בשבע 191: שוברי גלים

מי שחשב שמהפכת הרדיו הדיגיטלי תפתח את השמים לכל אותם מגזרים שנותרו ללא אמצעי ביטוי, דוגמת ערוץ 7 – עלול להתבדות.

עפרה לקס , י"ג באייר תשס"ו

נייר עמדה שהגישה הרשות השניה, ממליץ להנהיג משטר זכיונות, כך שמספר התחנות יהיה מוגבל ומי שיחליט מי יזכה לשדר תהיה, איך לא, הרשות השניה. ההחלטה הסופית נתונה בידי שר התקשורת הטרי, אריאל אטיאס מש"ס, אך גם בערוצי הקודש לא מטפחים אשליות.

"פתח שערי שמים", מבקשים תת-מגזרים כבר שנים ארוכות, בכל פעם משר או שרת תקשורת אחרים. הקבוצות הללו: חלקן אינן מיוצגות בכלי התקשורת הקיימים, אחרות בעלי אינטרס כלכלי וגם עמותות, רוצות לעלות לאוויר ולהגיע לאוזניו של המאזין הישראלי. פעם אמרו שאי אפשר, שלשמים יש גבול ושתדרי הרדיו הם משאב סופי. את התדרים הקיימים ניתן היה להקצות, בשל כך, רק לשידורים ציבוריים שיפנו אל כולם. השאריות חולקו במכרז למספר מועט של תחנות אזוריות או כאלה הפונות אל קהל יעד מסוים. זהו.

עד לא מזמן, זו היתה המציאות. קראו לה העידן האנלוגי. אבל לפני כמה שנים התפתחה טכנולוגיה חדישה המאפשרת את השימוש בתדרים רבים מאוד על הסקלה ובאיכות שידור גבוהה הרבה יותר. בהתחלה נשמעה המצאת הרדיו הדיגיטלי מופרכת כמעט כמו האינטרנט, המחשב הנייד והמסרונים. אבל אז הוא החל לפעול במדינות באירופה ובארצות הברית.

המון ניג'וז מצד הפוליטיקאים שליוו את ערוץ 7, ושידור עקשני למרות פשיטות חוזרות ונשנות של הערוצים החרדיים, הערבים והרוסים, קידמו את הטכנולוגיה הזו לישראל, והיא כבר ממתינה בהתרגשות מחוץ לדלתו של שר התקשורת החדש, אריאל אטיאס.

לפני שכבוד השר מזמין את הטכנולוגיה פנימה, הוא אולי יופתע לראות שלפי העמדה שגיבשה הרשות השנייה העידן הדיגיטלי לא ישחרר את כלב השמירה של הדמוקרטיה מהקולר החונק של האכיפה והפיקוח. לפי הרשות, גם כאן זכות השידור תהיה לבעלי זיכיונות. הרשות היא שתחליט מי יזכה לשדר ומי לא והשיטה תהיה מכרז, לפחות בשנים הקרובות. מספר המבקשים לשדר, הם אומרים, גדול ממספר התדרים המוצעים. ויש מי שטוען שמסקנותיהם של אנשי הרשות נובעים מאינטרסים אישיים ותו לא.

ערוצי הקודש סקפטיים
מפלגת ש"ס זכתה השבוע לאייש את כיסא שר התקשורת. המשרד הזה, שכבר שנים רוצים לבטל אותו ולהקים תחתיו רשות לאומית לתקשורת, ממשיך להחזיק כיסא ומנכ"ל, עוזרים ופקידים, ובעיקר המון כוח. לא מדובר 'רק' בשליטה בנתח נרחב מן המרקחת התקשורתית, אלא גם בעסקאות ענק בין חברות גדולות, שמגלגלות כסף רב. ש"ס רצתה את התיק הזה מאוד, וכשקיבלה אותו היו שצקצקו בלשונם וניבאו שכעת שר התקשורת חדש יכשיר בתחילה את ערוצי הקודש וכצעד שני יצמצם עד מאוד את שידורי הפורנוגרפיה בטלוויזיה ובסלולר. אסון, פשוט אסון.

המעניין הוא, שאנשי 'ערוצי הקודש' סקפטיים לחלוטין. הם אינם חסרי אמונה בכוחותיו של השר החדש, חלילה. הם פשוט למודי ניסיון. בכוחות מדולדלים מאוד (מעשרות תחנות הם היום רק שלוש, ואחת מהן בלבד משדרת באופן רציף לכל הארץ), וממקום מושבם כמעט במחתרת הם צוחקים בציניות על התסריט הוורוד שמוצג להם, שלפיו הם יהפכו ללגיטימיים. משרד התקשורת, רק נציין, מקפיד לשלוח לעיתונאים כמעט מדי שבוע נתונים המפרטים את מספר התחנות הפיראטיות שנסגרו ואת מספר המשדרים שהוחרמו.

