בשבע 191: על דעת עצמי

אבי סגל , י"ג באייר תשס"ו

המשבר של כולם

ייתכן שכל מה שאומרים עלינו נכון.
"הציונות הדתית במשבר" - יכול להיות, אם כי אני מוכרח לומר, שעיניי עדיין לא שזפו אף ציוני-דתי במשבר, קל וחומר הציונות-הדתית בכללותה.
"הדתיים עוסקים כל היום רק בהתנחלויות ומאחזים" - יכול להיות שיש בזה גרעין של אמת, אם כי הדתיים שאני מכיר עוסקים גם בענייני חברה, חינוך, מוסר ומדעים. אחדים ממכריי הדתיים עוסקים אפילו בענייני דת.

"המתנחלים התבדלו מהישראליות הכללית, ולכן איבדו את האהדה בציבור" – בהחלט יש להצטער על פערי השפה, התרבות ותפישת העולם בין המגזרים השונים. אם כי ככל שזכרוני המבולבל מגיע, גם לפני שלושים שנה היו המתנחלים לבושי זקנים, מגודלי עוזי וחמושים בדובונים, ועדיין הם זכו לאהדה רבה יותר.

אבל בימים אלה, כשהשמאל חש כמנצח והימין – כמובס, קל לדבר על המשבר בציונות הדתית ובהתנחלויות. רק מה, כל טענה כלפי הימין הדתי יכולה להיהדף בטענה נגדית דומה כלפי השמאל החילוני. מי התבדל ממי? מי מתקוטט כל היום בנושא ההתנחלויות? מי באמת במשבר?
קחו את הוריהם של חלק מהפוליטיקאים שלנו, אנשים לא דתיים עם תפיסת עולם ימנית-מסורתית-אידיאולוגית מובהקת. כיצד פחת הדור מגאולה כהן לצחי הנגבי; מה גרם לפער בין שולמית ולימור לבנת; איפה נתניהו האב, איפה הבן, ולאן נעלמה רוח הקודש. אני לא מדבר רק על ימין ושמאל, אלא על החיבור לערכים, לאידיאולוגיה, למסורת, למוסר, אפילו לחוק.
.
אז מי התבדל ממי? ומי נאבק רק על מאחזים, אחרי שהבטיח להיאבק רק בעוני? מי הפך לשר ביטחון בממשלת ההתכנסות, במקום ללכת על ראשות ממשלה חברתית? ומי מודאג באמת מהידרדרות הדור הבא, מרמת הידע של התלמידים ומהאלימות בבתי הספר? היכן באמת נמצא המשבר?
זה לא שאין לציונות הדתית חלק ונחלה במצבם הקשה של העם והמדינה, וזה לא שאין לנו מה לעשות כדי לשפר אותו. אבל אותו משבר שכולם מדברים עליו – קיים אצל כלל החברה הישראלית. ולכן, מבקרים ומאשימים יקרים, במחילה מכבודכם – רדו לנו מהגב.

עוד מעט נהפוך לקורבן

רק בשבוע שעבר היה לנו יום זיכרון לחללי צה"ל, וכבר נעלמו מהרדיו שירי הפרויקט היפה של גלי צה"ל 'עוד מעט נהפוך לשיר' – פרויקט הכולל ביצועים של זמרים מוכרים לשירי חיילים שנפלו. כה חבל שהשירים המולחנים לא עברו הלאה, לתוכניות המוזיקה הרגילות, שכן רובם ראויים להשמעות חוזרות.
אחד השירים בפרויקט, כמה מוזר, ראוי בעיניי להישמע בכל יום בשנה – חוץ מיום הזיכרון. זהו השיר 'פעמונים', שהלחין עופר מאירי וביצע ההרכב 'מטרופולין'. את השיר כתבה החיילת עינב רוגל ז"ל לחברה לשעבר, גלעד שמן, זמן קצר לפני שנרצחה על ידו בירייה. הנה דוגמית מתונה יחסית מתוך השיר:

"כל מה שאני עושה לא טוב בעיניך, כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת, אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך". יש בשיר שורות קשות בהרבה, שלא לומר נבואיות, והמבין יבין.

מובן שזהו יותר מכתב פרטי מאשר שיר. אבל לא זאת הבעיה, אלא השעטנז המשונה של עולם הפלילים ויום הזיכרון לחיילים. אמנם, ביום זה אנו נזכרים גם בחיילים שנפלו מחוץ למסגרת הצבא, ואין צורך להחביא את נסיבות מותה של רוגל, אבל השמעת 'פעמונים' ביום זה יצרה אצלי תחושת אי נוחות, כאילו אנו מציצים לתוך הסיפור הלא נכון בזמן הלא נכון; מין תערובת של אבל באבל.

עינב רוגל ז"ל תהיה תמיד סמל של נושא חשוב, אבל ספק אם מכתב נפחד של צעירה, קורבן רצח בהתהוות, הוא הדבר הראוי לזכור ממנה ביום הזיכרון. היה עדיף להשמיע את השיר בימים אחרים – ימי מאבק באלימות ולא ימי מאבק בשכחה.

