורה והשאירו אותי לבד במגרש, לחכות לל"ג בעומר הבא.