"אטיאס לא יספק את הסחורה. אולי הוא ירפה מעט מסגירת התחנות, אבל הוא צריך לתת 'דמי לא יחרץ' לעוד גורמים. ייתכן שהוא יעזור לאנשי ש"ס לנצח במכרז הארצי לרדיו התורני-ספרדי. זה הכל", אומר משה נמני, הבעלים של 'הקו החרדי' (חדשות חרדיות בסלולרי) ושדרן באחת התחנות. "את היחידה המיוחדת במשרד התקשורת שהוקמה כדי לסגור תחנות פיראטיות הוא לא יוכל לסגור".
בעליה של אחת התחנות, גם הוא אינו משדר אופטימיות: "ציפיות? אין לנו ציפיות מאף אחד. שרק לא יהרוס. בשבוע וחצי האחרונים לקחו לנו 12 משדרים, שכל אחד מהם עולה מעל 25 אלף שקלים. כנראה אולמרט ניסה ללחוץ על ש"ס להיכנס לקואליציה דרכנו. אנחנו מרגישים נרדפים".

בפסח האחרון, מספרים השדרנים, עצרו אדם שהחזיק משדר על גג ביתו. במקרה אחר היתה פריצה לאולפן באמצע שידור, נעצרו אנשים ונלקח ציוד. אנשי ערוצי הקודש מאשימים את 'רדיו קול חי' ברדיפה. הם טוענים כי התחנה, שהם קוראים לה חילונית במסווה של חרדית, בולשת אחריהם ומתלוננת למשטרה. "אנחנו חושבים", ממשיך בעל התחנה, "שלא מספיק שתהיה רק תחנה אחת תורנית-ספרדית, כי אז מי שיזכו יהיו בעלי ההון. יש המון גוונים לציבור הדתי, וכולם צריכים לקבל ביטוי. לנו אין טלוויזיה כמו לציבור החילוני, שיש לו כמה עשרות ערוצים ועוד 5-4 תחנות ברדיו. כלי הביטוי היחיד שלנו הוא רדיו. אנחנו לא רוצים הכשרה מאף אחד, אנחנו רוצים שמים פתוחים. שכל מי שרוצה יבוא וישדר".

הטכנולוגיה כבר כאן
'שמים פתוחים' הוא מושג שמדברים עליו כבר למעלה מעשר שנים. ועדת פלד, שמינתה לימור לבנת כשרת התקשורת עוד בתשנ"ו, המליצה להנהיג בישראל מדיניות תקשורתית שלפיה כל הרוצה לשדר יזדקק לרישיון, כלומר לענות על תנאי סף מסוימים בלבד.

מאז שפרסמה הוועדה את הדו"ח שלה התקבלו כמה החלטות המבקשות לפתוח את שמי מדינת ישראל לשידורים. בתחום הטלוויזיה היתה התקדמות רבה: כבלים, לוויין, ערוץ 2 וערוץ 10. ברדיו הוקמו תחנות אזוריות, אבל השידורים הארציים נותרו בידי גופים ממשלתיים בלבד: קול ישראל וגלי צה"ל. גם הערוצים הייעודים שמבקשים להקצות היום ביהודה ושומרון (מיני ערוץ 7) או רדיו ארצי תורני ספרדי (תחנה פיראטית מוכשרת כדין) אינם מספקים את המענה לכל מי שמרגיש שהוא אינו מוצא את מקומו על הסקלה.

פתיחת השמים לשידורי רדיו קרובה היום יותר מתמיד, בשל טכנולוגיית הרדיו הספרתי או הדיגיטלי. הטכנולוגיה הזו צפויה לחולל מהפך בתחומים רבים. איכות השידור שהיא מציעה דומה יותר לשמיעת דיסקים ופחות לשמיעת דיבור ב'ווקי טוקי'. המיקום על הסקלה יהיה אחיד: אדם מן היישוב שייסע מדימונה לחיפה יוכל לשמוע תחנה אחת כל הדרך, מבלי לחפש כל כמה קילומטרים את התחנה שהלכה לו לאיבוד. אנשים יוכלו לשמוע מה שהם באמת רוצים, כי היצע התחנות יהיה גדול יותר. להאזנה ילוו גם תכנים נוספים שיגיעו אל הצג של המכשיר, כמו העברת נתונים, מולטימדיה ועוד.
החברות המבקשות לפרסם ברדיו יוכלו להגיע לקהל מצומצם ומכוון יותר ומבלי לשלם הון עתק, וכמובן, מעבר לכל אלה, תהיה אפשרות ביטוי לכל מי שמבקש להשמיע את קולו. מן מטבע שחוק שבשמו הומצאה התקשורת.