חמסה עלינו

א. לכל העיתונאים החילונים, שניצלו את הפסדה של מכבי ת"א בגמר היורוליג לסגירת חשבונות עם בורא העולם: אני מכיר אנשי מקצוע שיכולים לעזור לכם להתמודד עם רגשי הנחיתות.
ב. וכמובן, טעות היא לומר כי הקב"ה הפסיד לצסק"א. מה שקרה הוא, שריבון העולמים ביקש להעניק מעט נחת רוח גם לאדומים שבבני ישראל, פיצוי קטן על חיי הסבל המתמשכים שלהם. זאת כנראה גם הסיבה שהוא ברא את ויל סולומון.
ג. ראיתם את הופעתו של סולומון בגמר? מכירים את השאלה הפילוסופית הקדומה, אם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יכול להרימה? הנה עדכון לשאלה: האם הקב"ה יכול לברוא כדורסלן שהוא עצמו לא מסוגל להבין?
ד. כפי ששמתם לב, אני נאלץ לכתוב באיחור על אירועים כמו יום הזיכרון וגמר היורוליג, וזאת מטעמי דד-ליין ושאר ירקות מערכתיים שלא אמורים לעניין אף אחד. מצד שני, אם מישהו מהקוראים יעז להתלונן – אקדיש את כל המדור הבא לסיכום המהפכה הצרפתית. ראו הוזהרתם.
ה. ציטוט: "נהניתי מכל רגע". (הכדורגלן הפורש אייל ברקוביץ' מסכם את העונה הנוכחית ומוכיח את הקשר שבין זקנה לסניליות.)

יודע את מקומי

מדי פעם אנו שומעים על רצונן של נשים להשתלב באופן פעיל בתפילות בבית הכנסת. המיני-טרנד הזה, כך נדמה לי, נובע בין היתר מכך שנשים נוהגות להגיע בעיקר לתפילות השבת, להיחשף לכל ההילה המכובדת סביב החזנות המסולסלת, העליות לתורה, ה'מי שברך', הודעות הגבאי, דבר התורה שלפני מוסף והקידוש שבסיומו.

מה שנשים רבות לא מבינות הוא, שלצד הזוהר של שבת קודש – חיל האוויר של התפילה היהודית – עוברים הגברים גם את האפרוריות החיצונית היחסית של התפילה בימות החול. לי יש הרגשה, ששנה של ניהול כל תפילות השבוע על ידי המיינסטרים הנשי היתה פוטרת אותנו סופית מכל שאיפה נשית לחזנות או לקריאה בתורה.

בניגוד לשבתות, בימי החול לא נערכת תפילת שחרית ברוב עם, באולם עמוס מתפללים עד אפס מקום בעמידה. לרוב מגיע בקושי מניין מתפללים, שכל אחד מהם תופס לבדו שלושה ספסלים. משום מה, אף שבית הכנסת אמור לסמל את ה'ביחד', את היותנו קהילה מאוחדת הגדולה יותר מסך מרכיביה, לעולם לא יישבו שני בעלבתים זה לצד זה. כולנו עם אחד, אבל כל עוד יש לי ברירה – שום יהודי לא ינשוף את חיידקיו בארבע אמות שלי.
שגרת היום נפתחת בחיפוש נואש של הגבאי אחר מתנדב לתפקיד שליח הציבור. הגבאי מעט לחוץ, כי במקצועו האזרחי הוא עורך דין, ובאותו בוקר הוא חייב למהר לדיון במשפט קרמר נגד קרמר. רק שאיש מהמתפללים (עורכי דין, רואי חשבון, אנשי היי-טק, עיתונאי) לא מתנדב להתחזן, ובסופו של דבר, נאלץ הגבאי לעבור בעצמו לפני התיבה כדי לזרז את העניינים.

ואז מתחילה תחרות הריצה בין הש"ץ והמתפללים, כשבדרך כלל מנצח שליח הציבור בגדול. אחרי הכל, הקרמרים מחכים להכרעת הדין. אבל נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי מתפלל אחד המוחה על טיסתו הנמוכה של שליח הציבור. אך אם רק ימתין הש"ץ שניה מיותרת כשכל המתפללים כבר סיימו את תפילת העמידה, עוצמת קולות הצקצוק מכל עבר עלולה להעיר את כל השכונה.

גם תפילות מנחה וערבית, אף שאין בהן תחושת בהילות כמו בשחרית, מכל מקום קשה למצוא בהן את ההתלהבות ותחושת הנשמה היתרה של תפילות השבת. אני לא טוען, חלילה, כי כל המתפללים נעדרים כוונה, קדושה, או עבודת ה' אמיתית. באמת, אני לא מכיר את כל המתפללים.

טוב, רגע לפני שייערמו מכתבי המחאה, אני חייב להבהיר מספר דברים: א. קטע זה הנו סאטירה. ב. הציבור הדתי-לאומי מתייחס במלוא הרצינות והאמונה לכל התפילות, כולל בימי חול. ג. הקטע על הישיבה בספסלים נפרדים הוא אמת לאמיתה. ד. כבר שבוע שאני לא מצליח לקום לתפילה במניין, מה שמעמיד את כל הפינה באור מפוקפק למדי. ה. קרמר ינצח כנראה במשפט.
יום חול שלום לכולם!