גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 191ראשיהפצה

ידו על העליונה - בגליון השבוע

החייל המצטיין חננאל מגד כאב את גירוש בני משפחתו העניפה מגוש קטיף, ולא לחץ את ידו של הרמטכ"ל, אך הוא לא התכוון להפוך לסמל.
11/05/06, 00:00
חגית רוטנברג

התמיכה הציבורית בצעד שנקט נמצאת בשיאה: תרומות לקרן שתממן את לימודין, משפטנים משמאל שמגנים את החלטת הדחתו מהחטיבה, וחיילים מצטיינים שמחזירים את תעודותיהם במחאה. ועל אף לחצי האלוף שטרן, בבית הנישא לא מתכוונים לשלול ממנו את ההצטיינות.

הנשיא העיר בשקט, דן חלוץ בכלל שתק, אבל חמתו של ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, בערה בו. סמל חננאל מגד, בחור עדין וביישן, כפי שמעידים חבריו, כבר הספיק לעבור סדרת טרטורים מאז שסירב ללחוץ את ידי הרמטכ"ל ביום העצמאות. כל הגורמים המקורבים לפרשה מפנים אצבע מאשימה לאדם אחד: האלוף שטרן.

הוא היה זה שכבר בתום הטקס בבית הנשיא קרא למגד הצדה ודרש ממנו להתנצל, כשהוא מאיים במרומז: "אם תתנצל לא יקרה לך כלום". למחרת נקרא מגד לשיחות עם מפקדים בבסיסים שונים ברחבי הארץ. בשיחות עם המ"פ והמג"ד זכה מגד להבנה מוחלטת. הם האמינו לו כי לא התכוון לנקוט צעד מחאתי, אלא פעל מתוך מניע רגשי לחלוטין, ולכן לא היה מסוגל ללחוץ את ידי חלוץ. יחד עם זאת, אמרו, ההחלטה לא נתונה בידיהם. לאחר מכן זומן מגד למשפט אצל המח"ט. לשיחה הזו הוא הגיע מצויד בכל התמונות של בתיהם ההרוסים של קרובי משפחתו בגוש קטיף. הוא שטח הסברים מפורטים, אולם מח"ט השריון, אל"מ משה שטרית, היה אטום לחלוטין להסברים, והדיח את מגד מהיחידה וממעמדו כלוחם.

אך האלוף שטרן, שיש הטוענים שהפעיל לחצים גם ביחס לקבלת החלטה זו, לא הסתפק בכך. הוא זימן את מגד לשימוע למחרת, יום ו', בשעה חמש בבוקר בקריה. מגד נאלץ למצוא לעצמו מקום לינה בתל אביב על מנת שיוכל להתייצב בשעה הבלתי שגרתית שקבע לו שטרן. במשך שעה ארוכה הטיח שטרן דברים קשים באזני מגד, ודרש ממנו להתנצל על המעשה. מגד עמד על דעתו ואמר כי אין לו סיבה להתנצל. לבסוף אמר לו שטרן כי הוא שוקל לומר לרמטכ"ל שימליץ לנשיא לשלול ממנו את תעודת ההצטיינות ואת הפרס הכספי; זאת על אף שהסמכות לקבל החלטות בענייני הפרס – שהנו פרס אזרחי לכל דבר – נתונה אך ורק בידי הנשיא.

התבטאויות מופלאות נוספות שהתגלגלו מפיו של שטרן באותה שיחה היו: "קיבלת חינוך דפוק מהרבנים", וכן האשמתו של מגד בכך ש"אתה מנצל ניצול ציני את מות סבך בגוש קטיף". אמו של מגד, איילה, הגיבה על התבטאויות אלו בחריפות, ואמרה כי: "אט אט מתברר כי את המצוד הצבאי אחר חננאל עורך האלוף שטרן. נראה כי יותר משפגעה אי לחיצת היד ברמטכ"ל עצמו, היא פשוט נתנה סטירה לכיפה של שטרן, שלא היה מסוגל לראות מולו חייל עם מדים, חבוש כיפה ומצטיין, שלא מכר את נשמתו".