המעבר החד הזה לעולם אחר של רדיו, לא רק מבטיח הבטחות אלא גם מעלה שאלות רבות: מה יעלה בגורלן של תחנות הרדיו האזוריות, שהקימו תשתית שידור וזכו במכרז שעדיין תקף? מה יהיה חלקו של השידור הציבורי, זה שבעולם אידיאלי אמור לשקף את המסורת, הערכים והתרבות של מדינת ישראל, גם אם כוחות השוק סוחפים לכיוון אחר? מי ירכוש את מכשירי הרדיו היקרים הללו, ומה יהיו הקריטריונים לקבלת רשיון שידור? מי יפקח על הפרסומות והתכנים, והאם בכלל יש צורך בכך?

אשתקד העלתה הכנסת את אזרחיה שלב נוסף בסולם העולה אל 'השמים הפתוחים'. היא ביצעה תיקוני חקיקה בחוק הרשות השנייה, ושם קבעה כללים המפרידים בין בוני התשתית לשידורי רדיו דיגיטלי למשדריו, יוצקי התוכן. הראשונים ייבחרו במכרז, כך קבעה. לשניים יינתן רשיון. הכנסת קבעה בחוק מי לא יכול לקבל רישיון, מה יחזיק את בעלי התחנות ועוד. כדי שהדברים לא יתבדרו ברוחות הביורוקרטיה, קבעה הכנסת לוח זמנים שכבר עבר.

רישיון או זיכיון?
החוק חוזר ונוקט במושג 'רישיונות', ומקרב את הימים שבהם יהיה הרדיו משהו שדומה יותר לעיתון, שבו כל מי שרוצה (אם הוא לא ממש פושע) יכול להתחיל לכתוב, להדפיס ולהפיץ. אבל את השמחה הגדולה של שוחרי הדמוקרטיה א-לה-אמריקה גדע המחוקק, בהוסיפו סעיף קטן אך משמעותי. בסעיף 72א (א3) לחוק הרשות השנייה קבעה הכנסת: "השר יורה לאחר התייעצות עם המועצה... אם רישיונות לשידורי רדיו... יינתנו בידי המועצה בדרך של מכרז או ללא מכרז. הוראה כאמור תינתן בהתחשב באומדן בדבר מספר הבקשות שיוגשו למתן רשיונות, כאמור, ביחס למספר התדרים שיוקצו לצורך זה ובשיקולים של קידום התחרות ושל טובת הציבור".

כלומר, ייתכן שהשמחה מוקדמת, ובעצם העידן הדיגיטלי אינו מבטיח רשיונות אלא זיכיונות בלבד, שוב. הכל תלוי בהחלטת שר התקשורת, שאמור להתייעץ עם הרשות השנייה. ייתכן שבעצם שוב תהיה הגבלה, שוב מכרז, שוב יד שקובעת מי כן ומי לא ומהם צרכיהם של אזרחי המדינה.

ואכן, הרשות השנייה החליטה לבדוק את הנושא ברצינות. אנשיה עמלו במשך חודש וחצי על דו"ח המציג את הנושא מהיבטים שונים, בוחן מה נעשה בעולם בתחום הזה, בודק מה יעלה בגורלו של השידור הציבורי ושל התחנות האזוריות בעידן שבו תהיה תחרות חופשית ונוגע בהיבטים משפטיים חקיקתיים ואחרים. מטרת המסמך היתה להוות נייר עמדה ראשוני, שעל גביו יוזמן הציבור לומר את דברו, גם כדי ללמוד מדעות שאינן נשמעות תמיד בתוך הרשות פנימה, ואולי בעיקר לבחון את רמת הביקוש שתהיה למקומות המתפנים על הסקלה. נוסף לכך ערכה הרשות סקר וקבוצות מיקוד, וקיימה דיונים בנושא.

