בשבע 191: הוזי המדינה

הסכינים הגלויות של הערבים משכנעות אותי יותר מהחיוכים הצבועים שלהם ושל העולם. אתם יכולים לקרוא לי הוזה.

רבקה-יפה , י"ג באייר תשס"ו

בימים אלו, שאחרי יום השואה ויום העצמאות, החרדה הקיומית שבי תופסת תאוצה. אגיד את זה במילים הכי ברורות: אני חוששת שיום אחד הערבים יצליחו להתגבר עלינו. הם ישחטו אותנו, ישפדו אותנו, ינקרו את עינינו, יענו את בנינו ויאנסו את בנותנו. לזרוק אותנו לים זה יהיה לוקסוס לעומת מה שיקרה לנו, אם הם רק יצליחו לנצח.

אף אחד לא ישכנע אותי שאני סתם הוזה. צרובות בזיכרוני מספיק דוגמאות מהמציאות. טבח חברון, סברה ושתילה, פרעות תרפ"ט, שלהבת פס, רועי רוטברג, הנערים מתקוע – ואלו הן רק דוגמיות לשנאה הפתולוגית ולתאוות הרצח החוליגנית שהם מסוגלים לה.

אינני זקוקה לכך שהנשיא בוש יזכיר לי להתייחס ברצינות לאיומים של נשיא אירן, אחמדינג'אד. רק לאחרונה סיפק לי מותו של פרופסור נאמן די והותר אזכורים לחששות שהוא הביע השכם והערב, בכל ראיון. מדען האטום הרציונלי, שהיה גם ראש אמ"ן ויועץ ביטחוני, מעולם לא השתכנע שהקשקוש הסהרורי-נאיבי על שלום עם הערבים יש לו על מה לסמוך, והוא היה מספיק מעורה ומפוכח כדי לדעת איפה אנחנו חיים. במשך כל שנות שירותו הציבורי לא חדל פרופ' נאמן להזהיר מפני סכנה מוחשית לאובדננו, והיו בידיו נתונים מצמררים, כולל התחמשותה המסוכנת של מצרים 'ידידתנו'.
התיאוריה שהשכלה ורווחה כלכלית יגרמו לשכנינו להסתפק בחיים בורגניים שלווים לצדנו אינה עובדת עלי. זה לא קורה למשכילים באוניברסיטת ביר-זית, וזה לא קרה לעמי אירופה המתורבתים שרצחו שישה מיליון יהודים באכזריות. לאנטישמיות שלהם אין קשר להגיון, ללימודים או לרווחה כלכלית.
אבי ז"ל נולד באירופה, והאיכרים האנאלפבתיים בכפר שטמו אותו בדיוק כמו הפרופסורים המלומדים בעיר הגדולה. אלו גם אלו קראו לעברו: "יהודי, לך לפלשתינה!" ובהזדמנות הראשונה כלאו אותו במחנה השמדה. היום הם רואים בי כובשת שגזלה את ישראל מיושביה, ותובעים ממני לחזור למקום שממנו בא אבי או להתאדות.

אינני מאמינה שהם אוהבים אותי או רוצים שלום איתי, ואינני מוכנה לקחת שום סיכון. גם כשהם מחייכים, הם מתכננים את מותי. תגידו הוזה, תגידו חיה בסרט. פעם אחר פעם מתברר מי כאן מהמר על חיינו ומיהו הסהרורי שמסרב להתעמת עם המציאות.

כשברוב איוולתנו נתנו להם רובים להגנה עצמית, הם הפנו אותם כלפינו והרגו בנו. כשאנחנו ייחסנו להם כוונות של שכנות טובה, הם רקדו על הגגות לכבוד הסקאדים שנועדו להשמידנו. כשאנחנו מחנכים את ילדינו לסובלנות ולחמלה ומאפשרים לנשות 'וואטש' לרחם במחסום, הם מחנכים את ילדיהם לשנאה ומטיפים לשאהידים ורצח.

בפעם האחרונה שוויתרנו, שהסתלקנו מיישובים פורחים כדי לתת אדמות לפלשתינאים המסכנים, מה הם עשו עם האדמות האלה? הקימו חממות? חרשו וזרעו ועיבדו? בנו בתים כדי לרווח את הצפיפות במחנות הפליטים? ייסדו בתי חולים בעזרת המיליונים שישראל והאיחוד האירופי נתנו להם? איפה הסיוע מאחיהם העשירים במדינות המפרץ? למה אצלם אין אפילו יפה נפש אחד שמבין את המצוקה שלנו, את השואה שעברנו, את הגעגועים שלנו למולדת?

"חשבתי שהם יעבדו את האדמות שנתנו להם בגוש קטיף", אומרת לינדה מיד מרדכי, קיבוץ בעוטף עזה. "אולי הייתי נאיבית, אבל האמנתי. קיוויתי. עכשיו אני מאוכזבת שהם בחרו להשתמש בשטחים האלה כדי לירות עלינו קסאמים".

כאילו שאי-פעם הם הסתירו את כוונתם. כאילו שהערימו עלינו או העמידו פנים. הם אמרו והם אומרים: זו אדמתנו. יפו וחיפה הן שלנו, בדיוק כמו עפרה ומעלה אדומים. הם אומרים: נילחם בכם עד מוות, ואני מאמינה להם.