התכוון להסתפק במכתב
סמל חננאל מגד, תושב פסגות, התחנך בישיבה התיכונית ביד בנימין ולאחר מכן למד בישיבת ההסדר בערד, שדרכה התגייס לצה"ל. הוא שירת בחטיבת השריון והאריך את שירותו בשמונה חודשים נוספים. בתקופת הגירוש הוצבה יחידתו באזור הצפון. על קבלת ההצטיינות סיפר לחבריו רק כבדרך אגב, בתור בחור צנוע שתמיד ביקש להתרחק מפרסום. בנימוקי ההצטיינות הודגשה חריצותו ומסירותו ליחידה, ויכולת ההסתגלות המהירה שלו לחיילים אחרים ולתפקיד, על אף קשיים שעבר במישור האישי בשנה האחרונה.

התלבטויותיו לגבי קבלת ההצטיינות התעצמו במהלך המחנה בן השבועיים לחיילים המצטיינים, שם גילה שחיילים רבים קיבלו את ההצטיינות עקב השתתפותם בגירוש. הוא שאל את עצמו איך יהיה מסוגל ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בטקס, וחשב לוותר על כל המעמד, אולם קרובי משפחה וחברים שכנעו אותו כי עליו להשתתף בטקס ולקבל את הפרס, שכן הדבר מגיע לו בזכות עצמו ומדובר בהערכה אישית חשובה שחבל לוותר עליה.

לבסוף חננאל השתכנע, אך ביקש בכל זאת למצוא דרך עדינה להביע את תחושותיו הקשות בזמן הטקס. הוא הכין אוסף תמונות של בתי קרובי משפחתו מגוש קטיף לפני ואחרי ההריסה, שהתכוון להעניק לנשיא. הוא גם ניסח מכתב שרצה לתת לרמטכ"ל, ובו נכתב כי הוא מרגיש שהצבא זה כבר לא מה שהיה פעם, ושהוא סבור כי הוא מבטא תחושה של חיילים רבים שמרגישים שהצבא כבר לא שלהם, שגנבו להם את הצבא.

יומיים לפני הטקס נפגשו המצטיינים בטקס עם שמעון פרס. באותו טקס אמר חננאל לפרס: "אני מקווה שאמשיך לגור בביתי בפסגות גם אחרי 2008". ההערה הזו גרמה למפקדיו לחדד את החושים כלפיו. בטקס בבית הנשיא לא הצליח חננאל לממש את תכניותיו באשר למסירת המכתב, כיוון שהסיטואציה לא אפשרה זאת, אולם ללחוץ את ידיו של דן חלוץ הוא לא היה מסוגל בשום אופן. כפי שהסביר באזני הנשיא – כשהוא רואה את חלוץ הוא רואה את הדחפורים עולים על בית סבו ז"ל בנווה דקלים.

מי היה ציני
החברים וקרובי המשפחה הופתעו. הם לא ציפו ממנו לצעד שדורש כל-כך הרבה אומץ. "הוא לא אחד שמחפש סקנדלים ופרובוקציות", מספר חבר. "היתה לו תמיד עמדה נחושה, אך גם כשהתנגד למשהו היה פשוט הולך הצדה. גם העמידה שלו מול שטרן הפתיעה אותי: הוא עומד מול אלוף שדורש ממנו שוב ושוב להתנצל, ואומר לו שהוא לא מוכן. חייל צריך הרבה אומץ בשביל זה".

אותו חבר לחץ על חננאל בתחילה לקבל את הפרס ולא לנקוט צעדים חריגים, אולם לאחר מעשה הוא אומר: "הרגשתי שהוא הצליח לפגוע בבטן הרכה של צה"ל ובתודעה הציבורית בכלל. הוא נגע בדיוק בנקודה הכואבת".