בשימוע הציבורי שערכה הרשות היא קיבלה כ-40 פניות מאנשי הרדיו האזורי, מאנשים המעוניינים להגן על זכויות היוצרים שלהם, מיזמים, מארגונים ועמותות ומסתם מתעניינים. הללו התייחסו למגוון הנושאים העומדים על הפרק, והיוזמות היו מגוונות. היו שבישו להקים רדיו לקטנטנים, והיו שביקשו להקים ערוץ שכולו ספורט. אחרים ביקשו להקים ערוץ לקירוב לבבות בלי אינטרס כלכלי והיו שביקשו להקים ערוץ מוסיקה שיפעל על דמי מנוי. עלה הרעיון להקים תחנה שתשכיר שעות מסוימות ביממה לגופים שונים שישדרו דברים שונים. היו שביקשו להכניס את תחנות הרדיו הוותיקות לשידור רק אחרי תקופה של שידורים ברדיו הדיגיטלי, כדי לתת לתחנות החדשות יתרון. כמעט כולם ביקשו פטור, או קרוב לכך, מתמלוגים לאומנים, ואילו ארגון אומני ישראל ביקש להתנות רישיון לשדר בהתחייבות לשלם תמלוגים. יש שאמרו שבכלל כדאי לחכות ולראות מה קורה בעולם לפני שיתחילו לעשות כאן מהפכות, ועוד ועוד.

מבליל הקולות האלה, מהסקר וממבחן ההיתכנות הכלכלית, גיבשה הרשות השנייה מסקנות. לפני כמה ימים קיבל שר התקשורת היוצא, אברהם הירשזון, את עיקר העיקרים של ההמלצות, ולפיהן מדיניות משרד התקשורת תהיה של כזו של מתן מכרזים ולא רשיונות.

שאלה של רייטינג
מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה, מסביר את ההחלטה באומרו שבתקופה הראשונה של הרדיו הדיגיטלי הביקוש להקמת תחנות יהיה גדול על ההיצע. "אם היינו הולכים על מדיניות של רישיונות, זה היה חוסם כוחות שאינם מביאים עמם די רייטינג על הסקלה הדיגיטלית. עולים מאתיופיה, קבוצות ערכיות כאלה ואחרות, לא יוכלו לבוא לידי ביטוי".

לדברי שקלאר, החוק משריין לתחנות הרדיו הקיימות, קרי האזוריות, 'קול ישראל' "על שלל תחנותיו" ושתי התחנות של גלי צה"ל מקום על הסקלה. "נשארו 20 ערוצים בשלב הראשון".
מדוע לא לנצל את העת הזאת ולעשות מהפכה כללית ברדיו, ובמסגרתה לצמצם מאוד את 'קול ישראל', להפוך את גלי צה"ל לתחנה מסחרית וכו'? כך יהיה גם יותר מקום על הסקלה.
"ייתכן מאוד שאם תהיה תחנה דיגיטלית באמהרית, לא יהיה לזה מקום גם ברשות השידור. אבל אני חושב שצריך לשמר 4-3 תחנות ציבוריות. רשת ג' למשל. בטווח הארוך, כשהרדיו הדיגיטלי יתחיל לתפוס, אפשר יהיה לחשוב מה הלאה. אז גם יהיו 20 תחנות נוספות".
אבל בעידן של ריבוי ערוצים השידור הציבורי ממילא ייחלש.
"זה נכון. ויש מחיר לכך שהשידור הציבורי ייחלש, כמו ערוץ 1 מול הערוצים המסחריים. אבל אי אפשר לעצור את הגלגל הטכנולוגי, ויהיה צורך לחזק את השידור הציבורי. אני חושב שהציבור רוצה להרגיש שייך ולחוש את הדופק הציבורי במדינה.

"השאלה היא רק אם 'קול ישראל' לא תיסחף למרוצי רייטינג לטווח ארוך כדי לממן את עצמה בעידן של תחרות גוברת והולכת. אם זה יקרה, היא תפסיק לשדר תכניות חברתיות ושירים עבריים דלי רייטינג. ואז אולי יהיה צורך למצוא דרך לשריין לה לא רק מקום על הסקלה אלא גם דמי קיום, כך שהיא תהיה משוחררת מן התלות בפרסומות".

גם גורלן של התחנות האזוריות מוטל בספק. מצד אחד הן יפסיקו להיות אזוריות וייקלטו בכל הארץ, וייתכן שכל האוריינטציה שביקשו לתת להן, כמלכדות קהל מסוים, תלך לאיבוד. מצד שני, מאמין שקלאר, מי שרגיל לשמוע את תחנת הרדיו של אילת עדיין יתעניין בנעשה בסביבת מגוריו. "זו אחת הבעיות שהטכנולוגיה בכלל מציבה לפתחנו. היא הופכת את כל העולם לכפר גלובלי אחד קטן. אבל צריך לזכור שלמרות שאדם יכול לראות היום בטלוויזיה שלו חדשות מכל העולם, הוא עדיין מעדיף לצפות בחדשות המקומיות, וייתכן שזה גם מה שיקרה כאן".