ישראל סרוסי, דודו של חננאל, הופתע גם הוא מהצעד, אולם כששמע על כך מיהר להתקשר לחננאל ולחזקו: "חננאל הוא בחור מאוד תמים, צנוע וביישן. ממש לא האמנתי כששמעתי. אבל שמחתי מאוד על היושר הפנימי שלו. אנחנו חיים היום במערכת שבה כולם מכוונים את דעתם לפי מה שיחשבו האחרים. כאן ראיתי בחור עדין ושברירי-לכאורה הולך עם האמת שלו עד הסוף, ועל זה אמרתי לו כל הכבוד. הדבר הכי משמעותי בכל הסיפור זה הגילוי שיש אמת אחת שלא מסדרים אותה בהתאם לנסיבות של אותו רגע".

היכרות עם ענפי משפחתו של חננאל מבהירה בדיוק מדוע הוא לא היה מסוגל ללחוץ את ידי חלוץ: משפחת סרוסי המורחבת, אחיה של אמו, התפרשו בכל רחבי גוש קטיף. סבו וסבתו, ברוך ז"ל ודבורה, התגוררו בנווה דקלים במשך 18 שנה. הסב, ברוך, חלה לפני כמה שנים, אולם "אין ספק שההחלטה על הגירוש", קובע סרוסי, "ואני אומר זאת בעדינות, קיצרה את חייו".

על דברי שטרן, כאילו חננאל ניצל ניצול ציני את מות סבו בטקס, אומר סרוסי: "אדון שטרן יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל כדאי לבדוק באיזו ציניות התייחס צה"ל לפטירתו של סבא ברוך: ישבנו עליו שבעה חודש לפני הגירוש. אנשים לא יכלו להיכנס לגוש ולנחם אותנו. היינו צריכים להכין רשימות שמיות עם מספרי זהות לצבא כדי שיתירו לאנשים להיכנס".

ישראל סרוסי עצמו התגורר עם משפחתו קרוב ל-30 שנה בגני טל. שלושת ילדיו הנשואים התגוררו במושב קטיף, בשירת הים ובגני טל. אחיו של ישראל, נסים סרוסי, התגורר בנצרים, ולאחר מכן בגן אור 26 שנים. בתו הנשואה התגוררה גם היא בגן אור. לזוגות הצעירים נולדו ילדים, כך שמשפחת סרוסי מנתה שלושה עשורים וארבעה דורות בגוש קטיף. כיום מרוכזת רוב המשפחה באתר הזמני ביד בנימין.

עונש צבאי על חוסר נימוס אזרחי
מגד, כאמור, אינו בחור שוחר מלחמות, אולם כעת החליט לצאת במאבק משפטי נגד ההחלטה להדיחו, החלטה שמשפטנים שונים רואים בה צעד נמהר ובלתי מידתי בעליל. עורך דינו של מגד, עו"ד עדי קידר, מספר כי חננאל מתכוון להיאבק בנחישות על מנת להשיב את כבודו האבוד ולסיים את השירות ככל חייל אחר. עו"ד קידר מצטט שורות מכתב ההדחה שקיבל חננאל ביום חמישי שעבר, ומכנה אותו "הזוי ומנותק": "בהבעת עמדתו האישית פעל החייל בניגוד לערכי החטיבה", נכתב בנימוקים, "בכך פגע במשמעת הצבאית ובערך השליחות, פגע באחוות הלוחמים, באמון ההדדי ובשותפות".

נכון לעכשיו שוחרר מגד ל'רגילה' והוא בחופשה מהצבא. למעשה, נותר לו חודש בלבד עד תום השירות, אך כאמור, מגד אינו מוכן לוותר והוא פתח בהליכים לקראת הגשת עתירה לבג"ץ בראשית השבוע הבא. כצעד מקדים שלח עו"ד קידר מכתב לרמטכ"ל, שבו הוא דורש להחזיר את מגד ליחידתו מאחר שלא ביצע כל עבירה, וכן לתקן את הפרסומים המבזים והשקריים שהופצו בתקשורת בדבר הדחתו, מבלי שניתנה לו האפשרות להגיב.

במקרה שלא תתקבל תשובה מהרמטכ"ל, אומר עו"ד קידר, תוגש העתירה, שבבסיסה תעמוד הטענה כי אין כל עברה באי לחיצת יד, וכי העונש לא היה מידתי, שכן במקרים כאלו מסתפקים בנזיפה או בהערה בתיק האישי.

עו"ד חדווה שפירא, המשמשת גם כפרקליטה צבאית בבתי דין צבאיים ומתמחה בחוק השיפוט הצבאי, מבקרת גם היא בחריפות את החלטת המח"ט להדיח את מגד מהחטיבה: "אמנם מדובר בחייל ורמטכ"ל, אך כל מעטפת הטקס היא אזרחית", היא מנמקת. "מדובר באזרח מספר אחת של המדינה שנותן פרס הצטיינות אזרחי מטעם בית הנשיא ולא מטעם צה"ל. לכן גם צה"ל אינו יכול לשלול את הפרס לאחר שהמליץ עליו".

עו"ד שפירא מדגישה כי במערכת הצבאית אין מושג של לחיצת יד אלא של הצדעה בלבד, ואת זאת ביצע מגד פעמיים. "למעשה, הוא נענש על אקט אזרחי בלבד, שכן הוא עמד בכל הדרישות הצבאיות", היא אומרת. עו"ד שפירא סבורה כי המהלכים נגד מגד הם המשך ישיר של השתלטות הצבא על תחום המחאה האזרחית, כלשונה.

"חייל הוא חייל, אך קודם כל אדם, וכל עוד הוא לא מפר נהלים צבאיים אין להרע לו או לפגוע במעמדו. אין לצבא שום סמכות לשלול מסמל מגד שום פרס, או למנוע ממנו קידום משיקולים של הפרת נימוסים אזרחיים", קובעת עו"ד שפירא. "משפט אצל מפקד החטיבה הוא מוצדק רק במקרה של הפרת נהלים צבאיים, ולא נימוסים אזרחיים". עו"ד שפירא גם מזהירה מפני התפיסה הצה"לית כאילו חיילים הם רכושו הפרטי של הצבא, ומתריעה כי "מדובר במגמה מסוכנת לצבא ולחברה".

מחזיר את הפרס
במאמר שהתפרסם השבוע באותו עניין, תוקף גם הפרשן המשפטי של 'הארץ', פרופ' זאב סגל, את החלטת ההדחה שניתנה על-ידי המח"ט, אל"מ משה שטרית, ומכנה אותה "החלטה נמהרת" ו"בלתי מידתית". סגל שוטח כמה נימוקים המוכיחים מדוע מגד איננו ראוי מגד לעונש כלשהו: ראשית, "מגד לא השמיע דברים מפורשים כלשהם להסברת צעדו, שיכלו אולי להוות התבטאות פומבית אסורה בנושא מדיני או צבאי, בניגוד לפקודות מטכ"ל". נוסף לכך, מסביר פרופ' סגל, "סמל מגד עשה שימוש בחופש הביטוי השמור גם לחייל מכוח יסודות הדמוקרטיה הישראלית ומכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", בהסתמך על פסק דין תקדימי שנתן בית דין צבאי לערעורים בעניין סרן ששלח מכתבי נאצה ליצחק רבין.

פרופ' סגל גם מצביע על העובדה שהחייל לא הפר פקודה קיימת, משום שאין בנמצא פקודה המחייבת חייל ללחוץ את ידי הרמטכ"ל או מי ממפקדיו. "כל הענשה של החייל המצטיין, פרט ל'הערת מפקד', תהיה פגיעה בלתי מידתית, למעלה מן הנדרש, בכבוד האדם שלו ובחופש הביטוי שלו. היא תגרום לצה"ל, המשקיע מאמצים רבים בשיפור הקשר עם הציבור, יותר נזק מאשר תועלת", קובע פרופ' סגל.