בעידן הדיגיטלי צפויות התחנות להתפרנס מפרסומות וממכירת תוכן שיווקי, ויש כאלה שרוצות לשדר ללא מטרת רווח. האם כולם יתפרנסו בכבוד במדינה כל-כך קטנה ודלת אוכלוסיה כמו ישראל?
שקלאר נותן את דוגמת העיתון: "בעיתון מי שמחזיק את עצמו שורד. יש עיתונים גדולים יותר ופחות, וכך זה יהיה גם בעידן של רדיו דיגיטלי".

שקלאר שב ומסביר שההחלטה ללכת על זיכיונות ולא על רשיונות היא בגלל המצב הקיים היום, של היצע הגובר על הביקוש, ובשל הצורך בהגנה על חופש הביטוי גם לקבוצות שאינן עתירות ממון. העובדה שהמחוקק קבע כי חברות מסוימות יבנו את תשתית ההולכה וחברות אחרות הן אלו שייצקו את התוכן לשידור (תוך תשלום לגוף שבבעלותו התשתית) תגרום לכך שהמוליכים ירצו להשתכלל וליצור כמה שיותר ערוצים, כדי להגביר את הרווח שלהם – מה שיביא במהירות לשוק של רישיונות ולא של זיכיונות. בכל מקרה, הוא מבטיח, הכוונה היא לפקח כמה שפחות על התכנים.
כאשר קבעתם שיהיו זיכיונות ולא רישיונות, בעצם קבעתם שאתם תקבלו עוד נתח מן העוגה התקשורתית. יש לכם היום ערוצי טלוויזיה ורדיו אזורי, ועכשיו עוד תחנות לפקח עליהן...
"מה רע בזה שהכל בידי גוף אחד? הרי גם כשתוקם הרשות הלאומית לתקשורת הכל יהיה מפוקח בידי גוף אחד".

"הכל אינטרסים"
"נותנים לחתול לשמור על השמנת", זועם יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, פרופ' אלי פולק. לדבריו, מסקנות הרשות השנייה מוטעות ומוטות, בראש ובראשונה בשל העובדה שבעידן של רישיונות לא יהיה צורך בפיקוח הדוק על המשדרים, ובמדיניות של מכרזים הרשות תאצור אצלה הרבה כוח.
"בעידן של רשות לאומית לתקשורת", תוקף פולק את דבריו של שקלאר, "יש מדיניות כללית המסדירה את השידורים בכל התחומים ולא מתערבת. אנשי הרשות השנייה פשוט אינם יודעים מהו חופש ביטוי. אני לא מאמין למילה אחת מהמסקנות שלהם, משום שהם כבר הוכיחו את חוסר אמינותם. הם אומרים שמאות אנשים פנו אליהם כדי לקבל תדרים? מיהם המאות ומה בדיוק שאלו אותם?"
פולק היה רוצה לראות שינוי כללי במפת הרדיו של ישראל. לדבריו, יש לפנות את המקום שתופסים תדרי 'קול ישראל' על הסקלה, ואת המגה-הרץ השלם שהם תופסים היום ניתן לנצל לכמה וכמה ערוצי רדיו חדשים, ברישיון.

"לרשות השנייה יש שני אינטרסים חזקים מאוד. הראשון הוא מתן הגנה לתחנות הרדיו האזוריות, והשני הוא הגנה על ג'ובים. כל זה במקום להגן על האינטרס הציבורי של חופש הביטוי".
פולק מציע לשר התקשורת החדש לעקוף את הרשות השנייה ולהקים ועדה לשלושה חודשים שתמצא את הדרך לעשות את מה שהכנסת אמרה: להעניק רישיונות ולא זיכיונות.
בבואו של אטיאס לאמץ את הרעיון של פולק, עליו רק לזכור כי לפני כמה חודשים הוקמה בתרועה גדולה ועדה ברשות שדרנית הרדיו הוותיקה כרמית גיא. הוועדה קיבלה מנדט משרת התקשורת לעשות בדיוק את מה שפולק רוצה שהוועדה החדשה תעשה: לבחון את מפת הרדיו החדשה בעידן הדיגיטלי. עם הקמת הוועדה התגלו שני דברים: הראשון, שלא משנה מי יהיו חברי הוועדה, בנושא הטעון הזה כל אחד נתפס כמוטה. התובנה השנייה היתה שהרשות השנייה כבר עשתה את העבודה.
ועדת גיא לא תתכנס שוב, והיא ממתינה ל'חותמת סגירה' מאת השר החדש. מצד שני, אם הוא לא יקים ועדה כלשהי, אפילו בנושא כדאיות האסימונים בעידן הטלכרד, איזה מין שר תקשורת הוא יהיה?
ofralax@walla.co.il