בתוך ים הטלפונים, הודעות הSMS, הטוקבקים והמכתבים שביקשו לתמוך בחננאל ולחזק את ידיו, התקבלה שיחת טלפון אחת, מעניינת במיוחד, בבית משפחת דיין בפסגות. מעברו השני של הקו דיבר מנחם שטיין, אדם בגיל העמידה, תושב חולון, שאינו דתי. שטיין שמע על סיפורו של חננאל בתקשורת, והיחס כלפיו קומם אותו מאוד.

"דיברתי עם אמא של חננאל, ואמרתי לה שאני הייתי חייל מצטיין בשנות ה-70', וקיבלתי את הפרס מהנשיא קציר. הייתי חייל בודד והשתתפתי במרדפים שהיו אז אחרי מחבלים בלבנון. לאור מה שקרה עכשיו עם הבן שלה, אני מתכוון להחזיר את ההצטיינות שלי לצה"ל באופן מידי".

שטיין מוסיף כי הוא איננו מבין מדוע מעשהו של חננאל נחשב לפגיעה ברמטכ"ל: "יום לפני כן, ביום הזיכרון, היתה פגיעה חמורה בהרבה ברמטכ"ל: הוא עמד ליד אולמרט, אדם שגידל בביתו בן סרבן ואשתו עומדת במחסומים עם נשות 'ווטש' ומסכנת את חיי החיילים. אדם כזה שעומד ליד הרמטכ"ל ביום הזיכרון – זו פגיעה ברמטכ"ל". שטיין גם מצפה כי המעשה שלו ייצור תגובת שרשרת, וחיילים מצטיינים נוספים יבינו כי עליהם להחזיר את תעודות ההצטיינות שלהם כמחאה על היחס שמעניק צה"ל לחייל המצטיין.

עוזרים לחננאל
בעוד כשבועיים יתייצב חננאל מגד בטקס הצטיינות נוסף, מבטיחים במטה 'הלב היהודי'. "והפרס", כך הם אומרים, "יהיה הרבה יותר גדול ואיכותי".

תחילתו של הרעיון בשיחות טלפון ספונטניות שקיימו אזרחים עם אנשי 'הלב היהודי', לאחר ששמעו על המעשה של מגד והעונש שספג בשל כך. "אנשים התקשרו וביקשו שנדאג לו", מספרים במטה. "רבים העריכו מאוד את מה שעשה והרגישו שזה מבטא תחושות של ציבור רחב".

לאחר שנפלה ההחלטה להדיחו מהחטיבה, החליטו במטה להקים קרן שתעניק לו מלגת לימודים לארבע שנים, כדי שיוכל לרכוש לעצמו כל מקצוע שיבחר עם שחרורו מצה"ל. הטלפונים והפניות דרך האינטרנט מגיעים מאז בזרם בלתי פוסק: "אנחנו מקבלים תגובות מכל רחבי הגלקסיה. התקשרו אנשים ממוסקבה ומבולטימור. כולם מתלהבים מאוד ומביעים תמיכה".

אפרופו הבעת תמיכה יש לציין גם את אל"מ במיל' מוטי יוגב, בוגר סיירת מטכ"ל, שהצהיר באחד הטוקבקים של אתרי החדשות "כולנו חננאל דיין".
כבר בימים הראשונים הצליחה הקרן לאסוף סכום נכבד של כמה אלפי שקלים. מגד, לעומת זאת, לא הביע בתחילה התלהבות מהרעיון. כשפנו אליו אנשי 'הלב היהודי' הוא סירב, ואמר כי הוא איננו מעוניין שאנשים ישלמו כסף בשבילו. "הסברנו לו שחשוב ליצור תחושה ציבורית רחבה שיש גיבוי לאנשים כמוהו, ולכן עליו למחול על צניעותו במקרה זה", מספרים במטה.

מגד מחל, ובמטה מרגישים כי הקמת הקרן מחזקת את התפיסה החיובית הכוללת ביחס לחיילים השומרים על חשיבה עצמאית בתוך הצבא: "אנשים ידעו שמי שעושה מעשה כזה, לא רק שאינו מפסיד אלא הוא מרוויח, גם במובן החומרי. מהתגובה החריפה של צה"ל, ברור שיכולת של חייל לומר לצבא 'לא' היא הדבר העיקרי שממנו הם חוששים, ולכן חשוב לחזק את אלו שידעו לעשות זאת ברגע האמת ולשלם את המחיר".

כביטוי לרעיון זה מפעיל 'הלב היהודי' קרן נוספת, שמחזיקה כלכלית את כל אותם שוטרים וחיילים שאיבדו את מקור פרנסתם בשל סירובם להשתתף בגירוש.
המעוניינים לתרום יפנו למפעיל הקרן בטלפון 052-8990192 או בדואר, לכתובת: בן ציון 22ב' ירושלים.

בידיעות לא מתבלבלים מהעובדות

ביום שני השבוע פרסם 'ידיעות אחרונות' כתבה על חננאל מגד, ובה שובצו ציטוטים מפיו שכביכול נאמרו להוריו או לחבריו. הכתבה נערכה בצורה מתוחכמת שנועדה להשלות את הקורא כאילו נערך ראיון עם חננאל, דבר שכמעט פגע בו בהיותו חייל ולכן מנוע להתראיין.

כמי שסייע לחננאל בטיפול התקשורתי אני מכיר את הסיפור שמאחורי הסיפור. ביום שישי שעבר פנתה אלי הכתבת יפעת גליק ואמרה שביקשה לחננאל לקיים עימו ראיון, אך הוא סירב והפנה אותה אלי. אמרתי לה שאוכל לעזור לה לראיין את הוריו או חבריו אך עם חננאל לא ניתן לדבר, מכיוון שהחוק הצבאי אוסר זאת. הכתבת הביעה את אכזבתה ובכך הסתיימה השיחה.

ביום א' ביקרה הכתבת בבית הוריו של חננאל, שוטטה בפסגות ודיברה עם חברים ומזה בנתה תילי תילים של בדיות שנאמרו כביכול מפיו. מדובר בדברים שכמובן שלא נאמרו מפי חננאל ולא מפי הוריו. חננאל והוריו מעולם לא שוחחו בטלפון עם משפחתו של ברוך גולדשטיין על המקרה; אחותו החילונית לא התקשרה לברך אותו ואביו של חננאל לא ישב בכלא אפילו יום אחד. רוח הכתבה ציירה את חננאל לא כבן תורה הנחבא אל הכלים כפי שהוא באמת, אלא כשחצן שבנות רודפות אחריו.

בשיחה נוקבת עם אייל גונן, עורך המוסף '24 שעות' של ידיעות אחרונות, הודה העורך שלא התקיים ראיון בין חננאל לכתבת ולכן המילה "ראיון" לא נכתבה במפורש בכתבה. כשהטחתי בו ביקורת על האשליה שהעריכה יצרה, התגונן העורך וניסה לטעון שחננאל דיבר כביכול בטלפון עם הוריו בעת שהכתבת היתה בביתם והיא האזינה לשיחה. מיותר לציין ששיחת טלפון שכזו מעולם לא התקיימה.

במשך שלוש שנות עבודתי מול התקשורת בגוש קטיף שבעתי מרורים רבים מ'ידיעות אחרונות' ומכלי תקשורת נוספים. אך רמה כה ירודה של אתיקה עיתונאית לא ראיתי מעודי. יידע הציבור וייזהר.

ערן שטרנברג